נבי סאלח, 8.4.2011. תצלום: Tamimi Press

האובייקטים בתמונה: מחסנית (שמכונה "טמפון"), המורכבת על רובה "תבור", וגולגולת אנושית, המורכבת על צוואר. הרובה ניצב, הצוואר שכוב. אפשר לומר שהם במגע.

בתוך המחסנית: בין 12 ל-16 כדורי מתכת מצופים גומי (המכונים "גלילוני גומי"). בתוך הגולגולת: רקמת מוח אפורה, רכה. מחשבות וזכרונות. נפש.

ייעוד הנשק: פיזור הפגנות, בטווח מינימלי של 40 מ'. ייעוד המוח: לחיות. לזכור רגעים כאלה.

האם יעברו כדורי המתכת-גומי בתוך המוח? כנראה שלא. אבל המחשבה על כך עוברת בו בלי ספק. אפשר לומר – ממש ברגע המצולם. האם הצמדת המחסנית לראשו של אדם שכוב על הקרקע היא בגדר "פיזור הפגנה" בטווח מינימלי של 40 מ'?

שאלה מיותרת. לא זה העניין כאן. העניין הוא הטלת אימה וטרור, טרור נפשי.

האם התמונה הוצאה מהקשרה? האם המפגין "התגרה" בחיילים, אולי השליך אבנים? שאלה מיתממת, שעצם התשובה עליה מוציאה אותה מהקשרה. כאילו ה"התגרות" והשלכת האבנים נטולות הקשר; כאילו אינן מתרחשות על רקע ההקשר היסודי, הבלתי משתנה, של הכיבוש והנישול. מה לעזאזל עושה חייל עברי על אדמה פלסטינית, מה הוא מגן על התנחלות לא חוקית ששודדת את שכניה הפלסטינים, ואיך הוא בכלל מצפה שהפלסטיני יישב בחיבוק ידיים לנוכח השערורייה הזאת?

זה היה יכול להיות סוף הפוסט. עבור מי שיודע משהו על האירועים בנבי סאלח, זה די והותר. אבל לא כולם יודעים, ובאמת, מה כבר אפשר להבין מן הכותרת השגרתית הזאת, הלקונית, "מהומות בנבי סלאח", כל יום שישי? לכן יש טעם להרחיב. יידע כל אזרח ישראלי מה נעשה בשמו, מדי שבוע, מזה 15 חודשים.

העימותים בשנה האחרונה בנבי סאלח נחשבים לאלימים ביותר בגדה. למרות שהצד הפלסטיני דבק במחאה העממית הבלתי אלימה, שנוטלים בה חלק נשים וילדים, צה"ל שבר כמה שיאים של ברוטליות בנבי סאלח. בפיזור ההפגנות בנבי סאלח הצבא מוריד את הכפפות. למעשה, קשה להבין כיצד לא הידרדר הכפר זה מכבר לשימוש בנשק חם נגד צה"ל.

במרץ 2010 נורה נער בן 14, איהאב ברגותי, בכדור גומי במהלך ההפגנה. הכדור פגע בראשו והוא נכנס לתרדמת. מתוך 500 תושבים בכפר, 155 נפצעו מתחילת ההפגנות; זה 30% מן התושבים. כ-60 מן הפצועים הם ילדים. 35 בתים ניזוקו מירי של נשק לפיזור הפגנות, ב-7 מתוכם פרצו שריפות. על פי עדויות המפגינים, צה"ל גם עושה שימוש באש חיה נגדם, בניגוד לחוק.

למען הסר ספק: השלכת אבנים על צבא כובש, שמונע ממך להפגין על אדמתך, איננה "מחאה אלימה". זאת תגובה מתבקשת למי שלא רק גוזל את אדמתך אלא גם מונע ממך את הזכות הבסיסית למחות על כך. אם הצבא יפסיק להתנכל לתושבי נבי סאלח ופשוט יתחפף להם מהאדמות, אף אחד לא ישליך עליו אבנים.

תושבי נבי סאלח אינם מבקשים להגיע להתנחלות הסמוכה, חלמיש, וגם לא מסכנים את המתנחלים. הם מתעקשים, מדי יום שישי, להפגין ליד המעין שהופקע מהם. ממילא הצבא אפילו לא מחכה שהמפגינים ייצאו מן הכפר. צה"ל פשוט נכנס לתוך הכפר ומתחיל לירות שם על כל מה שזז – כדורי מתכת מצופי גומי, רימוני גז, ועוד. לפעמים הוא מרסס רחובות שלמים במי בואש מצחינים – על הבתים, החלונות, על מי השתייה שנאגרים בגגות. לא זו בלבד שמדובר בענישה קולקטיבית, המדיניות הזאת חושפת מי כאן הפרובוקטור האמיתי: תושבי הכפר, שמפגינים מבלי לאיים על אף ישראלי, או צה"ל, שפולש לרחובותיהם (מתוך עדותה של חדוה ישכר: "בטרם הספקנו לצאת מגבולות הכפר, נורה לעברנו רימון הגז הראשון").

כמו בבילעין ובסילוואן, צה"ל מנסה לגדוע את ראשה של המחאה העממית באמצעות מעצרים (בבילעין וסילוואן זה עזר? לא. צה"ל מפיק לקחים? גם לא). מנהיג המחאה, באסם תמימי, נעצר לפני חודש (בשנות ה-90' עבר תמימי עינויים בשב"כ שהפכו אותו למשותק לחודש). כמו עבדאללה אבו-רחמה מבילעין, תמימי נמצא 10 מדרגות מוסריות מעל הצבא שעצר אותו. אלה דבריו:

"אנחנו רוצים להציע לעמנו דוגמה ומופת של מאבק עממי. מתחילת המהפכה (הקמת פת"ח) והמאבק המזוין ביצענו טעויות מצטברות שהישראלים ניצלו נגדנו, על אף שהיו רק תגובת נגד לדיכוי הישראלי. אין לנו תשובה צבאית לישראל. ההיסטוריה מלמדת, שאם אי פעם היתה לנו הצלחה, ולו חלקית – זה בהתקוממויות עממיות: 1936 ו-1987. במאבק העממי אנחנו יכולים להוכיח לכל את העליונות המוסרית שלנו".

אנשים כאלה, עם רעיונות מסוכנים כאלה, חובה לשים מאחורי סורג ובריח.

גל המעצרים בנבי סאלח מתאפיין במחיקת ההבדל בין בוגרים לקטינים. מתחילת המחאה לפני יותר משנה, נעצרו ונכלאו יותר מ-60 מתושבי הכפר (כ-13%). 29 מהכלואים – קטינים. על מנת לחסוך כנראה במאמץ הגופני שכרוך בריצה אחרי מפגינים, צה"ל פיתח שיטה מקורית: כוחות צה"ל פולשים לבתי הכפר בלילה, מעירים נערים משנתם, ומצלמים אותם. כך בונים בסיס נתונים לצורך מעצרים עתידיים, ולעזאזל זכויות הפרט וחזקת החפות. עדויות שנגבות בניגוד לחוק מקטינים – ללא נוכחות הורים או עורך דין, תוך מניעת שנה – משמשות ל"הפללת" פעילים בכפר.

שוו בנפשכם נער ישראלי, בן 14, שנלקח מביתו ללא ליווי הורים, ונחקר במשך 7 שעות על זריקת אבנים. שוו בנפשכם שהוא מושם במעצר במשך חודשיים וחצי. שוו בנפשכם חוק אחד לכם וחוק אחר לו.

עין אל-קוס, או לאחר ההשתלטות של חלמיש, "מעין מאיר".

מזה שנים המתנחלים חומדים את המעיינות העתיקים שברחבי הגדה. רוב המעיינות, חשוב לציין, אינם טבעיים אלא נחצבו כחלק ממערכת השקייה, בריכות ותעלות מים, המשרתות את האוכלוסיה הפלסטינית. המתנחלים כבר ניכסו כ-25 מעיינות כאלה, תוך עצימת עין של המנהל האזרחי (כך עובדת השיטה, למעוניינים).

ב-2008 ירדו מתנחלים מחלמיש למעיין אל-קוס – וראו כי טוב. חיש מהר הציבו במקום סככות וספסלים, ציירו מגיני דוד כחולים, וגם גיירו את המקום: מעתה ייקרא לו "מעין מאיר", ע"ש מאיר סגל, ממייסדי נווה צוף, שמה הקודם של חלמיש (תמיד טוב להפוך מאחז או מעיין לאתר הנצחה; כך יהיה קשה יותר להחזיר אותם). לביצור השליטה היהודית גויס גם המנהל האזרחי שהציב שלט במקום שאוסר על הכניסה ל"אתר העתיקות"; בדיעבד הסתבר שהשלט הוצב לא בסמכות, מבלי שהמקום הוכרז רשמית כאתר ארכיאולוגי ומבלי שנמצאו בו ממצאים כלשהם. בקיצור, טריק למנוע כניסת ערבים. ואכן, זמן קצר לאחר מכן יד מתנחלית ביארה את הכתוב והוסיפה על השלט: "אין כניסה לערבים".

עין אל-קוס היה מאז ומעולם חלק מנחלתם של תושבי נבי-סאלח ודיר ניזאם הסמוך, ושימש להשקיית עדרים. בינואר 2010 הגישו התושבים מסמכי בעלות למנהל האזרחי, ומאז – הדרך לא אצה לו, למנהל – המסמכים ב"בדיקה משפטית". בינתיים, כבר יותר משנה, המתנחלים והצבא נוהגים כאילו עניין הבעלות כבר הוכרע לטובתם. הם צודקים, כמובן; העיכוסים המשפטיים נועדו לעיניים זרות, לא לצרכים מעשיים. הפלסטינים הם שוב, כתמיד, "פולשים" על אדמתם. וגם אם נניח שהקרקע "לא מוסדרת", איך הפך המעין לאזור אסור לפלסטינים ומותר ליהודים?

זה המקום לתזכורת הקבועה שתמיד נשמטת מן הדיווחים על ה"מהומות" בשטחים. חלמיש עצמה היא מופת של אי חוקיות. ראשית, היא הוקמה על שטח כבוש, בניגוד לחוק הבינלאומי. שנית, היא הוקמה מכוח צו תפיסה צבאי, והפכה בדרכי עורמה ליישוב אזרחי. שלישית, חלקים נרחבים ממנה נבנו ללא תכניות ואישורי בניה, בידיעה שהם יוכשרו בדיעבד בערכאות משפטיות. בעימות בין תושבי חלמיש לתושבי נבי סאלח מגן צה"ל על פורעי החוק.

ממשלות ישראל לדורותיהן התמחו בלעבוד על עצמן ועל הציבור בעיניים. דרך יעילה במיוחד היתה להסתיר תאוות התפשטות קולוניאלית גרידא בנימוקים צבאיים. הנה כך נוסחה החלטת הממשלה, מן ה-2 לאוקטובר 1977, על הקמת נווה צוף/חלמיש: "הממשלה רושמת לפניה החלטות וועדת השרים להתנחלות מיום י"ז בתשרי תשל"ח (29/9/77). המתנחלים יישבו במחנות צה"ל בשומרון ויועסקו בהתאם לצרכים ע"י צה"ל כעובדים בשליחות הצבא. הממשלה מאשרת עליית הגרעין הראשון להתנחלות במחנה שומרון, היום".

"עובדים בשליחות הצבא". מה נשתנה כיום? שהצבא עובד בשליחותם. מה ההבדל? אין הבדל.

כאן גם נעוצה הסיבה ליד הקשה במיוחד שמפעיל הצבא נגד המפגינים בנבי סאלח, בהשוואה למקומות אחרים בגדה. ההפגנות בנבי סאלח מאיימות לא על גדר ההפרדה אלא על טריטוריה שהמתנחלים כבשו לעצמם. הצבא פועל כמיליציה מגוייסת לשימור האדמות בידי היהודים; הוא תופס את המחאה כאילו היא מופנית ישירות נגדו, שכן אין הבדל אמיתי בין האינטרס של המתנחל לאינטרס של החייל ששומר עליו. לכך מסייעת, בלי ספק, נוכחותו של קצין בכיר בהתנחלות חלמיש – סא"ל (מיל.) איציק שדמי, יו"ר ועד מתיישבי בנימין, אדם שדעותיו מתכרבלות בנוח בין הרב דב וולפא לברוך מרזל.

צה"ל יפסיד. המתנחלים יפסידו. ישראל תפסיד. בדרך הם עוד יפצעו וינשלו פלסטינים רבים מספור, אבל בסוף הם יפסידו. והם יפסידו כי הם לא מבינים מול מה הם מתמודדים, למרות שהוא לכאורה ניצב מול עיניהם (כמו בסרטון המדהים שלמטה). צריך מאמץ עצום, על-אנושי, כדי לראות שעומד מולך יצור אנושי. ואז צריך מאמץ נוסף, עצום לא פחות, כדי לראות שהוויתור שנדרש ממנו, בניגוד לוויתור שנדרש ממך, הוא ויתור על ההכרה בערכו כיצור אנושי. והוא לא יוותר.

[שימו לב לכפתור החדש מצד שמאל למעלה: מעתה יש לבלוג דף בפייסבוק שדרכו ניתן לקבל עדכונים]

[רקע: המאמר על בקעת הירדן היה אצלי בהכנה חודשים ארוכים. את הדחיפה האחרונה להשלמתו נתן דו"ח בצלם החשוב מלפני חודש, "נישול וניצול: מדיניות ישראל בבקעת הירדן ובצפון ים המלח". הדו"ח הוא מקור עיקרי, אבל לא בלעדי, לנתונים המובאים כאן. האחריות על הצד הפרשני, ובפרט על החלק הפולֶמי, האחרון במאמר, היא שלי בלבד].

ח'רבת טאנא כמשל

250 נפש מתגוררים בכפר הבדואי הזה, דרומית-מזרחית לשכם, במערב בקעת הירדן. עשרות שנים הם גרים שם – באוהלים, בפחונים ובמערות – ומתפרנסים מחקלאות וגידול חיות משק. למעט בחודשי הקיץ, אז עוברים התושבים לאזור בית-פוריכ, הם נמצאים בכפר כל ימות השנה. כמוהם יש, על פי הערכות, כ-15,000 פלסטינים ברחבי הבקעה, המתגוררים בקהילות בדואיות קטנות.

ח'רבת טאנא נמצאת בשטח C.

"C" as in "Cleansing".

ואלה תולדות מלחמתו של המנהל האזרחי, כלומר צה"ל, כלומר מדינת ישראל, כלומר אזרחים כמוני וכמוכם, נגד תושבי ח'רבת טאנא – בקיצור נמרץ:

הסתערות ראשונה, 5 ביולי 2005: דחפורי המנהל מחריבים את הכפר כולו, כולל בית הספר; נותרים על עומדם רק המסגד ובניין אחד נוסף. ההורסים מנצלים את העובדה שתושבי הכפר לא נמצאים בו. בניגוד לקבוע בחוק – צווי הריסה לא נמסרו לתושבים קודם לכן. בדצמבר אותה שנה מוגשת עתירה לבג"ץ לחייב את המנהל האזרחי להכין תכניות בנייה ליישוב שתאפשרנה בנייה חוקית בתחומו. העתירה נדחית.

הסתערות שנייה, 10 בינואר, 2010: דחפורי המנהל הורסים 30 מבנים, כולל בית הספר, בעקבות פסיקת בג"ץ.

הסתערות שלישית, 8 בדצמבר 2010: דחפורי המנהל הורסים 18 מבנים, כולל בית הספר. 48 נפשות, בהן 14 ילדים, נותרים ללא קורת גג.

הסתערות רביעית, 9 בפברואר 2011: דחפורי המנהל הורסים 9 מבנים ו-12 מכלאות בעלי חיים. 60 איש נותרים ללא קורת גג.

הסתערות חמישית, 20 בפברואר 2011: דחפורי המנהל הורסים 7 מבנים ו-7 מכלאות בעלי חיים. 58 איש נותרים ללא קורת גג.

הסתערות ששית, 2 במרץ 2011: דחפורי המנהל הורסים את כל מה שנשאר בכפר: 46 מבנים, מאגרי מים, 12 מערות עתיקות, וסככה עם כיסוי מפלסטיק, ששימשה כבית-ספר, אחרי הריסת המבנה שלו. רק המסגד נותר על תילו. 152 איש נותרים ללא קורת גג. מוגשת עתירה לבג"ץ למנוע את המשך הריסת המערות – נכס נוף טבעי בן אלפי שנים.

זה קרה ב-2 במרץ, לפני 4 חודשים. התקשורת הישראלית עברה על האירוע בשתיקה גמורה. 152 איש הופכים חסרי בית בן רגע – לא ראוי לאיזכור בחדשות. גם רחוק (איפה זה הבקעה?), גם בדואים, גם פעם ששית. לא ניוז.

חידודים משפטיים

העילה הרשמית להריסות האלה, כמו גם להריסות בתים ביישובים אחרים בבקעה, היא קבועה: הבדואים יושבים בשטחי אש שמוגדרים "שטח צבאי סגור". צה"ל, לא תאמינו, חרד לחייהם של הפלסטינים בבקעה. מדובר בגירוש מטעמי פיקוח נפש. הנה הניסוח הרשמי: "בשטחי בקעת הירדן קיימת זה תקופה ארוכה תופעה של הקמת מאהלים בלתי חוקית בתוך שטחי אש. בשטחי אש אלו לא קיימים אזורי יישוב מוגדרים וכל תופעה מסוג זה הינה בלתי חוקית ומסוכנת. לאור זה החליט המינהל האזרחי לפנות לפני מספר שבועות מאהלים בלתי חוקיים באזור בקעת הירדן, על מנת לשמור על חיי המשפחות השוהות באופן בלתי חוקי ומתוקף היותו הגוף האמון על אכיפת הבנייה הבלתי חוקית באיו"ש".

בעיה ראשונה: במשך 40 שנה, מאז שהוכרזו שטחי האש בח'רבת טאנא בסוף שנות ה-60, לא היתה לאף אחד בצבא בעיה עם הבדואים שנמצאים שם. יכול להיות שרק לפני 5 שנים גילו במנהל האזרחי שגם בדואים שנקלעים לשדה מוקשים עלולים להיפצע? שגם לבדואים יורד דם?

בעיה שניה: על פי כל העדויות של תושבי האזור, "שטחי האש" האמורים הם פיקטיביים. צה"ל לא מקיים אימונים שם.

בעיה שלישית: במרחק קילומטר וחצי מח'רבת טאנא ממוקם מאחז בלתי חוקי שהוקם בידי מתנחלי איתמר – גדעונים 777 שמו. גם הוא נמצא בתחומו של שטח האש המדובר, ואף על פי כן המנהל אינו מזדרז לפנותו (לא כל שכן להרוס את המבנים שבו). האם צה"ל מבדיל בין דם לדם – מציל פלסטינים מפגיעה בשטחי אש אבל מפקיר יהודים לגורלם?

כשמדובר בשטח צבאי סגור (ולא שטח אש), החוק דווקא מגן על "תושבי קבע" מפינוי. המנהל האזרחי טוען שהבדואים אינם נחשבים תושבי קבע באשר הם אינם שוהים במקום בכל ימות השנה. הטיעון הזה מתעלם מן העובדה שברוב ימות השנה הבדואים כן שוהים בח'רבת טאנא, ויעידו על כך מבני הקבע (כמו בית הספר) שהוקמו בכפר; והוא גם מתעלם מן הסדירות שבנוכחות הזאת, לאורך עשרות שנים.

לא חשוב; צה"ל אומר שהם לא תושבי קבע – אז הם לא. גם התעלול העלוב הזה קיבל הכשר בג"ץ.

התמונה הרחבה: הריסות בתים מסיביות והתנכלות לפלסטינים בבקעה

ח'רבת טאנא הוא, כאמור, רק משל. מזה שנים נוהג המנהל האזרחי להרוס כפרים שלמים בבקעה, שוב ושוב, במגמה למחוק אותם מהמפה. נדגיש שבכל המקרים מדובר בקהילות שמתגוררות בבקעה עשרות שנים, עוד לפני 1967.

הכפר אל-חדידייה, הסמוך להתנחלות רועי, ספג במרוצת השנים אינספור מכות, גזירות, הריסות והתעללויות מידי המנהל האזרחי; תולדותיו של הכפר הקטן הזה יכולות למלא כרך שלם בהסטוריה המנוּולת של הכיבוש. הכפר ידע כבר כעשרה גלי הריסה. ב-1997 נעקר הכפר ממקומו ונע מערבה, בשל הכרזת שטחו כ"שטח צבאי סגור". גם ממקומו החדש הצבא מבקש לעקרו, וכל הבג"צים שהוגשו בעניינו נדחו. בפברואר ומרץ 2008 נהרסו בתיהם של 60 איש באל-חדידייה. במקביל, הצבא מטיל קנסות על רועי צאן מן הכפר, מחרים ראשי צאן ואף יורה בהם. הפחדות והתנכלויות של רכזי הבטחון מהתנחלויות רועי ובקעות זוכות לגיבוי הרשויות. וכדי לחנוק את הכפר באופן שיטתי, חסם הצבא את כל דרכי העפר המובילות אליו.

על אף שתושבי הכפר שבים ובונים אותו מן ההריסות, אוכלוסייתו מידלדלת בהדרגה; בסך הכל "הטרנספר השקט" עובד. כיום מונה אל-חדידייה כ-90 נפש בלבד. הנה עדותו של עלי אבו-סאקר, תושב הכפר, שניתנה ל-HRW:

"אני נציג של שלוש קהילות: אל-חדידייה, מתחול וחומסה. לפני שהתחילו ההתנחלויות, ממש אחרי הכיבוש, היו ביישובים האלה 300 משפחות – בין 2,000 ל-2,500 נפש. עד 1997 היישובים האלה כבר הצטמצמו לחצי, ונשארו רק 150 משפחות. באוקטובר 1997 התוקפנות הישראלית החריפה. חומסה התרוקנה לחלוטין, והתושבים עברו לגור ליד מחסום חמרא. בשני היישובים האחרים נשארו כיום רק 45 משפחות, שמונות אולי 450 בני אדם. כולם נאלצו למכור את הכבשים שלהם כי לא היה איפה לרעות אותן. ואם אתה מנסה להביא אלאף – מזון לכבשים – צה"ל מחזיר אותו, אלא אם כן לנהג שמביא לך את המזון יש תעודת זהות של בקעת הירדן. זה התחיל בשנת 2001 או 2002. הם לא צריכים להרוס את הבתים שלנו כדי לגרש אותנו. יש גם דרכים אחרות."

יש עוד. ביוני 2009 נהרס כפר הפחונים ראס אל-אחמר; 130 איש נותרו ללא קורת גג.

בשני גלי הריסה בקיץ 2010 הוחרבו כל 80 המבנים בכפר הבדואי אל-פארסייה, ממזרח להתנחלות שדמות מחולה. בין היתר נהרס גם בית אריזה שנבנה לפני 30 שנה יחד עם חברת הייצוא הישראלית אגרקסקו (ללמדכם כיצד "חוקיות" הבניה משתנה בהתאם לנוחיות השעה). 129 איש נותרו ללא קורת גג. ההריסות באו בתום תקופה ארוכה של ניסיונות לייבש את הכפר – תחילה הרסו להם את ציור המים המוביל לכפר, וכשהחלו לשאוב מים בעצמם, החרימו להם את המשאבות (על אסטרטגיית הייבוש של תושבי הבקעה הפלסטיניים, ראו בהמשך). מבנים נהרסו גם בכפרים אל-פסאיל, ח'רבת עין אל-חילווה, ועשרות צווי הריסה חולקו למשפחות בכפרים ברדלא, פרוש בית דג'ן ועין אל-בידא. רק לפני שבועיים נהרסו 21 מבנים באל-פסאיל, יותר מ-100 איש נותרו ללא קורת גג. האירוע לא נזכר בשום אתר חדשות ישראלי. הנה, ככה נראית מציאות שאף ישראלי לא רואה.

למה הם בונים בלי אישורים?

זאת כמובן השאלה הקבועה בפיהם של ישראלים "נורמטיביים", שומרי-חוק; ישראלים שהחוק שומר עליהם, ועל בורותם, לא פחות משהם שומרים עליו. הישראלים האלה מתקשים להבין ש"אישורים" הם פריבלגיה של יהודים בשטחי הגדה המערבית; והם לא מעלים על דעתם מצב שבו צורכי הקיום מחייבים אותך להפר את החוק. ספק רב אם ייאותו לקבל את ההסבר הזה כעת, אבל לנו אין כלי שכנוע אחר, זולת האמת.

כמה עובדות בסיסיות. שטח הבקעה וצפון ים המלח הוא יותר ממיליון וחצי דונם – כ-30% משטח הגדה המערבית. 88% מן השטח הזה מוגדרים שטח C, שבו יש לישראל שליטה מלאה. סך היהודים באזור – קצת פחות מ-10,000 איש. סך הפלסטינים (כולל קהילות בדואיות) – כ-80,000. למרות שבקירוב, רק אחד מתוך 9 תושבים בבקעה הוא יהודי, היקף הקרקעות שבשליטה יהודית הוא כ-78% (בהמשך נעמוד גם על הדרכים היצירתיות שבהן הועברו הקרקעות לשליטת ההתנחלויות).

חישוב פשוט מעלה שיחס הקצאת הקרקעות בין יהודים לפלסטינים בבקעה הוא 1:30. לא מיותר להזכיר שכל התושבים הפלסטינים בבקעה חיו בה לפני כניסתם של התושבים היהודים מ-1968 ואילך.

שימו לב שאין מדובר כאן בשטחים בשימוש בפועל, אלא רק בשטחים שמותרים לשימוש בידי יהודים לעומת שטחים שמותרים לשימוש בידי פלסטינים. בפועל, ההתנחלויות אינן זקוקות לכל השטחים הללו. השטחים המוניציפליים שלהן מהוווים כ-12% משטחי הבקעה, וגם הם עצומים ביחס לשטח הבנוי (פי 28 ממנו), כיוון שכלולים בהם שטחי עיבוד חקלאי נדיבים מאד ושטחים לפיתוח עתידי. יתרת "השטח היהודי" בבקעה מורכבת מאדמות מדינה, שטחים צבאיים סגורים ושמורות טבע. רק בשבוע האחרון עברה החלטה להגדיל את שטחי העיבוד החקלאי בבקעה ב-130% ואת הקצאות המים לחקלאים ב-70% – ללא שום דיון ציבורי.

ובכן, מה עושה פלסטיני שאיתרע מזלו להתגורר בשטח C (נזכיר שחלוקת הגדה לשלושת סוגי השטחים באה לעולם בעקבות הסכמי אוסלו), והוא זקוק לאישור בנייה? זוג צעיר שרוצה להקים בית? רועה צאן שרוצה להקים דיר? חקלאי שרוצה להקים מחסן לתוצרת שלו? מה הוא עושה? מגיש בקשה לוועדת התכנון והבנייה?

פחחח. חבל על הניירת. ישראל מפעילה שתי תכניות מתאר בבקעה – ישראלית בת זמננו, ומנדטורית, מלפני 70 שנה. תכנית המתאר המנדטורית מגדירה כמעט את כל שטח הבקעה (למעט העיר יריחו) כאזור חקלאי שאפשרות הבנייה בו מוגבלת מאד. תכנית המתאר הישראלית היא "לא-תכנית" – אין לה קיום סטטוטורי, היא פרקטיקה טהורה. הפרקטיקה הזאת מאפשרת בנייה נרחבת באזורים חקלאיים, ולמעשה, גם ללא תכניות מאושרות. נחשו מי כפוף לתכנית המנדטורית ומי לתכנית הישראלית? יפה.

שיטת האפטרהייד הזאת מבטיחה שאף בקשה פלסטינית לבנייה בשטח C בבקעה לא תקבל אישור מהרשויות. חרף בקשותיהם של תושבי הכפרים להכין להם תכניות מתאר, אף כפר פלסטיני בבקעה (למעט אל-פסאיל, בסוף שנות השמונים) לא זכה מעולם לתכנית מתאר. מה המטרה העליונה של איסור מוחלט על בנייה פלסטינית ב-88% משטח הבקעה? מה המטרה העליונה של ההאצה החדה בקצב הריסות הבתים בשטח C בשנתיים האחרונות, בחודש האחרון?

כבר אמרנו, “C” as in “Cleansing”.

הרשויות הישראליות מגדילות לעשות ולפעמים משתמשות במנגנון חידוש תכניות הבנייה כדי להצדיק הריסות בתים עתידיות. ב-2005 אושרה תכנית לכפר אל-ג'יפתליק, המאוכלס ביותר בשטח C (כ-5,000 תושבים). הכפר מוקף מכל עבריו בהתנחלויות (ארגמ"ן, משואה וחמרה). התכנית הוכנה ללא שיתוף התושבים, שגם לא זכו לראותה ולהכיר את המגבלות שהיא מטילה (כנהוג ביחס לנייטיבס מאז ומעולם). התכנית הזאת צמצמה את גבול הבניה ל-60% מן השטח הבנוי בכפר; במחי רגע, הפכו 40% מבתי הכפר לבלתי חוקיים. ואכן, בשנים 2006-2008 הזדרז המנהל האזרחי לקטוף את פירות תכנית ההרס הזאת, והרס כ-30 מבנים בשטח שהפך ל"לא חוקי".

יש לקוות ששאלת התם הלגאליסטית "למה הם בונים בלי אישורים?" הובאה בזאת לקבורה סופית. אשר לשאלת התם המדינית – "הרי זה שטח ישראלי, מה הם רוצים?" – אליה נחזור בסוף הדיון. מקומה שם ולא כאן, משום שאין קשר בין שאלת הריבונות בבקעת הירדן – תהא עמדתכם בעניין אשר תהא – לשאלת הלגיטימיות של צעדי הטרנספר באזור.

ייהוד הקרקע (גזוֹל, הכרז, חסוֹם)

חמש הן השיטות שבהן הדירה מדינת ישראל את האוכלוסיה הפלסטינית מלמעלה משלושה-רבעים של שטח הבקעה וצפון ים המלח. ואלה הן:

1. שיטה ראשונה: גזילת אדמות פרטיות של נפקדים. מיד עם תום מלחמת ששת הימים, ביולי 1967, הוציא האלוף עוזי נרקיס צו צבאי שמסדיר את השמירה וההגנה על נכסי הנפקדים. כיום זה נשמע דמיוני – ישראל הכובשת מכבדת את זכויות הבעלות של נפקדים בשטח הכבוש, בהתאם לחוק הבינלאומי – אבל אז זאת היתה המציאות המשפטית. בפועל – נהגה המדינה באדמות האלה כרכושה הפרטי מן היום הראשון. דו"ח מבקר המדינה מ-2005 חשף שאלפי דונמים של קרקעות פרטיות פלסטיניות כאלה הועברו להתיישבות יהודית בבקעת הירדן. המהלכים האלה הוגדרו כבלתי-חוקיים בפיו של – קשה להאמין – היועץ המשפטי של המנהל האזרחי בעצמו. אותו צדיק בסדום כתב בספטמבר 1997:

"הממונה אינו אלא נאמן השומר על הנכס, פן ייפגע בזמן שהבעלים נעדר מן האזור… פועל יוצא הכרחי ממעמדו המצומצם של הממונה הוא איסור על מכירת 'נכס נטוש' שהוא מקרקעין, הואיל ומכר כאמור אינו מתיישב עם חובת השמירה על הנכס… למעשה, אל לו לממונה לעשות כל עסקה לגבי הנכס שתעמוד בניגוד לחובת השמירה האמורה, ובמיוחד לחובתו להשיב את הנכס לבעלים עם חזרתו לאזור." (ההדגשה במקור).

הדברים האלה מפריכים את המיתוס בדבר "נקיון הכפיים" של ה"מתיישבים" (ולא חלילה "מתנחלים") בבקעה, שבאו, כביכול, אל ארץ לא-נושבת ולא קיפחו במאומה את זכויות הילידים הפלסטיניים. לא; ממש כמו ביהודה ושומרון, ההתנחלות היהודית בבקעה לא בחלה בגזל של אדמות פרטיות של פלסטינים.

והנה הטוויסט הסופי בסיפור המכוער הזה, הדובדבן בקצפת של גזל הקרקעות. בצה"ל ידעו היטב שהקצאת אדמות נפקדים לבנייה יהודית איננה חוקית – על פי עמדת היועץ המשפטי של המנהל האזרחי בעצמו – ולכן נקטו בדרך יצירתית למנוע תביעות משפטיות מצד בעלי הקרקעות (שברחו או גורשו לירדן). פקידי המנהל הכינו רשימת סודית של "מנועי כניסה מסיבות בטחוניות". חטאם היחיד של אותם בישי-מזל היה בעלותם על קרקע בבקעה שהוקצתה ליהודים, בהיעדרם. הנה דוגמה חיה לאינסטרומנטליות של השיח הבטחוני במימוש אינטרסים קולוניאליים טהורים. הרשימה הזאת כונתה "רשימת המאה", אף כי בסופו של דבר היו רשומים בה יותר מ-2,000 שמות. רק בסוף שנת 2004, בעקבות התערבות מבקר המדינה, בוטלה הרשימה.

2. שיטה שניה: תפיסת קרקע "לצרכים צבאיים". ב-12 שנותיו הראשונות של הכיבוש (עד לבג"ץ אלון מורה ב-1979) עשתה ישראל שימוש נרחב בדרך זו. החוק הבינלאומי מאפשר לכוח הכובש לתפוס, באופן זמני, שטחים בטריטוריה הכבושה, לצרכים צבאיים בלבד. ישראל ציפצפה על החוק הזה כשהוציאה צווי תפיסה צבאיים לצורך הקמת יישובי קבע אזרחיים. כך גם בבקעה. על פי נתוני המנהל האזרחי, נכון ל-2007, קרוב ל-12 אלף דונם נתפסו כך לטובת תשע התנחלויות בבקעה.

3. שיטה שלישית: הכרזה על "אדמות מדינה". בעת כיבוש הגדה המערבית, היו רשומים 220 אלף דונם בבקעה כאדמות מדינה (רכוש ממשלתי ירדני). במהלך שנות הכיבוש גדל השטח הזה פי 4, וכיום הוא מגיע ל-53% מקרקעות הבקעה. שלושים התנחלויות ומאחזים בלתי חוקיים בבקעת הירדן כוללים שטחים שישראל הכריזה עליהם כאדמות מדינה.

למי שאינו בקי בדברים, צריך להבהיר שהכרזה על אדמות מדינה בשטחים הוא אחד המנופים העיקריים של מדיניות הסיפוח דה-פקטו של המדינה. מבחינה משפטית, מדובר באוסף פרשנויות מגמתיות וחד-צדדיות לחוקי הקרקעות העות'ומאניים – הלא הוא מפעל חייה של פליאה אלבק הזכורה לרע. שטחים שעובדו על-ידי פלסטינים הפכו ל"לא מעובדים", התיישנות הבעלות התקצרה פלאים, ואפשרויות הערעור של בעלי קרקעות פלסטיניים צומצמו למינימום (על נפתולי השיטה, ראו כאן, עמ' 19-22).

4. שיטה רביעית: הכרזה על "שטחים צבאיים סגורים".לא פחות מ-45% משטח בקעת הירדן וצפון ים המלח מוגדר שטח צבאי סגור. הגדרה זאת נקבעה אי אז בסוף שנות הששים ובתחילת שנות השבעים, על רקע נסיונות החדירה מירדן. על אף שנסיונות אלה פסקו כליל, הגדרת השטחים לא השתנתה.

שטח צבאי סגור פירושו לא רק שטח שפלסטינים מנועים מלגור בו. אסור להם לעבור בו, לשהות בו, או לרעות צאן, ובסמכות המפקד הצבאי לעצור כל מי שמפר זאת ולהחרים את רכושו. למותר לציין שהגדרה זאת תופסת רק לגבי פלסטינים; לא ידוע על מתנחלים שהצבא עצר בגין כניסה לשטח צבאי סגור או החרים להם ציוד חקלאי.

לפני כשנה חלה הקצנה במדיניות הזאת. צה"ל הציב עשרות לוחות בטון שעליהם רשום "שטח אש" בסמוך לכל הקהילות הבדואיות בבקעת הירדן. צירוף מקרים פנטסטי, בלי ספק; כל הקהילות הבדואיות שוכנות בשטחי אש, וכל שטחי האש מוגבלים לקהילות האלה בלבד. הריסות הבתים שנסקרו בתחילת המאמר – בח'רבת טאנא, אל-חדידייה ואל-פארסייה – נשענו כולן על בנייה בלתי חוקית, כביכול, בתוך שטחי אש. לפי נתוני "בצלם", מתחילת שנת 2004 ועד למרץ 2010 איבדו את ביתם כך יותר מאלף פלסטינים. כך נראה טרנספר זוחל.

5. שיטה חמישית: הכרזה על "שמורות טבע". 20% משטח הבקעה מוגדר שמורות טבע. למעט ארבעה אתרים תיירותיים – קומראן, ארמונות החשמונאים, ואדי קלט ועין פשח'ה – שאר השטחים עומדים בשממונם – לא פיתוח ולא "שמירה" על ערכי הטבע. הערכים היחידים שנשמרים בהן הם ערכי טוהר הגזע: הכניסה לפלסטינים אסורה בתכלית. פקחי שמורות הטבע פועלים בבקעה כמו אנשי הסיירת הירוקה בנגב; תפקידם העיקרי הוא להתעמר בבדואים ולהטיל עליהם קנסות לפי הצורך.

הקוראים חדי העין ודאי שמו לב שסכום אחוזי הקרקע שנמנו בחמשת הסעיפים האחרונים עולה על 100%. הכיצד? ובכן, יש חפיפות לא מעטות. הריבון לא לוקח צ'אנסים, ונוהג לפעמים לחמוס את אותה פיסת קרקע בשתי דרכים נפרדות, בלתי-תלויות. מה שבטוח בטוח. דוגמה מרהיבה לכך היא החפיפה בין האזורים שהוכרזו שטחים צבאיים סגורים לבין השטחים שהוכרזו שמורות טבע. מסתבר ש-200 אלף דונם מכלל שמורות הטבע המוכרזות בבקעה (יותר מ-60% מהן) נופלים בתוך אזורים שהוכרזו שטחים צבאיים סגורים. כאן עולות כל מיני אפשרויות מעניינות. יכול להיות שצה"ל רואה בפיזור פגזים ותרמילי כדורים סוג של טיפוח טבע? ואולי, לחילופין, מישהו בצמרת חשב לעצמו – למה שלא נשתמש במטיילים כמטרות נעות לאימוני ירי?

נעצור כאן. העניין ברור כשמש: שטח צבאי או לא, שמורת טבע או לא, אדמת מדינה או לא – קודם סומנה המטרה ואחר כך צוירו העיגולים סביבה. והמטרה היתה פשוטה: שטח נקי מערבים.

אם לא גירוש, אז ייבוש

מגוון הדרכים שבהן מייבשת מדינת ישראל את תושבי הכפרים בגדה המערבית, ובבקעת הירדן במיוחד, כבר תוארו בפרוטרוט פעמים רבות. הסיטואציה המיוחדת לבקעה נובעת מן הפערים הבלתי נתפסים בין הקצאות המים להתנחלויות היהודיות לבין הקצאות המים לפלסטינים.

התנחלויות הבקעה, המבוססות על חקלאות, זוללות מים. הקצאת המים הממוצעת (נכון ל-2008) לכל מתנחל בבקעה היא כ-1,300 ליטר ליום – פי 18 מהקצאת המים הממוצעת לפלסטינים בגדה המערבית. גם כשמשווים צריכה ביתית בלבד (ללא שימושים חקלאיים) הפערים זועקים לעין. הקצאת המים ליום לשימושים ביתיים בהתנחלות רועי עומדת על 431 ליטר לנפש; היישוב הבדואי הסמוך, אל-חדידייה, נאלץ להסתפק בכמות קטנה פי 20 – 20 ליטר ליום לנפש. כך גם ביישובים אל-פארסיה וראס אל-אח'מר. על פי ארגון הבריאות העולמי, כמות זו (20 ליטר לנפש ליום) מספיקה ל"הישרדות לטווח קצר" באזורי אסון הומאניטריים, כמו מחנות הפליטים בדארפור.

במלים פשוטות: מדינת ישראל, במדיניות הצמאה מכוונת, הופכת כפרים פלסטיניים בבקעה לאזורי אסון.

תחנת שאיבה של "מקורות" באמצע כפר ברדלה. הכפר נמצא בשטח B אבל כל בארותיו, המצויות בשטח שהוגדר C, נהרסו בידי המנהל האזרחי. תצלום: דפנה בנאי, מחסום ווטש

למי שייכים מֵי הבקעה? על פי המשפט הבינלאומי, כל המים שייכים לפלסטינים, וחלקם משותפים גם לישראל. בפועל, ישראל שולטת ביד רמה בכל הברזים בבקעה.

אשר למים עיליים – אגן נהר הירדן וכל הנחלים הזורמים אליו – ישראל מונעת מן הפלסטינים כל גישה אליהם (בשיתוף פעולה של ירדן). אשר למי תהום, חלקו המזרחי, העשיר במים, של אקוויפר ההר, מצוי בתחומי הבקעה. על פי דו"ח של הבנק העולמי מלפני שנתיים, לפלסטינים יש גישה ל-20% בלבד ממי האקוויפר. ישראל, באמצעות חברת "מקורות", שואבת 32 מיליון קוב מים בשנה באזור הבקעה, שהם כ-70% מכלל השאיבה בגדה המערבית. פחות מחמישית מן הכמות הזאת מועברת לכפרים פלסטיניים בבקעה, במסגרת התחייבות משנות השבעים.

מדוע נזקקים הפלסטינים למים של "מקורות"? משום שעל פי הסכמי הביניים, אסור להם לבצע שום קידוח באזור ללא אישור של ועדת המים המשותפת הישראלית-פלסטינית. על המתרחש בוועדה זאת מומלץ לקרוא בתחקיר המאלף הזה. בפועל מדובר בגוף שתפקידו העיקרי לשמר את העליונות הישראלית בשליטה על מאגרי המים בגדה המערבית. הצעות לפרויקטים פלסטיניים נתקעות שנים בלי אישורים, הוועדה ממעטת להתכנס, ולמותר לציין ששאיבה ישראלית ממקורות משותפים איננה חייבת באישורה. גם אם כבר מתקבל אישור מן הוועדה, קרוב לוודאי שהמנהל האזרחי יתקע את התהליך. לא חסרים רעיונות. למשל, פרוייקט לשיקום רשת המים של אל-ג'יפתליק, שכבר אושר בוועדה, נתקע במנהל האזרחי. הסיבה: פקידי המנהל דרשו מן הרשות הפלסטינית לבצע במקום חפירה ארכיאולוגית, על חשבונה, בעלות שמתקרבת להוצאה הכוללת על הפרוייקט (עוד על המכשולים הביורקרטיים שמעמידה ישראל בפני מיזמי מים פלסטיניים, ראו דו"ח הבנק העולמי, עמ' 47-56).

הסכמי הביניים בין ישראל לרשות הפלסטינית צמצמו באופן דרמטי את כמויות המים הנגישות לפלסטינים. העובדה הזאת מוכרת למעט מאד ישראלים אבל ידועה לכל פלסטיני. ב-2008 הפיקו הפלסטינים באזור בקעת הירדן כ-31 מליון קוב מים, פחות מ-44% מהכמות שהפיקו לפני החתימה על הסכם הביניים ב-1995. חלק ניכר מבארות המים של הפלסטינים התייבשו עקב קידוחים סמוכים של "מקורות". ישראל גם אינה מתירה לפלסטינים להעמיק את הבארות שלהם מעל ל-150 מטר. גם מעיינות טבעיים מתייבשים כתוצאה מן השאיבה הישראלית. אם לא די בכך, פקחי המנהל האזרחי קונסים פלסטינים שמנסים לשאוב מים ממעיינות הנמצאים מחוץ ליישובם, וגם מחרימים את המשאבות שלהם.

התוצאה הסופית של מערך האפליה הדרקוני והמשוכלל הזה היא שיותר ויותר כפרים בבקעה נאלצים להישען על אספקת מים במכליות; בזמן שהתנחלויות כמו רועי ונערן צועדות בבטחה אל המאה ה-21 עם טכנולוגיות הידרולוגיות מתוחכמות, יישובים פלסטיניים שנושקים לגבולותיהן נהדפים לאחור, אל המאה ה-19 (נסו לנתק יישוב יהודי ממים למספר ימים ותראו איזו מהומת אלוהים תפרוץ).

עלות קוב מים ממכלית גבוהה הרבה יותר מעלות קוב מים מן הברז. כך יוצא שההוצאה הממוצעת על מים למשפחה פלסטינית גבוהה פי 3 מזו של משפחה בהתנחלויות – וזאת על אף היחס ההפוך בצריכה. בקהילות הבדואיות המבודדות, מגיעה ההוצאה החודשית על מים ל-1,700 ש"ח, כמחצית מן ההוצאה החודשית הכללית (וזאת בהשוואה להוצאה על צריכה ביתית בהתנחלויות באזור, שעומדת על 105 ש"ח, שהם 0.9% מסך ההוצאה החודשית). כך הופכת מדיניות הייבוש למדיניות של רישוש.

גם זה כנראה נדיב מדי, כי ישראל אפילו לא מאפשרת לתושבים הבדואים את הלוקסוס של שינוע מים במכליות. המנהל האזרחי מחרים דרך קבע מכליות מים של תושבים בכפרים אל-חדידייה, אל-פארסייה, חמרא וחומסה. המכליות למעשה אינן חוזרות לבעליהן משום שגובה הקנס הכרוך בהחזרתן הוא אלפי שקלים, הרבה מעבר ליכולת התשלום של העניים המרודים שמשתמשים בהן. בתחומי הקו הירוק הכיר בג"ץ לאחרונה בזכותם של הבדואים ל"נגישות מינימלית למים" (אף כי עדיין לא ברור אילו חובות מוטלות על הרשויות בגין זכות זו); מעבר לקו הירוק, גם זכות האַפסַיים הזאת נמחקה.

גם בהתנחלויות הבקעה מורגשת היטב מצוקת המים: בריכת שחייה במעלה אפרים

ביתור הבקעה ומשטר המחסומים וההיתרים

במאי 2005, שלושה חודשים לפני ההתנתקות מעזה, החלה מדינת ישראל ביישום תכנית התנתקות נוספת, סמויה ולא רשמית: ניתוק של בקעת הירדן מן הגדה המערבית. לא מדובר בצירוף מקרים אלא במהלך מחושב מראש; מי שעקב אחרי ההתרחשויות בזמן אמת יודע היטב שתכנית ההתנתקות מעזה נהגתה במוחו של שרון כקורבן טקטי לצורך העמקה והנצחה של השליטה הישראלית בגדה המערבית (והדברים אושרו גם ב"ראיון הפורמלין" המפורסם של ויסגלס). המדיניות החדשה בבקעה נועדה להבהיר לילידים מיהו הריבון האמיתי באזור, מעתה ולתמיד.

שורה של תקנות ומגבלות דרקוניות על תנועת פלסטינים אל ומהבקעה נכנסו לתוקף. על הנכנסים לגדה דרך גשר אלנבי נאסר לעבור בבקעה (למעט דרך יריחו, מה שהאריך מאד את הדרך לצפון הגדה), ועל תושבי יריחו נאסר לצאת צפונה אל תחומי הבקעה. משמעותי מכל היה האיסור על כל פלסטיני שכתובתו בתעודת הזהות איננה בתחום הבקעה להיכנס אליה. בעלי אדמות בבקעה, אשר התגוררו מחוצה לה, לא היו יכולים יותר להיכנס בחופשיות כדי לעבד את אדמותיהם, ונזקקו להיתרי שהייה זמניים וקמצניים במיוחד (אסור לשהות בלילה, אסור להכניס פועלים וציוד חקלאי). גם לו רצו לשנות את כתובתם לא היו יכולים – ישראל שולטת במרשם האוכלוסין הפלסטיני ומסרבת להכניס בו שינויים מאז שנת 2000. ב-2007 הוכנסה "הקלה" מינורית – הותר "לתושבי חוץ" להיכנס רק ברכב ששייך לתושב הבקעה, אחרי קבלת היתר מיוחד. הצבא עורך פשיטות ביישובי הבקעה לאיתור תושבים שכתובתם איננה בבקעה; הם נלכדים ומועברים מעבר למחסום תייאסיר.

האם צריך לומר בקול רם מה מטרת כל התקנות שאוסרות על פלסטינים מחוץ לבקעה לשהות בה, ואולי, חס וחלילה, להשתקע בה?

מי כן קיבל היתרי כניסה לבקעה בלי בעיה? 5,000 פלסטינים שמועסקים בהתנחלויות. העבודה חייבת להימשך.

שוו בנפשכם שביום בהיר אחד מחליט המשרד לבטחון פנים "לבתר" את אזור השרון משאר אזורי הארץ; לאסור על ישראלים מירושלים או מבאר שבע להיכנס לשם, וגם אם יש להם שם נכסים, נאמר דירה בנתניה, אסור להם ללון בה בלילה. ועוד לא דיברנו על מגבלות התנועה הפנימיות (מחסומים בין נתניה לחדרה).

ארבעה מחסומי קבע חולשים על תנועת הפלסטינים לתוך ומתוך בקעת הירדן. אליהם נוספים מחסומים ארעיים ו-18 מכשולי תנועה פנימיים – תעלות, סוללות עפר ושערים חקלאיים. כביש 90 ("כביש הבקעה"), הציר המרכזי מצפון לדרום שגם מוביל לגשר אלנבי – היה אסור לתנועה לפלסטינים שאינם תושבי הבקעה שנים ארוכות. כיום הם יכולים לעלות עליו אבל רק מדרום ליריחו – מה שלא עוזר לרוב המכריע של מי שאינו תושב הבקעה ורוצה להגיע אליה (או לגשר אלנבי) מצפון. ב-2006 הוסב שמו של כביש הבקעה ל"דרך גנדי" – רחבעם, לא מהטמה – וקשה לחשוב על החלטה הולמת יותר בנוגע לכביש שמיישם הלכה למעשה את חזונו של האיש.

מחסום דרכים סמוך להתנחלות רועי, נפתח לחצי שעה בבוקר וחצי שעה אחר הצהריים למעבר חקלאים פלסטיניים. או שלא: החקלאים שבתמונה המתינו 5 שעות לפתיחת המחסום. תצלום: דורית הרשקוביץ', מחסום ווטש

אין ומעולם לא היתה עילה בטחונית למערך כל כך מסועף של מגבלות תנועה בבקעה. מדובר באזור השקט ביותר מבחינה בטחונית בגדה המערבית. מתחילת האינתיפאדה השנייה, באוקטובר 2000, ועד לסוף 2010, נהרגו בבקעת הירדן 13 ישראלים; זאת מתוך 351 הישראלים שנהרגו באותו עשור בגדה (דו"ח בצלם, עמ' 27). העובדה שכן ניתנים אישורי כניסה לאלפי עובדים פלסטינים, חסימות העפר על הכבישים המוליכים לכפרים הבדואיים (מישהו שמע לאחרונה על טרוריסטים בדואיים?), הסירוב הישראלי העיקש להוסיף תושבים פלסטיניים לבקעה במרשם האוכלוסין – כל אלה מעידים שהמוטיבציה מאחורי מסכת ההתעללות הביורוקרטית הזאת, הנמשכת כבר 6 שנים, היא אחרת לגמרי. 88% אחוז משטח הבקעה וצפון ים המלח, כזכור, הם שטח C.

“C” as in “cleansing”.

הדרך להפוך ל"תושב חוקי": עבדות התמרים

כפי שכבר הוזכר, הדרך הבטוחה ביותר לפלסטיני להיפטר מן הרדיפה השלטונית בבקעה היא להירתם במלוא אונו לשגשוגן של ההתנחלויות הישראליות. כ-5,000 פלסטינים מועסקים דרך קבע בהתנחלויות הבקעה, ובעונות הדילול והגדיד של התמרים (הענף החקלאי המרכזי באזור), מספרם מגיע עד 20,000 עובדים. מי שתמה מדוע כל כך הרבה פלסטינים עובדים בשירות האדונים היהודים מוזמן לבדוק אילו אפשרויות תעסוקה פתוחות בפני אנשים ששדותיהם הופקעו, מעיינותיהם יובשו, ואין באפשרותם להקים שום מבנה תעשייה חדש בתחומי מגוריהם.

העובדים האלה נמצאים בתחתית סולם הניצול של המשק הישראלי – סולם עמוק מאד כידוע. שום זכות מזכויות היסוד שלהם איננה מכובדת. מעסיקיהם שולחים אותם לעבוד עם חומרי הדברה ללא ציוד מגן, ומפרים תקנות בטיחות בנוגע לעבודה בגובה. עובדי התמרים חשפו תמונה מזעזעת של ניצול במטעי ההתנחלויות: העובדים נאלצים לטפס בכוחות עצמם, ללא מנוף, לגבהים של יותר מ-10 מטרים; הם מוצבים שם ללא אמצעי בטיחות כמו רתמת מגן או מערכות לבלימת נפילה; חלקם מושארים בגובה כזה במשך 5 שעות, 6 שעות ואף יותר, מבלי שמתאפשר להם לרדת להפסקה. את האוכל שלהם הם אוכלים על הצמרת; גם את הצרכים עושים שם לפעמים, בלית ברירה.

על התענוג הזה מקבלים העובדים הפלסטינים בין 50 ל-70 ש"ח ליום עבודה - כשליש משכר המינימום בישראל (178 ש"ח). כפי שהם מעידים, הם ממשיכים כי אין להם ברירה; צריך לחיות ממשהו, גם כשכל יום עבודה כרוך בפחד מוות מנפילה וריסוק אברים.

פועלים לא מאובטחים בגדיד תמרים במושב רועי. תצלום: "קו לעובד"

בעלי המטעים הישראלים זוקפים גבה בתמיהה כשהם שומעים על הניצול המחריד הזה שמתרחש על אדמתם ונוהגים לגלגל את האחריות על הקבלנים הפלסטיניים. בכך אינם שונים מהרבה מעסיקים אחרים בתחומי הקו הירוק, שרואים בפועלים פשוטים – לא כל שכן עובדים זרים – חומר גלם מתכלה, בר-החלפה. המימד הנוסף כאן הוא מימד הניצול הקולוניאלי – השימוש של הכובש בילידים להפקת רווחים מאדמת הקולוניה. אתר "קו לעובד" מציג עשרות דיווחים ותיאורים מפורטים של המפגש הזה בין המגף הקפיטליסטי-התנחלותי לפרצוף הפלסטיני.

הכל מתנהל מחוץ לחוק – כלומר, באותו מרחב עקמומי של "אי-חוקיות" חוקית שאופף את כל מעשה ההתנחלות. כבר ב-1982 קבע המפקד הצבאי בצו שבתחומי ההתנחלויות חלים חוקי העבודה הישראליים. בית הדין הארצי לעבודה קבע שהעובדים הפלסטינים דווקא כפופים לחוק הירדני מלפני 1967 (כמה זה נוח כשאין לנתין שום אזרחות), פסיקה שבג"ץ ביטל ב-2007. אולם משרד התמ"ת וקמ"ט התעסוקה במנהל האזרחי נמנעו באופן עקבי מאכיפת חוקי העבודה הישראליים בהתנחלויות והסתפקו בהצהרות בלבד.

קונצנזוס של בורות

כתם עיוור ענקי מסתיר את בקעת הירדן והמתחולל בה מעיניו של השמאל הישראלי. מבחינת השמאל הזה, הכיבוש מתחיל בעפרה ומסתיים בשייח ג'ראח. מאז ומעולם נחשבה הבקעה ל"קונצנזוס" (כשכותבים בישראל "קונצנזוס", בין מרכאות, הכוונה היא שהיהודים מסכימים בינם לבין עצמם על משהו שהערבים ושאר העולם מתנגדים לו). הכוונה הישראלית לשמור על ריבונות של קבע באזור קיבלה אישורים רשמיים בהכרזות מדיניות של שרון, של אולמרט, ושל נתניהו.

כיוון שהבקעה ב"קונצנזוס", פועלים גורמים בתנועה הקיבוצית לחיזוק ההתנחלויות שם – אותם גורמים ממש שמסייעים לפלסטינים בשיקום מטעים של עצי זית. מה ההבדל בין גזל האדמות והמים הפלסטיניים בבקעה לבין גזל האדמות והעצים ליד יצהר? ככל הנראה זהותם של הגזלנים. מה שמותר לבעלי חממות עם שפם התיישבותי אסור לנערי גבעות עם חתימת זקן התנחלותי.

כיוון שהבקעה ב"קונצנזוס", מופיעים בפסטיבל "אהבה" – בחסות מפעל הקוסמטיקה "אהבה", שכל פעילותו מפרה את האיסור בחוק הבינלאומי על ניצול אוצרות טבע בשטח כבוש – אמנים ישראלים רבים; בהם גם מי שכמה שנים קודם לכן הביע תמיכה גלויה בסרבנות. למען הסר ספק, אני לא חושב שאמנים – בניגוד לאנשים אחרים – חייבים להוביל מאבקים פוליטיים. אני רק חושב שאם כבר מישהו מביע עמדה פוליטית לא קונצנזואלית, חובה עליו להבין עד הסוף מה נגזר ממנה ברמה הפרקטית. פוליטיקה של מלים חלולות יש לנו די והותר מפוליטיקאים מקצועיים.

אומנם, על הדימוי הנקי והלא קיצוני של מתנחלי הבקעה מאיימים בשנה האחרונה מצטרפים חדשים לחגיגת הניצול – מתנחלי משכיות, שעלתה על הקרקע לפני שנתיים ביוזמת מפלגת העבודה (גם מתנחלי משואה לא טומנים ידם בצלחת, ושולחים אותה היישר אל תוך מתחמי הבדואים). מתנחלי משכיות הגיעו מהתנחלות "שירת הים" שפונתה מגוף קטיף ותוך זמן קצר החלו להראות לשכניהם הפלסטיניים את נחת זרועם. באפריל 2010 הקימו המתנחלים אוהל גדול במרחק מטרים ספורים מבתי היישוב הבדואי עין אל-חילווה ולקחו בכוח חומרי בנייה מהמקום. בינואר השנה הם תקפו רועי צאן מן הכפר, היכו אשה ואת בתה בת ה-11. במרץ השנה תקפו מתנחלי משכיות ילד בן 11 מעין אל-חילווה שהגיע עם סוס למעיין הסמוך לכפר. מול עיני הילד, המתנחלים חנקו ושברו את מפרקתו של הסוס.

אף אחד מהאירועים האלה לא דווח בתקשורת הישראלית. מה שמביא אותי לנקודה הבאה.

על מה נשען הקונצנזוס ביחס לבקעת הירדן? ככל הנראה, על שילוב של בורות ותעמולה, שמזינים זה את זה במשך שנים. סקר דעת קהל שערכה האגודה לזכויות האזרח לפני חודש חושף בורות בממדים מבהילים של הציבור הישראלי ביחס לבקעה. הנה כמה ממצאים בולטים מתוכו:

• כשני שליש (64%) מהמשיבים לא ידעו שבקעת הירדן היא שטח כבוש שאיננו בריבונות ישראלית. כחמישית (19%) לא ידעו מה מעמדה של הבקעה; רק 18% מהמשיבים ידעו שמדובר בשטח כבוש.
• 57% מהמשיבים מחזיקים בדעות מוטעות לגבי הרכב האוכלוסיה בבקעה. 10% חושבים שרק ישראלים מתגוררים בבקעה, 35% חושבים שרוב האוכלוסיה ישראלי, ו-12% חושבים שיש כמות שווה של ישראלים ופלסטינים. 20% לא ידעו מה הרכב האוכלוסיה. רק 17% ידעו שרוב האוכלוסיה בבקעה פלסטיני (העובדות: כ-85% מהתושבים פלסטינים).
• הטיה אידאולוגית: מתוך הדתיים, 80% חשבו שהבקעה היא שטח ריבוני של ישראל. מתוך החילוניים – 59% חשבו כך.
• השכלה לא משנה (ואולי קצת מזיקה): 71% מבעלי ההשכלה האקדמית חשבו שהבקעה נמצאת בריבונות ישראלית, לעומת 63% מבעלי ההשכלה התיכונית.

שיעורים כאלה של בורות פוליטית באוכלוסיה המשכילה נהוג לייחס למשטרים רודניים; בחברות שבהן השלטון שולט באופן גלוי בתעבורת המידע הזמין לציבור, קל ליצור מצג שווא שהקשר בינו לבין המציאות קלוש. אבל למעשה גם הציבור בחברות דמוקרטיות, שבהן לכאורה אין חסמים גלויים על זרימת המידע, מפגין בורות מדהימה בנושאים שלכאורה עומדים במרכז החדשות. סקר אחד של נשיונל ג'אוגרפיק גילה שלאמריקאים בגילאים 18-24 אין מושג ירוק בגיאוגרפיה. 70% מהם לא היו מסוגלים למצוא את ישראל או אירן על מפה של המזרח התיכון; יותר ממחצית לא ידעו שסודן היא באפריקה; ו-9 מתוך 10 לא ידעו איפה היא אפגינסטן.

שלטון שנתיניו שרויים בבורות בסיסית כל כך ביחס לאזורים שבהם הוא מנהל לחימה קטלנית במשך שנים, יכול להניח בשקט שהתנגדות ממשית ללחימה הזאת לא תצמח מקרב נתיניו. והדברים יפים גם ליחסי הציבור הישראלי עם ממשלתו.

על האי-רלבנטיות של שאלת הריבונות והסדרי הקבע

כמו שהזכרתי בתחילת המאמר, יש שתי תגובות – יותר נכון, שליפות-מותן – טיפוסיות לנוכח אוסף העובדות שנסקרו כאן. התגובה המיתממת הראשונה היא הלגאליסטית: "למה הם בונים בלי אישורים? למה הם שואבים מים איפה שאסור להם?". בשלב הזה של הדיון, אני מקווה, לא ניתן יותר לשאול שאלות כאלה ברצינות. נותרה התגובה המדינית: "הרי זה שטח ישראלי, מה הם רוצים?". מי שמקפיד בעניינים פעוטים כמו החוק הבינלאומי, יסייג ויאמר: "הרי השטח הזה יהיה, בסופו של דבר, תחת ריבונות ישראלית. אז מה הם רוצים?".

גם התגובה הזאת היא סוג של מסך עשן שקובר את הביקורת החריפה על התנהלות מדינת ישראל בבקעה תחת מלל תלוש אודות "ריבונות" ו"הסכמי קבע". הגיע הזמן סוף סוף לפזר את מסך העשן הזה ולעשות קצת סדר.

אל"ף, נזכיר (כי כמה שלא מזכירים, עדיין שני שליש מהישראלים חושבים אחרת) שבקעת הירדן היא שטח כבוש עד להודעה אחרת. לא משנה כמה התנחלויות נבנה שם וכמה פלסטינים נגרש, ואפילו נסלול מחדש את כביש הבקעה במסלול מפותל כך שבמבט מן האוויר הוא ישרטט את המילים "שלנו, שלנו!" – הבקעה היא לא שלנו. אבל אני מבין שרוב הישראלים לא מתרשמים מקביעות החוק הבינלאומי (כל עוד הוא לרעתם), ולכן נניח את העניין הזה בצד.

בי"ת, גם אם הבקעה אכן תהיה "שלנו" באיזשהו הסדר קבע עתידי שיקבל גושפנקא בינלאומית – אין בכך כדי להקנות ישראל זכות חזקה עכשווית על קרקעות הבקעה. גם אם מתחשק לי מאד להתחיל לבנות את הבית שלי במגרש שעוד לא עבר על שמי בטאבו, אני לא יכול לעשות זאת. בעלות עתידית איננה מקנה זכויות קניין בהווה.

גימ"ל, והוא החשוב מכל: גם לו היתה לישראל ריבונות מלאה על הבקעה כיום, ממש עכשיו – לא היתה בכך שום הצדקה לפשעים שהיא מבצעת שם נגד הפלסטינים. ממה נפשכם, רבותי המכובדים שרון, אולמרט ונתניהו: מה הקשר בין ריבונות לבין הומוגניות אתנית? האם ריבונות חוקית על שטח מסוים גוררת איתה, כדבר מובן מאליו, טיהור של השטח הזה מאוכלוסיות שהשלטון אינו חפץ ביקרן? מיעוטים נוצריים במדינות מוסלמיות, קהילות יהודיות באירופה או באסיה – האם מרחפת מעליהם סכנת גירוש רק בגלל שאינם משתייכים לקבוצה האתנית המחזיקה בריבונות בארצם?

לישראל יש ריבונות בעלת תוקף בינלאומי בעכו, רמלה ונצרת; האם ריבונות כזאת מעניקה לה זכות לגרש משם ערבים? לשלול את גישתם למים? למנוע מהם כל אפשרות לבנות בתים בהתאם לתכנית בנייה מאושרת?

אהה. אומנם כן; דברים כאלה כבר קורים בתחום הקו הירוק, ברמלה ובלוד ובנגב. אבל כשהם קורים, הרבה ישראלים – הרבה יותר מאשר במקרה של הבקעה – מפנים מבטם הצידה בבושה; הם יודעים היטב שמדובר במדיניות גזענית. אותה מדיניות שהותירה את היישובים הערביים מקום המדינה ועד ימינו בנחשלותם, ללא כל תכניות בנייה ופיתוח.

בבקעת הירדן הבוז של הריבון הצבאי כלפי נתיניו הערבים קיצוני הרבה יותר, הרדיפה והנישול קשים הרבה יותר – אבל המחאה האזרחית על כל זה כמעט אינה קיימת. למה? כי בקעת הירדן "בקונצנזוס". איזה קונצזוס? שמותר לעשות טיהור אתני בשטחים שלנו? כי הם שלנו?

ארץ יפה, ארץ אחת. איפה עובר כאן הגבול בין מי שיש לו זכויות ומי שאין לו?

זה כל מה שתשמעו על בקעת הירדן בחדשות, אם תשמעו בכלל: כן ריבונות שלנו, לא ריבונות שלנו, כן נוכחות צבא לאורך הירדן או לא. הכל דיבורים בעלמא, על עתיד לא ידוע, ערימות של ניירות דיפלומטיים, מאמרים של מכוני מחקר, מצעי מפלגות - שתפקידם אחד: למסך את המציאות של כאן ועכשיו. נגיד את זה שוב, בקול רם וברור: שאלת הריבונות הסופית על בקעת הירדן – יהא פתרונה אשר יהא – לא מצדיקה את מהלכי הטרנספר שמתבצעים שם. כשהדברים נוגעים לאנשים חיים, הפוליטיקה צריכה, לפני הכל, לדאוג לשלומם ולבריאותם ולקורת הגג שמעל ראשם – ורק אחר כך לנסח את ההסדר המדיני שיבטיח את זה באופן הטוב ביותר. פוליטיקה שמתחילה משאלות של ריבונות לאומית ונשארת תקועה שם במשך שנים – לעולם לא תגיע אל האדם וצורכי קיומו. מי שממשיך לבחוש בה ולהנציח אותה, בזמן הקשה הזה, משתף פעולה עם פשעים שכל המערכת הפוליטית בישראל שותפה להם.

טיהור אתני? Moi?

הדם עולה לכם לראש כשאתם שומעים שישראל עוסקת בטיהור אתני? אבל כפי שכבר הוסבר שוב ושוב, מהלך כזה לא חייב להיות כרוך בשריפת כפרים והשתוללות של מיליציות שקוטעות אברים במאצ'טות. מספיק ליצור במכוון מציאות נוראה כל כך עבור פלג אוכלוסיה ספציפי, המוגדר במונחים אתניים, עד שלא תהיה לו ברירה אלא לקום וללכת מאדמתו. זה מה שישראל עושה בשנים האחרונות בבקעת הירדן וב"מזרח ירושלים". בבקעה יש כבר תוצאות – כפרים נטושים, אוכלוסיה מדולדלת ומרוששת. ב"מזרח ירושלים" (המוקדים החמים כרגע הם שייח ג'ראח, סילוואן, עיסאוויה וראס אל-עמוד) המלאכה קשה יותר, כי הרבה יותר עיניים בעולם נשואות אליה. אבל גם שם, שכונה אחר שכונה, נשרוף את כל הכפר.

אבל זה רק חלק מן הסיפור. מנגנון רב עוצמה נוסף, נעלם מעיני רבים משום שאין בו שום אלימות פיזית, הוא שלילת תושבות. עד 1994 היה נהוג בגדה המערבית נוהל צבאי של שלילת תושבות לכל פלסטיני שיצא לחו"ל לתקופה העולה על 3 וחצי שנים; פלסטיני כזה היה עובר לסטאטוס של חל"ת (חדל להיות תושב), ולמעט חריגים, לא יכול היה להשיב לעצמו את מעמד התושב.

נסו לדמיין: הבן או הבת שלכם, החבר או החברה שלכם, יוצאים ללימודי תואר ראשון באירופה. כשהם חוזרים – אין להם לאן; נשללה מהם האזרחות (שהרי התושבות היא "האזרחות" היחידה של תושבי הגדה המערבית).

בתשובה רשמית של היועץ המשפטי לגדה המערבית, שניתנה לא מזמן למוקד להגנת הפרט אחרי פניות חוזרות ונשנות, נחשף נתון מרעיש: בין השנים 1967-1994 ישראל שללה כך את תושבותם של 140,000 פלסטינים בגדה – יותר מ-10% מן האוכלוסיה. הוסיפו לכך יותר מ-13,000 תושבי "מזרח ירושלים" שתושבותם נשללה בהליכים דומים, והגעתם ל-153,000 איש, לפחות, שגורשו מאדמתם רק באמצעות הנוהל הטכני הזה. אז עכשיו זה כבר כן "טיהור אתני"? עוד לא? מתי זה הופך לטיהור אתני? כש-30% מהאוכלוסיה נעקרת ממקומה? 50%? או שנחוצים מעשי טבח ואונס המוניים כדי להיות ראוי לתואר הזה?

הפלסטינים כבר מזמן הבינו את זה. שתיים פחות אחד שווה אחד. פחות עוד אחד – שווה אפס. לא מסובך. רק לנו זה מסובך להבין. כשהם אומרים, "הנכבה נמשכת", אנחנו לא מבינים על מה הם מדברים.

ואם מה שקורה כאן זה לא טיהור אתני, לפי המילון שלכם, אז זה בסדר? כל התועבות האלה, כל זרועות השלטון – רשויות התכנון, חברת "מקורות", עיריית ירושלים, מועצה אזורית בקעת הירדן, משמר הגבול, המנהל האזרחי, משרד התמ"ת – חברו להן יחדיו לדחוק את רגלי הפלסטינים החוצה, לגרש וליבש ולרושש ולפזר לכל רוח. ומי הן הרשויות העלומות האלה? רוחות רפאים ביורוקרטיות או אנשים בשר ודם – אנחנו ובנינו ושכנינו וחברינו? מי נוהג בדחפור שהורס כבר בפעם הששית את ח'רבת טאנא, מי המושבניק שתולה פועלים על עצי תמר למשך יום עבודה שלם, מי הוא פקיד המנהל שחותם על צו החרמת מכליות מים, מיהם כל אותם ישראלים שמתמרחים להנאתם במוצרי הקוסמטיקה של מפעל "אהבה", קונים אהבה וזורעים שנאה?

אהה. אלה כנראה אותם ישראלים, יותר ממחצית העם, שבטוחים שהבקעה נמצאת בריבונות ישראלית ורוב התושבים בה יהודים.

[והזיה אוטופית לסיום. הלא הכל היה יכול להיות אחרת. שני עמים חולקים חבל ארץ אחד, שאדמתו פוריה במיוחד, עתיר בנכסי טבע ותיירות, שפוטנציאל השגשוג הכלכלי שלו עצום. יש אפילו תמהונים שטווים לו תכניות מזהירות לעתיד. פנטזיה אומללה; איך נחצה את התהום שבנפשנו ונעשה הבלתי ייאמן: איך נחיה ונעבוד לצד ערבים כשווים אל שווים?]

צדיקים בסדום:
סולידריות בקעת הירדן
פעולה אחת ביום

1. המאבק שלכם הוא פוליטי. הבירה שהשפרצתם על רון חולדאי היתה פוליטית. חולדאי, שמאשים את הממשלה (!) במכירת קרקעות רק למרבה במחיר, שמצדיק את מחאת האוהלים, שמדבר על דיור בר השגה – ובאותו זמן ממש מבטל תכנית בנייה של 1,000 דירות לדיור בר השגה בת"א – הוא נוכל חצוף. מירי רגב, שמדברת על "פתרון לילדים שלנו שעובדים, לומדים ועושים מילואים" (תרגום: שהערבים יגורו במערות), היא גזענית פופוליסטית. גם בקבוק המים שהשלכתם עליה היה פוליטי.

השלב המכריע הראשון בכל מאבק חברתי הוא ההתגברות על מחלת הנעורים של "זה לא עניין פוליטי". מי שלא צולח אותו – נזנח ונשכח בשולי הדרך. בפוליטיקה אין מקום למי שאינו פוליטי. את או אתה נאבקים נגד מוקדי הכוח של החברה? אין מאבק פוליטי מזה.

נכון לעכשיו, נראה שמובילי המחאה דבקים ב"נייטרליות" מתוך מחשבה נאיבית שכך יסחפו עוד תומכים. אוי למי שנשען על תומכים כאלה, שתמיכתם מותנית בהתנערות מן הפוליטיקה. תחת קורת הגג המחבקת של ה"א-פוליטיות" מצטופפות קבוצות בעלות אינטרסים הפוכים לגמרי, מה שמבטיח את קריסת המאבק עוד בראשיתו.

עדיף להיות פוליטי ולחבור עם מעטים שמסורים לעניין לטווח ארוך מאשר להיות "לא פוליטי" ולהישען על רבבות שתמיכתם חולפת כמוץ ברוח.

 2. המאבק על דיור בר השגה הוא שלוחה של המאבק על הדיור הציבורי. היריב שלהם אחד: אילי הנדל"ן, ראשי הכלכלה ומשרד האוצר. שמעתם היטב את ה"פתרון" של נתניהו: "תחרות, תחרות ותחרות". תרגום: בקרוב גם לא תוכלו לממן את האוהלים שבהם אתם לנים כיום. חסידי "המשק החופשי" מפנים אצבע מאשימה אחת – נגד הריכוזיות, נגד הביורוקרטיה. להשקפתם – רגולציה ממשלתית ופיקוח על שכר הדיור הם לא פחות מבולשביזם, השטן בהתגלמותו.

זה בולשיט. כמעט בכל הערים הגדולות במערב מתקיים פיקוח על כל הדירות השכורות – על שכר הדירה עצמו ועל הליך פינוי הדיירים. גם בארץ יש הצעות חוק כאלה – כולן טורפדו בידי הקואליציה, ביוזמת האוצר. לא כל כך מפותחים שם, באמסטרדם ומונטריאול וברלין, עוד לא השכילו להפנים את נפלאות השוק החופשי. עדיין תקועים במושגים ארכאיים של זכויות אזרח.

3. מה תפקיד השלטון? למה יש בכלל שלטון? לנתב את ההון הציבורי לטובת האזרחים או לשלשל אותו לכיסיהם של בעלי הון? מי צריך שלטון שמשמש תחנת מעבר מכספי האזרח לכיסו של הטייקון?

"השוק החופשי יוריד את מחירי הדיור" – שקר. אין בארץ מחסור בקרקעות לבנייה. יש חסמים ביורוקרטיים, אבל הרפורמה במנהל מקרקעי ישראל – שאמורה להביא מזור לכל תחלואי הדיור בארץ – היא בראש ובראשונה עוד מהלך הפרטה קיצוני מבית היוצר הניאו-ליברלי של נתניהו. היה והקרקעות יופרטו – הן יגיעו, במוקדם או במאוחר, לידי מי שיכול לשלם יותר. אמרתם הפרטה – אמרתם רישוש החלשים וחיזוק העשירים. הרפורמה שווקה לציבור בלי שום מרווח זמן סביר לדון במשמעותה, ותוך הטעייה מכוונת, כאילו מדובר בהעברת 4% בלבד מקרקעות המדינה לידיים פרטיות. מי שעשה חשבון מדוייק יותר גילה שלמעשה מדובר בהעברת 160% מקרקעות המדינה הזמינות לבנייה לידיים פרטיות (מהיכן יילקחו 60% החסרים? אולי באוצר כבר מכניסים לחישובים את הפינוי לרחוב של אוכלוסיות "מיותרות"). גם אזרחי ישראל הערבים מבינים שייצאו ניזוקים משוד הקרקעות הגדול הזה, המתבצע תחת מטרייה יהודית למהדרין.

4. העובדות האלה מסמנות, ולא בפעם הראשונה, את האוייב האמיתי של אזרחי ישראל, ובמיוחד בני המעמד הבינוני ומטה: השלטון שהם בחרו בו. והשלטון הזה אינו מתמצה במפלגה זו או אחרת – כולן שותפות לשיטה. במובן השטחי הזה, המאבק "איננו פוליטי". אבל בשני מובנים עמוקים יותר, הוא פוליטי לעילא: זהו מאבק נגד הכוח הבלתי מרוסן של ההון ועושי דברו במסדרונות השלטון; ושותפים לו כל קורבנותיו של ההון.

5. האם ישכילו המפגינים להציץ מעבר לפתח האוהל ולזהות את השותפים הטבעיים שלהם? אלה נפגעי הדיור הציבורי, שנזרקו לרחוב בעקבות מהלכים דמויי-הפרטה שחלו בחברת "עמידר". איזו מפלגה בכנסת של היום מייצגת אותם? בדיחה גרועה. אף אחת. האם זה אומר שאין כתובת למאבק חסרי הדיור? יש ויש. רק נתין במדינה טוטאליטרית מזהה את הפוליטיקה עם הממסד המפלגתי. אזרח במדינה דמוקרטית יכול לקום ולחבור אל הכוחות החברתיים שמדברים בשמו. היו סמוכים ובטוחים שכאשר אלה ידברו בקול מספיק חזק ותקיף – חברי הפרלמנט הנרצעים יעמדו בתור לממש את חזונם.

אבל לשם כך נדרשת ממנהיגי המאבק בגרות מינימלית; ונכונות להניח בצד איבות ישנות ודימויים מאיימים של אוכלוסיות שונות, "אחרות" וגם מרוחקות. כך נוצרת סולידריות של קורבנות השיטה, ובלי סולידריות כזאת, אין פעולה פוליטית אפקטיבית.

6. זהירות, מילה בערבית: תראבוט (התחברות). שמעתם על התנועה הזאת? כבר כמה שנים שהיא פועלת בקרב חסרי דיור יהודים וערבים, ללא אבחנה. כשהכורת עולה על בית, כשחברת השיכון שוכרת בריונים כדי לפנות דיירים מביתם – תראבוט שם. לא תאמינו, גם כשזה קורה ליהודים, בכל הארץ: למשל כאן, וכאן, וכאן, וכאן, וכאן. כשאתה חי ברחוב, הגזע והדת שלך פתאום לא נראים חשובים. מה פתאום תנועה עם שם ערבי דואגת ליהודים, אתם שואלים? ומה פתאום אף מפלגה עם שם יהודי לא דואגת לעניים ולחלשים לפני שהיא מפשפשת בתעודת הזהות שלהם? תראבוט לא לבד, יש גם "סולידריות שיח ג'ראח", שגם היא, לא יאומן כי יסופר, ניצבת שכם על שכם עם יהודים שנזרקים מביתם.

מנהיגי מחאת האוהלים יודעים לפרוט יפה על הנים הפופוליסטי של השנאה לפוליטיקאים. האם יש בהם רצון וגם יכולת למנף את המחאה לעשייה פוליטית אמיתית, במסגרת הכוחות האנטי-ממסדיים שכבר פועלים בשטח?

7. זה יהיה כמובן גט כריתות לכל האינטרסנטים שמנסים לרכב על גל המחאה הזה. שנייה אחרי שמנהיגי המאבק יחברו באופן גלוי לנציגי המשפחות הערביות המנושלות ברמלה, לוד ובנגב – אריאל אטיאס ומירי רגב יתפוגגו מהתמונה, חולדאי ייתן גז, ו"השמאל הלאומי" יקפל את האוהלים שלו. יש להניח שגם חלק מן המפגינים עצמם ירגישו מרומים אם ייאלצו לקרוא, בקול אחד, לפתרונות דיור הן עבורם והן עבור משפחות קשות יום מנצרת, באר שבע או לוד. ואיך ימחו את העלבון הצורב הזה מפניהם, "שמאלנים קיצונים"? (טיפ: אחרי ששומעים את זה 20-30 פעם ביום, זה הופך למוסיקת רקע נעימה). וכל המתריעים בשער: זה לא חכם, זה לא פרקטי, אסור "לאבד את המרכז" ולהפוך לקיצונים. כאילו ש"המרכז" הזה, השרוי בתרדמת כבר יותר מעשור, הניע פעם מהלך פוליטי משמעותי בארץ; כאילו לא הקיצונים הם שמושכים בחוטי הפוליטיקה שלנו.

אוקיי, תבחרו: או לחבור עם כל מי שהשיטה הנוכחית דופקת, בלי הבדלי דת/גזע/מין/עדה, ולהתנגד לכל מי שהוא חלק מן השיטה, בלי הבדל דרגה/משרה/מעמד מיניסטריאלי; או לבודד בעקשנות את המאבק שלכם מכל מאבק דומה לו, להתבצר בבועה מגזרית אחת, להשקיף באיבה על כל מי שהפוליטיקאים חינכו אתכם לשנוא – ולהתכווץ תוך מספר שבועות, עד שתיעלמו. להיות תחרירים, או להיות מגזריים. זאת הברירה.

[הבהרה: הכותב אינו חבר בשום ארגון שמאל, לרבות "תראבוט" ו"סולידריות שיח ג'ראח").

לָכֵן כֹּה אָמַר יְהוָה עַל אַנְשֵׁי עֲנָתוֹת הַמְבַקְשִׁים אֶת נַפְשְׁךָ לֵאמֹר לֹא תִנָּבֵא בְּשֵׁם יְהוָה וְלֹא תָמוּת בְּיָדֵנוּ. לָכֵן כֹּה אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת הִנְנִי פֹקֵד עֲלֵיהֶם הַבַּחוּרִים יָמֻתוּ בַחֶרֶב בְּנֵיהֶם וּבְנוֹתֵיהֶם יָמֻתוּ בָּרָעָב. וּשְׁאֵרִית לֹא תִהְיֶה לָהֶם  כִּי אָבִיא רָעָה אֶל אַנְשֵׁי עֲנָתוֹת, שְׁנַת פְּקֻדָּתָם. (ירמיהו י"א, כא-כג)

למי שלא מסתפק בגרסאות המסוננות בתקשורת כדאי לקרוא מכלי ראשון:

שנה טובה מתחילה בפוגרום (אסתי סגל)

פוגרום מתנחלים, עוד פוגרום מתנחלים (גיא, תאעיוש)

איפה שהסולידריות נגמרת (שרה בנינגה, סולידריות שיח ג'ראח)

עדות של ר', מקורבנות הלינץ' (הבלוג של חגי מטר)

והנה קורבן הלינץ', אבו-סאלח אל ריפעי, משרטט את מפת ההתנכלויות על אדמתו השרופה והחרבה, במונולוג חזק שייחרת בזכרונכם (מאת Red TV).

אין לי מה להוסיף על הדברים שכבר פורסמו, זולת שלוש נקודות. לטענת המתנחלים שפעילי השמאל השליכו עליהם אבנים ותקפו כלי רכב אין שום תימוכין בתמונות או בסרטונים. לעומת זאת, כל הפצועים שפונו לבית החולים היו מפעילי השמאל, וכל המכוניות שהושחתו היו שלהם.

שנית, מעדותו של ניר קינג עולה חשד כבד שהלינץ' הראשון (בצהרי יום שישי) בוצע בתיאום שקט עם כוחות הביטחון. שימו לב לתיאור הבא:

"…לאחר מכן מגיעות לכביש כשבע ניידות משטרה וצבא שעמדו שם כחצי שעה, ולא הרבה זמן לאחר מכן גם כלי רכב אזרחיים. הם יוצאים מהמכוניות ומדברים ביניהם.

ואז בבת אחת עוזבות כל הניידות את המקום חוץ מניידת אחת של משטרה ואחת של מג"ב, ותוך דקות מגיעות לשם עוד עשרות מכוניות אזרחיות שמהם יוצאים עשרות בני אדם. הם יצאו כגוש אחד לעברינו, כאשר בראשם צועדים קצין צבא וקצין מג"ב. אלה לא עשו דבר כדי לעצור את מה שיקרה לאחר מכן.

מפה, התחילו המתנחלים לקלל, להכות באבנים, באלות ובמוטות ברזל. ניסינו לתעד, אבל הם גנבו ושברו לנו את רוב המצלמות…

ולבסוף: להניף דגל פלסטין על אדמתך הפרטית זה אולי "פרובוקציה", אבל זה חוקי; לגזול אדמה פרטית, לשרוף עצי זית, להרעיל בארות בשטחה ולשבור עצמות של מפגינים, אלו פשעים שהמילה "פרובוקציה" קטנה עליהם – גם אם הם נעשים בפיקוח אנשי חוק, או במו ידיהם ממש.

[זהו פוסט שלישי בסדרה על סילואן; כדי לקבל את התמונה המלאה, יש לקרוא לפניו את הפוסט הראשון והפוסט השני]

בשבוע שעבר אישרה הוועדה המקומית בעיריית ירושלים שני מיזמי תיירות ענקיים של עמותת אלע"ד בשכונת סילואן שבמזרח העיר. אישור התכניות פירושו הפקדה להתנגדויות הציבור, אולם במקרה של סילואן אין סיבה לחשש: מי שיתנגד (התושבים הפלסטיניים) לא יכול להשפיע ומי שיכול להשפיע (התושבים היהודים) לא יתנגד. התכניות האלה, שנגנזו לתקופה לא קצרה, יוצאות סוף סוף לפומבי, ובמהרה יוסיפו עוד כמה חביות של חומר תבערה לאגן הקדוש.

מי שסלל את הדרך לקידום הפרוייקטים האלה הוא לא אחר מבג"ץ, שלפני שנתיים דחה עתירה של תושבי השכונה בשיתוף עם "שלום עכשיו" נגד המשך העבודות בחניון גבעתי. פסק-הדין של בג"ץ באותה עתירה מספק הצצה מאלפת במיוחד לאופן שבו מכשיר הממסד הישראלי כל תועבה התנחלותית שהיא, כמו גם למנגנוני הכיסוי וההכחשה שנזקקים להם שופטים לא-טפשים-בכלל כדי להמשיך במלאכתם זו. פסק הדין הזה הוא המוקד של הפוסט הנוכחי, אבל תחילה כמה מלים על הפרוייקט החדש של אלע"ד בשכונת סילואן.

המיזם הגדול מהשניים יוקם על שטח חניון גבעתי – עד לאחרונה אתר ארכיאולוגי של "חפירות הצלה", הממוקם בקצה הצפוני של סילואן, 30 מ' בלבד מחומות העיר העתיקה. התכנית כוללת קומה לתצוגה ארכיאולוגית, אודיטוריום, אולם כינוסים ושני מעברים תת-קרקעיים – האחד על בסיס הרחוב ההרודיאני לכיוון הכותל המערבי, והשני לכיוון מעלות עיר דוד, אל שטח החפירות. יוקם גם חניון ל-250 כלי רכב, ייבנו עמדות מודיעין, כיתות לימוד, אולם כינוסים, חללי תצוגה וחנויות מזכרות. אלע"ד גם תקים במקום את מינהלת אתר עיר דוד. השטח הכולל של המיזם – יותר מ-5,400 מ"ר, בהם יותר מ-10,000 מ"ר שטח בנוי.

מיזם התיירות השני שאושר יוקם ב"בית המעיין" שבמעיין הגיחון. הוא יכלול מרכז מבקרים, בריכות תת-קרקעיות ומקוואות, ועוד מבנים (חלקם קיימים) מעל לקרקע. המיזם הזה מתפרס על שטח של יותר מ-3,000 מ"ר.

ובכן, ברוכים הבאים, שוב, לסילואן: אתר התיירות המשגשג ביותר בישראל, עם אחוזי צמיחה של כלכלת נמר אסייאתית, אתר שמבעבע תכניות פיתוח בהשקעות עתק של מליוני דולרים, אתר שרעם הקידוחים התת-קרקעיים ונהמת הבולודוזרים אינם שוככים בו לרגע.

ברוכים הבאים, שוב, לסילואן, ביתם של יותר מ-50 אלף פלסטינים, שטח ריבוני ישראלי בתחום השיפוט המוניציפלי של ירושליים. סילואן, שאין בה מדרכות, שאין בה שירותי תברואה, שאין בה שטחים ציבוריים (כולם הופקעו לטובת "עיר דוד"), שאין בה ספרייה עירונית או אפילו ספסל אחד לישיבה בכל רחובותיה התלולים, שאין בה גינת משחקים אחת לילדים, שאין בה תאורת רחוב, שמאות מילדיה לומדים בכיתות מאולתרות במחסנים ובמקלטים כי העירייה אינה משפצת את בתי הספר שבתחומה, שמספר התלמידים הממוצע בכיתותיה הוא 45, וגם כך 6,500 ילדי השכונה נאלצים להרחיק מדי יום לשכונות אחרות כי אין מספיק מוסדות חינוך בסילואן, שאין בה שום השקעה בתשתיות הקורסות זולת לטובת המתחם היהודי.

ברוכים הבאים לסילואן, שאין בה תכניות מתאר, שבשכונת ואדי חילווה לבדה (כ-5,500 תושבים) ניתנו בה פחות מ-20 היתרי בנייה במשך 44 שנות הכיבוש, ועל כן אין לתושביה שום אפשרות לבנות בה באופן חוקי (אלא אם כן הם משת"פים).

אבל יש בה, בסילואן, מרכז מבקרים משוכלל ב"עיר דוד", ובקרוב יהיו בה עוד שני מרכזי תיירות גרנדיוזיים, במעיין הגיחון ובחניון גבעתי. חניון רב-קומתי וחנות מזכרות ליהודים – כן; מדרכות וכיתות לימוד לערבים – לא.

כך ייראה הפרוייקט המתוכנן לקום על חניון גבעתי, שזכה להיקרא בשם "מתחם קדם":

"מתחם קדם" המתוכנן בחניון גבעתי. מקור: מרכז המידע ואדי חילווה - סילואן: http://silwanic.net/?p=1448

את מפלצת הזכוכית הזאת תיכנן האדריכל אריה רחמימוב, מי שתיכנן גם את תכנית "גן המלך", (שבמסגרתה יוקם פארק תנ"כי בשכונת אל-בוסתאן בסילואן, על חורבותיהם של 22 בתים פלסטיניים). רחמימוב, שתרם רבות לפרוייקט הייהוד של מזרח ירושלים, ראה לאחרונה שכר בעמלו ומונה לתפקיד יו"ר הוועדה למורשת עולמית בוועד הישראלי לאונסק"ו.

למי שייך חניון גבעתי ובאיזה זכות אלע"ד בונה בו?

שאלה טובה. נתחיל בדרך האלימינציה.

חניון גבעתי אינו כלול בשטח הגן הלאומי "עיר דוד", שנמסר לניהולה של אלע"ד בהליך מפוקפק ביותר. כפי שתיארתי בהרחבה בפוסט קודם, הפעילות של אלע"ד במתחם "עיר דוד" מעוררת ביקורת קשה במשך שנים, בקרב ארכיאולוגים ופעילי תכנון. לפני חודשיים בג"ץ פסק בעתירה של "עיר עמים" שיש לצמצם את סמכויות אלע"ד בשטחי הגן הלאומי "עיר דוד" לתפעול בלבד, ולהחזיר את סמכויות הניהול לידי רשות הטבע והגנים ועיריית ירושלים.

מכל מקום, חניון גבעתי איננו חלק מ"עיר דוד". מן התכנית שאושרה בוועדה המקומית בשבוע שעבר (ניתן להוריד אותה כאן, תודה לעמותת "עיר עמים") ומפסיקת בג"ץ בעתירה נגד העבודות בחניון גבעתי ניתן להבין שהשטח שייך בעצם לגן הלאומי "סובב חומות ירושלים", ש"עיר דוד" היא רק חלק קטן ממנו. אך לאלע"ד לא נמסרו מעולם סמכויות ניהול ופיתוח בכלל שטחי סובב חומות ירושלים. אומנם בשנים האחרונות אלע"ד מרחיבה את פעילותה מחוץ לסילואן; היא מנהלת את תעלת המים הרומית מתחת לטיילת ארמון הנציב, מפעילה מרכז מבקרים בהר הזיתים, מקיימת פעילות קבועה בגן הלאומי "עין צורים" וגם ב"עמק השלום". ועדיין – מעולם לא פורסם בציבור שרשות הטבע והגנים העניקה לאלע"ד סמכויות כלשהן בשטח חניון גבעתי מעבר לחפירות ההצלה.

אם "מתחם קדם" המתוכנן לא יקום על קרקע ציבורית, אולי זו בעצם קרקע פרטית? רמז לכך ניתן באפריל 2009, כשהיועץ המשפטי של עיריית ירושלים, יוסי חביליו, ניסה לברר אם וכיצד התגלגל חניון גבעתי, שהיה חכור בידי העירייה עד 2006, לבעלות אלע"ד. אלע"ד הצהירה אז  שמדובר בשטח פרטי ש"הזכויות בו רשומות בספרי המקרקעין", אך לא הציגה תיעוד לבעלותה עליו. ואומנם, בסעיף 1 של פסק הדין של בג"ץ מלפני שנתיים, מוצהר שאלע"ד (וחברת "מעלה בית דוד") היא בעלת הקרקע.

האומנם? בתכנית שהופקדה בשבוע שעבר, עמוק בתוך הר של הסתייגויות טכניות, קבורה המלצה מעוררת תמיהה לוועדה המחוזית: "הוכחת בעלות על כל החלקות בשטח התכנית (הוצג רק עבור חלקה מס' 11). יש להציג חתימת שני מוכתרים במקרה והגוש לא רשום."

אהה, אז עדיין אין הוכחת בעלות. אז השטח אולי לא פרטי. אבל אם הוא שטח ציבורי, שמעולם לא נמסר באופן רשמי לידי אלע"ד – באיזו זכות היא מקימה שם פרוייקט גרנדיוזי של יותר מ-10,000 מ"ר בנוי? ואם הוא פרטי – איך בדיוק נמסר שטח ציבורי, בתחום הגן הלאומי "סובב חומות ירושלים", לבעלות פרטית? נזכיר שאפילו שטח הגן הלאומי "עיר דוד" לא נמסר לבעלותה של אלע"ד, אלא רק לניהולה.

נכון להיום, כל סוגיית הבעלות וזכויות הפיתוח בחניון גבעתי לוטה בערפל. הערפל מכוון, לא מקרי, ומאפשר לפרוייקט השנוי במחלוקת הזה להתקדם ללא הפרעות מיותרות של שקיפות ציבורית. בכל הזהירות המתבקשת, ובהסתמך על האופן שבו אלע"ד השתלטה בעבר על נכסים בסילואן, צריך לומר ברורות – יש חשש כבד ש"מתחם קדם" הוא פרוייקט בלתי חוקי מראשיתו.

[במאמר מוסגר: "חוקיות" מעבר לקו הירוק היא כידוע לא ערובה להליך הוגן או מוסרי; מצב העניינים השגרתי הוא שקודם השלטון יורה, אחר כך מערכת המשפט מסמנת מטרה עגולה מסביב לחור הירי; לעניין הזה כדאי להיזכר בנישול המשפטי בשיח' ג'ראח, או בפסיקה המקוממת האחרונה, שמתירה לישראל להמשיך להפעיל מחצבות ישראליות בשטח C - ביזה פשוטה של משאבי טבע, בניגוד לדיני הכיבוש במשפט הבינלאומי - משום שיש לקחת בחשבון את "הכיבוש המתמשך". כפי שנראה מיד, במקרה של חניון גבעתי, ההצדקות המשפטיות ניתנו למעשה כבר מראש. ועדיין, אין שום פסול בניסיונות העקשים של ארגוני זכויות אדם לגייס את החוק בשטחים דווקא לצד הקורבנות הפלסטינים. לשון החוק הרבה יותר הגונה מפרשניו, ואחת לכמה זמן מתגלגל הדיון לפתחו של שופט הגון, שמציג את פניו המוסריות של החוק. הליכי האישור המסורבלים לכאורה של תכניות בנייה הם ככלות הכל פשרה סבירה בין הצורך לאזן בין שלל אינטרסים סותרים. מי שבוחר להעמיד את האינטרס של עמותת מתנחלים חמדנית מעל כל אינטרס אחר איננו מייצג של "החוק" יותר ממי שמוחה נגדו. ובקצרה: את חוק הכיבוש אין לקדש, אך גם אין לוותר עליו מראש].

בכל מקרה – תודה לבג"ץ שסלל את הדרך

פרוייקט "מתחם קדם" ייצא לפועל; זה כבר כמעט סגור. במוקדם או במאוחר, מפלצת הזכוכית של אלע"ד תקום בחניון גבעתי ותספק תשובה ציונית הולמת לכיפת הסלע המנקרת את עיני המבקרים היהודים בעיר העתיקה. עכשיו אולי הזמן לבחון שנית איפה היתה יכולה מערכת החוק בישראל לעצור את פרוייקט הרשע והאיוולת הזה – ואיך היא בחרה לעצום עיניים.

בשנת 2002 החל הארכיאולוג אלי שוקרון לחפור בחניון גבעתי, ומאוחר יותר עברו החפירות לידי הארכיאולוג דורון בן עמי. ככל החפירות בסילואן (להוציא אלה שבשטח המרכז למבקרים), הן מוגדרות כ"חפירות הצלה". אין חולק על כך שבשטח החפירות התגלו ממצאים בעלי חשיבות מדעית גדולה, אבל לא יזיק להזכיר שרק מקצתם קשורים לנוכחות יהודית באתר, ואין כל ממצאים הקשורים למלכות בית דוד. התזכורת הזאת לא היתה נחוצה אלמלא תהילתה של אלע"ד היתה על חשיפת "העבר היהודי המפואר" של עיר דוד – פיקציה תעמולתית שהרבה משאבים מושקעים בפימפום בלתי פוסק שלה.

החפירות בחניון גבעתי. תצלום: עמותת "עמק שווה".

רשות העתיקות מבצעת חפירות הצלה בכל מקום שבו מתוכננים בנייה או פיתוח ויש חשש להרס ממצאים ארכיאולוגיים חשובים. הנוהג המקובל, על פי ד"ר יובל ברוך ממחוז ירושלים של רשות העתיקות, הוא זה: "רשות העתיקות מבצעת חפירות באתר (לפי אישור ממנהל רשות העתיקות) לאחר שהיזם מציג לה היתר בנייה שאמור להעיד על הליך תכנון ובנייה תקין" (דו"ח עסקה אפלה בסילואן, עמ' 19). זאת לשון החוק – סעיף 30 לחוק העתיקות.

באף אחת מחפירות ההצלה שמתקיימות בסילואן כבר שנים ארוכות – ללא פיקוח של המועצה לארכיאולוגיה, ובניגוד לעמדתם המקצועית של בכירים בתחום – לא קיימות תכניות בניין מאושרות. כך גם בחניון גבעתי. "חפירות ההצלה" שמתבצעות במקום "מצילות" את השרידים הארכיאולוגיים מתכניות שמעולם לא קיבלו היתר חוקי.

ועם זאת, לאף אחד מן הנוגעים בדבר לא היה ספק שיש גם יש תכניות לפיתוח מאסיבי בחניון.

בשנת 2008 הגישה קבוצה של 27 תושבים פלסטינים בסילואן, המתגוררים בסמוך לחניון גבעתי, עתירה לבג"ץ, בשיתוף עם תנועת "שלום עכשיו". העותרים טענו שבמסווה של חפירות ארכיאולוגיות מבוצעות בחניון גבעתי פעולות הכנה לפרוייקט בנייה של אלע"ד, ללא שום היתר חוקי. רשות העתיקות ואלע"ד טענו מנגד שכל העבודות המבוצעות במקום קשורות ישירות לחפירות ההצלה, אבל הודו בקיומן של תכניות הבנייה. בפסק הדין של בג"ץ, שניתן בספטמבר 2009 (ניתן להוריד אותו במלואו כאן), נזכרת הצהרת רשות העתיקות, שמתייחסת לשנת 2002: "בא כוח רשות העתיקות הסביר כי מרשתו מבצעת חפירות ארכיאולוגיות במקרקעין למעלה משש שנים, לאחר שבעלי המקרקעין ביקשו לבנות בו ולצורך כך יזמו תוכנית בניין עיר מתאימה."

למעשה, כבר ביוני 2005 אושרה תכנית (מס' 9030) להקמת חניון בן 5 קומות וחללי ארכיאולוגיה בשטח חניון גבעתי, בתכנון משה ספדיה. התכנית כללה גם מרכז מסחרי, אולם שמחות וחדרי אירוח בשטח כולל של 1,400 מ"ר. מסיבה לא ידועה התכנית הזאת הוקפאה, והוחלפה בתכניתו של האדריכל רחמימוב, שאושרה בשבוע שעבר. בפברואר 2007 הודה מנכ"ל רשות העתיקות, שוקה דורפמן, בישיבה של המועצה לארכיאולוגיה: "קיימת בעיה לייצר תכנית כרגע, אך הכוונה היא חד משמעית. לגבי חניון גבעתי, ייבנה חניון בסופו של דבר." (דו"ח "עסקה אפלה בסילואן", עמ' 19). מפה לשם, ה"חניון" הפך לפרוייקט תיירותי ענק.

בקצרה: מן הרגע הראשון שאלע"ד לטשה את עיניה אל חניון גבעתי, היה בדעתה רק דבר אחד לעשות שם: להקים מרכז תיירותי עצום-ממדים, עם חניון רב-קומתי, לטובת תיירים יהודים כמובן. נזכיר שמדובר בשטח ציבורי כמעט יחידי בכפר הצפוף הזה, שטח ששימש כחניון מקומי ואז הופקע משימושם של אלפי תושבים. הארכיאולוגיה לא עניינה את אלע"ד, ו"חפירות ההצלה" שהיא נדרשה להן היוו, מבחינתה, שלב ביניים שיש לדלג עליו בזריזות מירבית בכדי להכשיר את הקרקע לשלב הבנייה. למעשה, בעתירת התושבים מ-2008 הועלתה הטענה שהכשרת השטח לבנייה מתבצעת כבר במקביל לחפירות, ללא היתר.

את הטענה הזאת בג"ץ דחה, ומעניין להתעכב על מסלול החשיבה הפתלתל שבסופו הסיקו השופטים – עדנה ארבל, אדמונד לוי וחנן מלצר – כי החפירות בחניון גבעתי כשרות לחלוטין ואין סיבה לעצור אותן. ההחלטה הזאת, כאמור, סללה את הדרך למפלצת הזכוכית שתקום במקום במהרה.

כנגד העותרים, טענה רשות העתיקות שהעבודות המסיביות באתר חניון גבעתי – הקמת קירות תמך והטמנת קונסטרוקציות ברזל בעומק של 15 מטר – בוצעו מטעמי בטיחות בלבד, למנוע התמוטטויות עפר. בית המשפט אימץ לחלוטין את עמדת הרשות, ואף מתח ביקורת על העותרים שלא המציאו ראיות מוצקות לעבודות הבנייה המיוחסות (ביקורת שגובלת ברישעות – הרי אתר החפירות סגור למבקרים חיצוניים וניתן רק לצלם אותו מלמעלה).

יתירה מזאת, במשך שנים סבלו תושבי סילואן מנזקים פיזיים (סדקים בקירות, קריסת רצפות, בורות בכביש) בשכונתם כתוצאה מהחפירות ממש מתחתיהם (ראו תיעוד מפורט כאן וכאן); למעשה, כך הם גילו לראשונה שאכן מתבצעות חפירות תחת בתיהם (איש לא טרח להודיע להם מראש; ערבים, אתם יודעים). ושוב, בית המשפט קנה ללא פקפוק את גרסת אלע"ד (ומומחה מטעמה) שאין שום קשר סיבתי בין החפירות מתחת לבתי התושבים לבין הסדקים שהופיעו בהם. הכל הפוך, הסבירה השופטת ארבל לתושבים: בעצם אתם בניתם בתים לא בטיחותיים, שעכשיו מתפרקים לכם, ואילו אלע"ד יוצאת מגדרה כדי שנכסיכם לא יינזקו. איך השופטת יודעת? אה, זה פשוט: "כפי שהובהר לנו, גורמי המקצוע מטעם רשות העתיקות מלווים באופן רציף את העבודות במקום. אנו מניחים כי רשות העתיקות תמשיך ותקפיד על כך גם בהמשך עד לתום העבודות במקרקעין."

"הובהר לנו", "אנו מניחים". פסק הדין מלא במשפטים כאלה. הגרסה הפלסטינית היא תמיד "טענה לא מוכחת", הגרסה היהודית היא בגדר אמת גלויה, מעל לכל ספק.

השופטים לא תמימים ולא טפשים. הם מכירים היטב את ההסטוריה של אלע"ד בסילואן (ולו רק מרצף העתירות שהגיעו לבג"ץ לאורך השנים). הם יודעים היטב שבכל פינה שאלע"ד תקעה את חפירה, אחרי כמה שנים מתנשא שם בניין חדיש ומפואר. ובכל זאת, השופטים מעדיפים לצמצם ככל האפשר את שדה הראייה שלהם, ולראות רק את מה שאלע"ד בוחרת להראות בשלב הזה. בעוד שהעתירה מדברת על מה שעתיד לקום מעל הקרקע, השופטים קוברים את מבטם מתחתיה.

מזכיר לכם משהו? כך בדיוק התייחסו שופטי בג"ץ במשך כל השנים לעתירות של פלסטינים נגד גדר ההפרדה. השופטים התמסרו ברצון לתעמולה הישראלית כאילו הגדר הוקמה אך ורק משיקולים בטחוניים, ואין בין התוואי שלה לבין גבול מדיני עתידי שום קשר. פה ושם אומנם דרשו לתקן את התוואי, אבל הנחת המוצא היתה שמדובר ב"גדר זמנית", לצרכי ביטחון בלבד. מן הפיקציה הזאת העולם מזמן התפכח, ואפילו פוליטיקאים מן הימין התנערו ממנה זה מכבר, אבל שופטי בג"ץ עדיין דבקים בה, בערגה כמעט נואשת, כמו פעוט שמסרב להרפות מן הדובי המרוט שלו.

עד כדי כך מגיעה ההיתממות-מרצון של השופטים (מצב נפשי חריג לכאורה, שהפך לנורמטיבי בפסיקה הישראלית ביחס לפלסטינים), שהם ממש משוכנעים כי תכניות הפיתוח של אלע"ד נתונות בידיה של רשות העתיקות לשבט או לחסד. הנה עוד ציטוט בלתי ייאמן מפסק הדין:

"רשות העתיקות הסבירה כי היא התנגדה לכל שינוי בתכנית החלה על המקרקעין כל עוד לא בוצעה חפירה ארכיאולוגית של הנכס. לדבריה, רק לאחר חשיפת כל הממצאים במקום, תוכל היא לקבוע אם היא מסכימה לבניה המתוכננת ובאילו תנאים. על רקע זה החלה חפירת ההצלה במקום. דומה אם כן כי במקרה מעין זה, דווקא משום שמדובר בחפירת הצלה שהחלה על רקע רצונם של בעלי המקרקעין לשנות את התכנית החלה עליה, בעלי המקרקעין הם התלויים במידה רבה ברשות העתיקות ובעמדתה ביחס לשינוי המבוקש בתב"ע. במצב זה פוחת החשש ללחצים על רשות העתיקות שלא יתאמו את האינטרס המחקרי."

הבנתם? "בעלי המקרקעין הם התלויים במידה רבה ברשות העתיקות". כתבו ולא רעדה להם היד. כל העולם כבר יודע בספטמבר 2009 שבחניון גבעתי יקום פרוייקט בנייה של אלע"ד. התושבים יודעים, הארכיאולוגים יודעים, מנכ"ל רשות העתיקות יודע ("ייבנה חניון בסופו של דבר") – ורק השופטים הנכבדים של בג"ץ עדיין לא יודעים זאת. מפשפשים במסמכים, זוקפים גבות תמהות, מדמיינים להם מין אוטופיה של מנהל תקין, כאילו אלע"ד ורשות העתיקות פועלות מתוך ניגוד אינטרסים ולא בעצה אחת, כאילו יש בכלל סיכוי שרשות העתיקות תטרפד את הפרוייקט של אלע"ד משיקולים ארכיאולוגיים, כאילו היה פרוייקט התנחלותי אחד במדינת ישראל שלא התחיל כך, ממש כך – באמון הנאיבי (תיקון, העוצם-עיניים-בכוח) ביושרתו של השלטון, בכך שהוא כבר יפקח על הגופים האידאולוגיים (כי המדינה היא "מעל לאידאולוגיה" בפנטזיה הזאת), והוא יוודא שהם לא חורגים מן ההיתרים החוקיים שניתנו להם, כי בסך הכל – המדינה שומרת חוק היא.

מה, לא?

ומן הפנטזיה, במעבר חד למציאות. באפריל 2008, שנה וחצי לפני פסק הדין של בג"ץ,  שודרה בערוץ 1 כתבה מצויינת של נסים מוסק על המתרחש בחניון גבעתי בסילואן. בדקה 4:23 אומר הארכיאולוג ד"ר רפי גרינברג, העוקב מקרוב אחרי פעילות אלע"ד מזה שנים, את הדברים הבאים על מערכת היחסים של העמותה עם רשות העתיקות: "רשות העתיקות התחייבה מראש לפנות את העתיקות מכאן, ולהשאיר אותן רק במרתף של אותו בניין שייבנה. כלומר, רשות העתיקות כאן עובדת בשביל היזם, והיזם במקרה זה הוא עמותת אלע"ד."

זה באשר לפנטזיה הבג"צית ש"בעלי המקרקעין הם התלויים במידה רבה ברשות העתיקות."

אם יש את נפשכם לדעת מהו הבסיס הרוחני של שופטים עם בוחן מציאות לקוי כל כך, עיינו לבסוף בסעיף 22 של פסק הדין, המובא בדברי הסיכום. או אז פורקת מעליה השופטת ארבל את עולו המסורבל של הז'רגון המשפטי וממריאה אל שחקים נשגבים על גביהן של מליצות מכונפות:

"עברה ההיסטורי העשיר של הארץ מקופל שכבה על שכבה באדמתה. דברי הימים של הארץ, של העמים שחיו בה, חלפו בה ונכנסו אל דפי ההיסטוריה, נקברו במרוצת השנים תחת האדמה והפכו לצפונותיה… ביתר שאת נכונים הדברים ביחס לאזור המכונה "עיר דוד". תל עיר דוד מספר את דברי ימיה של ירושלים זה אלפים בשנים, כפי שניתן ללמוד עליהם עוד מן התנ"ך) ראו למשל: שמואל ב', ד'-ח'; שמואל ב', ט'-י"א; דברי הימים א', פרק ט"ו, פס' א', זאת הגם שהמקום עצמו מוזכר כמובן עוד קודם לכן, בסיפור עקדת יצחק) וממקורות נוספים. חשיבות חשיפת צפונותיה של עיר דוד היא לאומית ובינלאומית, היא אינה מתייחדת לבני העם היהודי אלא יש לה חשיבות לכל מי אשר מבקש להתחקות אחר תולדותיו של איזור זה שהוא ערש הדתות המונותיאיסטיות. חשיבותו של המחקר הארכיאולוגי אינה מתמצה אך בהבנת עברה של הארץ ובאפשרות לבחון אמיתותם של הפרטים הידועים לנו ממקורות אחרים אודותיו, אלא הוא שופך אור על התפתחות התרבות האנושית. ככזה, חשיבותו חוצה עמים וגבולות."

קופידון מחניון גבעתי. "ערש הדתות המונותיאיסטיות"?

מה לבלבול המוח הזה ולפסק דין משפטי? לבג"ץ פתרונים. קשה לדעת איפה להתחיל לסמן את השגיאות ועיוותים שהפסקה הזאת מכילה. ראשית, המעבר הקליל בין הממצאים הארכיאולוגיים לבין הטקסט המקראי ("כפי שניתן ללמוד עליהם עוד מן התנ"ך") – תלוש לחלוטין מן המציאות. בפועל, כפי שכבר תואר כאן ובפוסטים הקודמים בהרחבה, העדויות הארכיאולוגיות לנוכחות יהודית קדומה בתל עיר דוד הן שוליות ובטלות בששים בתוך שלל הממצאים. ובאשר ל"ערש הדתות המונותיאיסטיות" – מי יודע, אולי כיוונה השופטת את דבריה לאל המונותיאיסטי הידוע קופידון, שדמותו המגולפת נחשפה בחפירות חניון גבעתי.

כלאחר יד מוסיף פסק הדין: "חשיבותו של חקר העבר אינה יכולה להסיג מפניה את זכותם של התושבים באזור החפירות לחיות בבטחה." אבל בשלב הזה ניתן להבין שמדובר באמירה חלולה, נטולת כיסוי. וזאת לא משום שחקר העבר רומס את זכויותיהם של תושבי סילואן, אלא משום שחקר העבר, כשלעצמו, אינו יותר מאיצטלה לפרוייקט הייהוד של השכונה. ולפרוייקט הזה, שאלע"ד מוציאה לפועל מזה 25 שנה, יש שותפים נכבדים מאד בכל שדרות השלטון, החל מעיריית ירושלים ורשות הטבע והגנים, דרך רשות העתיקות ומשרד השיכון, ועד מערכת המשפט הישראלית, ובמיוחד ספינת הדגל שלה – בית המשפט העליון. לא בכדי יושב שופט עליון לשעבר (צבי טל) במועצה הציבורית של עמותת אלע"ד. חנן מלצר, אדמונד לוי ועדנה ארבל יכולים לראות עצמם ראויים לשרות במחיצתו.

בסיומו של פסק הדין המחפיר הזה, במשפט החותם ממש, צץ לפתע המודחק – ספק רגש אשם, ספק ניסיון דחוק אחרון לשריין מראש מחילה-עצמית אל נוכח הצפוי לקרות: "יובהר למעלה מכל ספק כי אין בחוות דעתי כל היתר או הכשר לביצוע כל עבודה שמעבר לחפירות הארכיאולוגיות במקרקעין ולא ניתן לה היתר כדין."

יצאת בסדר, כבוד השופטת. ההסטוריה תדון אותך לכף הזכות. דקדקת על קוצו של יוד, וממרומיו של אותו קוץ תוכלי בקרוב להשקיף בנחת אל מפלצת הזכוכית שתוקם ב"מתחם קדם", הפתעה גמורה זאת מן הסתם תהיה לך, שהרי את לא הכשרת את זה, הרי כתוב במפורש בפסק הדין שהכל היה עבודות ארכיאולוגיה, ומה הקשר בין ארכיאולוגיה לבין התנחלות, בין מה שמתחת לקרקע למה שעליה, מה הקשר בכלל בין מי שבונים לו ומי שהורסים לו, הראו לי ולו גרגר עפר אחד מסילואן שהצליח אי פעם לחדור פנימה אל היכלי המשפט ולהטעים להם טעמה של מציאות.

מרכז קהילתי הרוס, ילדים משוטטים

ביום שני השבוע, ב-7 בבוקר, אני רק פקחתי את עיני, אבל אנשים חרוצים ממני כבר יצאו למלאכת יומם – הרס ודיכוי.

בתוך דקות ספורות הפכו המרכז הקהילתי שבוואדי חילווה (שבשכונת סילואן במזרח ירושלים), אורוות הסוסים ומגרש המשחקים שלצידו לעיי חורבות. כך זה נראה בסוף:

המרכז הקהילתי בוואדי חילווה, 13.2.2012. צילום: סולידריות שיח' ג'ראח

וכך נראה המרכז כשעוד היה בחיים, לפני חודש:

המרכז הקהילתי בוואדי חילווה, 6.1.2012. צילום: אמיר ביתן

תושבים יוזמים, רשויות רומסות

את הפרטים הבאים אספתי בשיחה עם אחד המתנדבים במרכז שנהרס, מחמוד קרעין. הוא גם היה עד לדברים שיתוארו בהמשך.

ראשיתו של המרכז הזה היא באוהל מחאה, שהקימו תושבי ואדי חילווה במרץ 2008, כנגד החפירות הארכיאולוגיות שביצעה עמותת אלע"ד מתחת בתיהם. במהלך ארבע השנים האחרונות האוהל הורחב ושופץ, במקביל לאזהרות שהתקבלו מן הרשויות שהוא איננו חוקי. אבל השבוע קרה משהו שונה, משהו מהותי: הבולדוזר שהגיע לא היה של העירייה אלא של רשות הטבע והגנים. תיכף נחזור לזה.

לפני כשנה החליטו תושבי השכונה לנצל את השטח הצמוד לאוהל להקמת מגרש משחקים לילדים. בכל סילואן (כ-50,000 תושבים) יש מגרש משחקים אחד. בואדי חילווה (5,500 תושבים) אין אף מגרש משחקים. התושבים התחילו להתארגן, לאסוף כספים; אף אחד לא חלם אפילו שהעירייה תיקח את זה על עצמה. תושבי ישראל, משלמים ארנונה, אבל מה פתאום שהעירייה תקים שם מגרש משחקים? מה זה, רעננה?

במשך שישה חודשים עמלו התושבים על האתר. ניקוי אשפה, שיפוץ האורווה, הקמת קירות מעץ לאוהל המחאה, חיפוי בגג פח, רכישת ציוד ספורט, בניית רהיטים (תוך מיחזור פסולת בניין). 70% מהמימון הגיע מאיסוף כספים בשכונה, 30% מתרומות אירופאיות. חלק מתושבי השכונה שידם לא השיגה לשלם תרמו את חלקם בעבודה באתר. שישה חודשים.

החלקה כולה היא אדמה פרטית של תושב סילואן (שמחזיק גם באורווה הסמוכה). לא שטח ציבורי, לא שטח של העירייה. שטח פרטי, שבעליו הסכים ברצון להקצות אותו למטרות קהילתיות.

עיקר הפעילות במרכז היתה סביב מגרש המשחקים. קרוב ל-300 ילדים השתמשו בו, בהם שתי קבוצות כדורגל סדירות. הילדים השתמשו באוהל הסמוך כמלתחות ומועדון. היה שם גם שולחן פינג-פונג, כדורגל שולחן ופינת קפה. כיוון שאין בסילואן שום שטחי ציבור פנויים, שימש מגרש המשחקים גם לאירועים ציבוריים.

לפני 10 ימים הגיעו שוטרים למתחם והזהירו את התושבים שהבנייה אינה חוקית. הדברים ידועים; אין שום דרך חוקית לפלסטינים לבנות בסילואן, גם לא כשהמבנה משרת מטרות קהילתיות מובהקות.

ואז הגיע יום שני בבוקר. התושבים מורגלים בפעולות הריסה של העירייה, בשוטרים הפרוסים כטבעת מגן, בבולדוזר. אף אחד לא ציפה שיהרסו את האורווה, שעומדת שם שנים רבות, אבל הרסו אותה. אף אחד לא ציפה שינסו להפקיע את הציוד (ניסיון שכשל). אף אחד גם לא ציפה לראות שם רעולי-פנים. היו ארבעה או חמישה כאלה. מחמוד קרעין ראה אחד מהם מטפס לעבר מצלמת אבטחה שהתושבים הציבו בפינת המתחם ומכוון אותה כלפי השמים – כדי למנוע צילום של העתיד להתרחש. כשהתקרב קרעין למקום נפתרה חידת רעולי-הפנים: היו אלה אנשי רשות הטבע והגנים. למעשה, הוא זיהה אחד מהם כעובד לשעבר באלע"ד.

כך נקבעו ביום שני בבוקר שני תקדימים, אחד מקומי ואחד ארצי. בפעם הראשונה ביצעה רט"ג הריסת מבנה בסילואן, מלאכה שעד כה הופקדה בידי עיריית ירושלים. ובפעם הראשונה, אולי בכל הארץ, פעלו אנשי רט"ג כשוטרי יס"מ חסויים, רעולי-פנים ולא מזוהים, כמובן בניגוד לחוק. בכך הורחבה פרקטיקה חדשה יחסית, שגם במסגרת משטרתית רגילה אינה עומדת במבחן החוק.

סיכומו של עניין, מה היה לנו כאן? עירייה שמתנערת מחובותיה הבסיסיות לספק שירותים קהילתיים לשכונה שבתחום אחריותה; קהילה שנוטלת יוזמה ומנסה לנתב מעט מן האנרגיות של בני הנוער שלה לספורט במקום לשיטוט ברחובות והתחככות עם מתנחלים ומאבטחים; רשות טבע וגנים שבאה והורסת מרכז קהילתי שהוקם על קרקע פרטית בלב שכונת מגורים; ומוציאים לפועל שמסתירים את מעשיהם (הסטת המצלמה) וגם את זהותם (כיסוי פנים).

התמונה מתחילה להתבהר.

מילה על התשקורת

הריסה של מרכז קהילתי ומגרש משחקים בלב שכונת מגורים בירושלים היא לכל הדעות נושא חדשותי. אבל רגע, מדובר בערבים: יש להפעיל "נוהל הדחקה" או "נוהל סילוף".

"הארץ" בחר להדחיק. משפט אחד בלבד (אף כי מדויק) הוקצה לידיעה, בתוך ידיעה אחרת ותחת כותרת אחרת, על אישור התכניות ל"מרכז קדם" בחניון גבעתי (שהוא פשע גרנדיוזי נפרד, ראו כאן). נעבור למסלפים. ג'רוזלם פוסט דיווח על הריסה של "אוהל מחאה"; גלי צה"ל דיווחו על הריסת "צריף"; ירושלים נט (ו-ynet) דיווח על הריסת "אורווה". אף אחד לא טרח לגשת למקום, לראיין תושבים, להתרשם מן האתר, לנסות להבין איזו סוג פעילות התקיימה בו. אני אעצור כאן למרות שאפשר להמשיך; אין טעם להכביר מלים על כשלונה המתמשך של התקשורת לסקר באמינות אירועים בעלי חשיבות ציבורית ראשונה במעלה. צריך פשוט לפתח ולטפח תקשורת אלטרנטיבית, כפי שכתבתי כאן בעבר (לצערי גם היוזמות שכבר יצאו לדרך לא מוצאות לנכון לסקר אירועים כאלה).

גן לאומי בשכונת מגורים, או להיפך

האיש שמופיע בתחילת הסרטון, חובש כובע ומעוטר בשפם, הוא אביתר כהן, מנהל מרחב ירושלים ברשות הטבע והגנים, והכוח המניע מאחורי מסע ההרס של רט"ג בחודשים האחרונים בשכונות של מזרח העיר. סיפרנו עליו כבר כאן, לא יזיק להזכיר שוב במי מדובר.

לפני שהפך לעובד מדינה המסור לשמירת ערכי הטבע, נשא כהן בתפקיד אחר: מנהל מרכז המבקרים של אתר "עיר דוד" של עמותת אלע"ד. המעבר מעבודה בשירותה של עמותת מתנחלים שמטרתה המוצהרת היא לייהד את מזרח ירושלים אל תפקיד ממלכתי לא שינה הרבה בתפיסת עולמו של כהן; המטרה היא עדיין ייהוד, האמצעים השתנו. בתפקידו הנוכחי מסתובב כהן בשכונות מזרח העיר עם בולדוזר והורס בתי ערבים לא חוקיים; זאת בשיתוף פעולה הדוק של הרשויות שמבטיחות שאכן לא תתקיים שום דרך חוקית לערבים לבנות בשכונות מזרח העיר.

צריך להודות שמדובר בליהוק מבריק. מי כמו אביתר כהן, המתגורר בהתנחלות עפרה, יודע דבר או שניים על בניה לא חוקית. כהן עצמו נטל חלק בהקמת שני מאחזים לא חוקיים, טל בנימין ומבוא עפרה, בשנת 2001. למעשה התנחלות עפרה כולה, מהגדולות בשטחים, יושבת ברובה על קרקעות פלסטיניות פרטיות. להתנחלות, שהוקמה ב-1976, אין תכנית בנייה מסודרת עד היום, כל ההרחבות בה נעשו באופן פיראטי, והמדינה עמלה להכשיר בדיעבד את מעשי הגזל האלה. כך, בהיפוך אירוני-אכזרי, הופך המתנחל הגזלן לשומר החוק; מי שבנה על אדמה פרטית וזכה למחילת המדינה פועל כעת לגירוש פלסטינים שאפילו לא גזלו סנטימטר אחד של קרקע פרטית, ורק מבקשים לנצל את אדמתם הפרטית לטובת הקהילה.

מה בדיוק היתה הבעיה עם המרכז הקהילתי שהרסו הבולדוזרים של רט"ג שלשום בסילואן? לאנשים במקום נאמר שזאת פעולה ל"פינוי זבל" – גילוי לב מפתיע שחושף את דעתם האמיתית של אנשי רט"ג על בני נוער ערבים שמשחקים כדורגל. מנין הסמכות? מסתבר שהמרכז הוקם בשטחו של גן לאומי "סובב חומות ירושלים". ואכן, מתפקידה של רט"ג למנוע כל בנייה לא חוקית בשטחי הגן הלאומי, שעלולה להזיק לערכי הנוף או הארכיאולוגיה במקום.

דא עקא, שהמבנה הוקם בלב שכונת מגורים, שכונת ואדי חילווה בסילואן. מכל צדדיו הוא מוקף בבתי מגורים. אז מה, גן לאומי באמצע השכונה?

תשמעו, כל יום לומדים דבר חדש. מסתבר שכל שכונת ואדי חילווה, על 5,500 תושביה, יושבת לה בחוצפה מתריסה באמצע הגן הלאומי. הנה מפת הגן הלאומי "סובב חומות ירושלים", מתוך דו"ח שהכינה עמותת "במקום" לפני כחודש.

אז מי היה שם קודם, הגן או התושבים? כמובן שהתושבים. הגן הוכרז רק ב-1974, וחלקים ניכרים ממנו כבר הכילו שכונות מגורים פלסטיניות, כולל בסילואן. מה ההגיון, תשאלו, להכריז על גן לאומי במקום שאין בו לא פיסת קרקע פנויה ולא נוף ירוק, אלא רק גיבוב של בתים צפופים? או, יש הגיון צרוף – הגיון הנישול. אין דין כפיפות לעירייה כדין כפיפות לרט"ג. אתה גר בתוך גן לאומי? אין אישורי בנייה, חד וחלק. עוד נחזור לנקודה הזאת. לעת עתה מספיק להשתאות על המצב האבסורדי הזה, שבו בולודוזרים של רט"ג הורסים מבנה באמצע שכונת מגורים באמתלה של "שמירה על הטבע".

רט"ג מנקה את השטח

בחודשיים האחרונים ניכרת קדחת של ממש בהריסות ובפעולות הנישול בגנים הלאומיים של מזרח ירושלים, תחת שרביטו של אביתר כהן. שתי התפתחויות שאירעו במקביל סימנו את יריית הפתיחה. ראשית, מינויו של המתנחל שאול גולדשטיין (ראש המועצה גוש עציון לשעבר) לתפקיד מנכ"ל רשות הטבע והגנים; שנית, אישור התכנית להקמת גן לאומי חדש במורדות הר הצופים. הצירוף הזה בישר רעות לכל תושבי מזרח ירושלים הפלסטיניים.

הגן הלאומי "מורדות הר הצופים" מתוכנן להשתרע על שטח של 734 דונם בין שכונות עיסאוויה וא-טור, וכלולות בו גם קרקעות פלסטיניות פרטיות. השכונות האלו סובלות ממצוקה רבת-שנים (ומכוונת) בשטחי בנייה ולמעשה הגן מתוכנן על עתודות הקרקע היחידות שלהן, האופציה האחרונה להיחלץ מן החנק התכנוני שבו הן נתונות. בשנים האחרונות פעלה עמותת "במקום" בשיתוף עם תושבי עיסאוויה להכין תכנית מתאר מעודכנת לשכונה (שמונה קרוב ל-15 אלף נפש), אולם אחרי אישור התכנית בוועדה המקומית, היא הוכשלה בעירייה. העירייה כמובן מנצלת את המצב שבו אין תכנית מתאר מאושרת לשכונה, לא מטעמה ולא מטעם התושבים, כדי להמשיך בהריסות בתים בתוכו.

גם תושבי שכונת א-טור (המונה כ-30 אלף נפש) הכינו תכנית מתאר – על חשבונם כמובן – בהנחיית המינהל הקהילתי בעיריית ירושלים. לאורך כל הדרך נתנו לתושבים להבין שהתכנית תאושר. המהלך הזה, על פי התיאור של מיכה רחמן, היה לא פחות מהולכת שולל ממלכתית: בעוד התושבים עמלים על תכנית להרחבת הבנייה במורדות הר הצופים, מתוך התחשבות בשיקולי נוף, גיבשה העירייה את תכנית הגן הלאומי על אותם שטחים שלכאורה הובטחו לתושבי א-טור.

בנימוקי התכנית לגן הלאומי מורדות הר הצופים נכתב כי לאזור "יש חשיבות מבחינה נופית וארכיאולוגית ומבחינת ערכי הטבע שבו". אבל התושבים שבאו במגע עם מתכנני הגן שמעו דברים אחרים:

"במסגרת פגישות התאום הרבות שהתקיימו בין מתכנני אל-עיסאווייה לבין מתכנני הגן הלאומי נאמר במפורש כי מטרת הגן הלאומי היא לבלום את התפשטות השכונות הללו אל השטח הפתוח. בהמשך נעלם טיעון זה והוצגו הצדקות אחרות לנחיצות הגן הלאומי."

גם סמנכ"ל רשות הטבע והגנים, יובל פלד, אישר: "הרצון להפוך את המקום הזה לגן לאומי היה קיים מזמן, אבל אז שמענו רינונים שיש כוונה להפוך את השטח הזה לשטח בנוי, והשמועות האלה נתנו לזה תמריץ".

בניגוד להצהרת מתכנני הגן, השטח המדובר אינו מכיל שום אתר ארכיאולוגי משמעותי. הארכיאולוג יוני מזרחי משער שהמטרה העיקרית של הכרזת הגן היא לשמור על הנוף הנשקף מטיילת הר הצופים נקי מערבים. באשר ל"ערכי הטבע" - סיור יסודי בשטח העלה ממצאים מרגשים דוגמת סירה קוצנית, דרדרים ועז אחת שניזונה מערימות אשפה.

אבל על ערכי טבע צריך להגן, לפעמים בכוח. בחודשיים האחרונים הגיעו הבולדוזרים של רשות הטבע והגנים אל השטח, לכאורה "לפנות פסולת", אף כי הליכי אישור הגן טרם הושלמו (התכנית הופקדה להתנגדויות הציבור). למעשה, מטרת העבודות היתה למנוע מתושבי עיסאוויה גישה למקום. בסרטון הזה רואים כיצד חוסמים הבולדוזרים של רט"ג את כביש היציאה מן השכונה.

מזהים את האיש עם הכיפה והשפם? נכון, אביתר כהן. המפקד בשטח. מסילואן לעיסאוויה לא-טור וחוזר חלילה. לא ינום ולא יישן שומר הטבע. החודש שוב עלו הבלודוזרים שלו על השטח, והרסו כמה מערות חצובות שם, ללא פיקוח של רשות העתיקות, כנדרש בחוק.

השיטה

לפני כחודש פירסמה עמותת המתכננים "במקום" דו"ח מקיף על השימוש שעושות הרשויות, ובמיוחד עיריית ירושלים ורט"ג, במכשיר הגנים הלאומיים כדי לצמצם ככל האפשר את תחום המחיה של תושבי העיר הפלסטיניים (את הדו"ח, "מציבורי ללאומי: גנים לאומיים בירושלים המזרחית", ניתן להוריד כאן). הדו"ח נכנס לעומקם של הליכי האישור של תכניות הגנים הלאומיים במזרח ירושלים וחושף את הפן הלאומני המובהק שלהם; לא פעם ולא פעמיים לשון החוק נרמסת ללא בושה באמתלות כוזבות של שימור הטבע והסביבה. הנה כמה ממצאים עיקריים שעולים מן הדו"ח.

• ב-20% משטחי מזרח ירושלים אין תכנית מתאר תקפה. 35% מן השטחים שכן מתוכננים מוגדרים "שטחים ירוקים" (שטח ציבורי פתוח, שטח חקלאי, פארק, גן לאומי וכו'). משמעותו של המצב החריג הזה הוא שכמחצית (48%) משטחי מזרח ירושלים אסורים בבנייה לתושבים.
• היוזמה להפוך שטח שמוגדר "שטח ציבורי פתוח" ל"גן לאומי" מגיעה בדרך כלל מהעירייה. שני יתרונות בה: ראשית, הכרזת שטח כגן לאומי לא מחייבת הפקעת קרקע ולכן לא כרוכה במתן פיצויים לבעלים (אף כי בפועל הוא מאבד את זכויות הבנייה שלו בקרקע). שנית, האחריות לפיתוח השטח ולאכיפת החוק בו נמסרת באופן מלא מידי העירייה לידי רט"ג. לרט"ג יש סמכויות אכיפה נרחבות ביותר; מרגע שהוכרז שטח כ"גן לאומי", העירייה נעלמת לחלוטין כגורם מתווך וככתובת לבעיות שצצות אצל התושבים, ואלה מופקרים לנחת זרועה של רט"ג.
• בתכניות הגנים הלאומיים (כגון מורדות הר הצופים, נחל קדרון, מורדות הר ציון וגיא בן הינום) אין שום התייחסות לצרכי התושבים המתגוררים במקום. פעולות הפיתוח המומלצות אינן כוללות שימוע ציבורי או תסקירים כלשהם, בניגוד לחוק. התושבים המקומיים אינם נתפסים כקבוצת יעד שעשויה ליהנות מפירות הפיתוח, אלא אך ורק כיעד לאכיפה.
• ירושלים היא העיר היחידה בארץ שבתחום שטחה הבנוי מתוכננים ומוכרזים גנים לאומיים. בערים אחרות (כמו אשקלון, קיסריה, פתח תקווה וראש העין) יש גנים לאומיים אבל לא בשטח בנוי. גם שם, הגנים הלאומיים מהווים מקור למחלוקת בין הרשות המוניציפאלית לבין רט"ג, שמייצגים אינטרסים מנוגדים. במזרח ירושלים, לעומת זאת, העירייה היא הכוח המניע בהפיכת השטחים הפתוחים לגנים לאומיים, תוך התנערות מחובותיה לרווחת התושבים וצרכיהם.

עכשיו הבנתם מה עושה אביתר כהן בתוך ואדי חילווה?

הפרטת הגנים הלאומיים – טוב יותר או רע יותר?

לפני חודשיים וחצי כתבתי כאן באריכות על הצעת החוק שתאפשר להפריט את כל הגנים הלאומיים בישראל – הצעה שהורתה בחטא הניסיון להכשיר את פעילות אלע"ד בעיר דוד. טרחתי ומניתי טעמים רבים מדוע מדובר ברעיון נואל שמקריב אינטרס ציבורי ראשון במעלה, המשותף לכל יושבי הארץ הזאת, על מזבח האחיזה הלאומנית באתרים רגישים. לאור הפעילות של רט"ג במזרח ירושלים בחודשים האחרונים, מתעוררים ספקות. אולי בכל זאת עדיף להפריט? אם זה מה שניהול ממלכתי עושה – הורס וגוזל והכל בשם החוק – אולי כבר עדיף למסור את הניהול לידיים פרטיות, מתוך תקווה שאלה יכוונו למטרה אחת בלבד – בצע כסף – ללא מניעים גזעניים נסתרים?

אני חושב שהתשובה היא לא, עדיין לא, אבל ייתכן שבעתיד השאלה הזאת תהפוך לעניין תיאורטי נטול-חשיבות (עתיד שבו גם הציבור, גם המגזר הפרטי וגם רשויות השלטון יהיו שטופים כולם במנטליות גזענית-טרנספריסטית). כדאי לזכור שגם האיש המופקד על המלאכה במזרח ירושלים, אביתר כהן, הגיע מן המגזר הפרטי. העובדה שהוא מסב עכשיו יותר נזק מאשר בתפקידו הקודם נעוצה בסמכויות שנתונות בידו כיום; ואולם גם בתרחיש של הפרטה, אדם מסוגו היה מוציא לפועל מדיניות זהה תחת חסותו של זכיין פרטי. ההבדל העקרוני בין שירות ציבורי לשירות מופרט הוא באחריותיות (accountability) כלפי הציבור. אל אביתר כהן ניתן, באופן עקרוני, לבוא בטענות; אל אנשי אלע"ד קשה הרבה יותר. אני מדגיש שמדובר "באופן עקרוני" ולא תמיד מעשי; הציבור בארץ רדום בדרך כלל ואינו מנצל את אפיקי ההשפעה הפתוחים בפניו. אבל רשות הטבע והגנים כפופה לשר להגנת הסביבה, והוא פוליטיקאי, ופוליטיקאים צריכים להיבחר, ובין בחירות לבחירות צריכים גם לתת תשובות לשאלות שהציבור מעלה.

הנה כמה שאלות לשר: למה רט"ג פועלת במזרח ירושלים באופן פוליטי, למה היא מתייחסת לתושבים הפלסטיניים רק כעברייני בנייה ולא כצרכנים פוטנציאליים של הגנים הלאומיים, למה היא מתעקשת על סמכויות אכיפה באזורי מגורים נטולי כל ערך נופי, ולמה, אדוני השר, כל כך חשוב לך למנוע מאלפי ילדים בסילואן את מגרש המשחקים היחידי שלהם, למה חשוב לך להרוס את המקום היחידי שבו הם יכולים לעסוק בפעילות יצירתית ללא חיכוך עם עשרות המאבטחים שמסתובבים בשכונתם, למה חשוב לך להחזיר אותם אל הרחוב, אל האבנים , אל האין-אונים?

[ועוד לא אמרנו מילה על מעללי רט"ג וזרוע הנישול שלה, "הסיירת הירוקה", מול הבדואים בנגב]

החוק אומר ככה, הוועדה תסדר ככה

ביום שלישי הקרוב, ב-1 במאי, תתייצב ממשלת ישראל כאיש אחד על הר גבוה בירושלים, תפשיל מכנסיה ותשתין בקשת גבוהה על בג"ץ. בג"ץ פסק שחמישה בניינים בג'בל ערטיס, הידוע יותר כשכונת האולפנה בבית אל, נבנו על קרקע פלסטינית פרטית, ועל כן, על פי עמדת המדינה עצמה, יש לפנותם.

אל תעצרו את נשימכתם; זה לא יקרה. המדינה שוב תבקש דחייה, תקבל או לא תקבל, זה לא חשוב, הרי השר יעלון כבר הודיע שיחד עם אולפנה גם הממשלה תתפרק, והרי בג"ץ כבר גער במדינה פעם אחת ופעם שניה על הסחבת של הרשויות בפינוי המבנים, ושום דבר לא זז. סליחה, דברים ממשיכים כל הזמן לזוז, הנה עוד מאחז שהוקם לפני שבוע על קרקע פלסטינית פרטית, חכו שנה-שנתיים, חודש-חודשיים, ואולי שבוע-שבועיים, וגם הוא יוכשר כדת וכדין.

מחזה האבסורד שנקרא "שלטון החוק" בשטחים מעולם לא היה מאלף יותר. כדי לאזן במעט את הברברת של המתנחלים ושליחיהם בשלטון, נזכיר את העובדות. בנייתם של חמשת הבניינים בג'בל ערטיס החלה ב-2006, ומיד אחריה הוצא צו להפסקתה (השכונה כולה הוקמה ב-1999 באופן בלתי חוקי ובמשך 4 שנים הוצאו נגדה עוד ועוד צווי הריסה, שמעולם לא קוימו). כיוון שהמתנחלים התעלמו מן הצו, הגישו בעלי הקרקע, תושבי הכפר דורא אל-קרע, עתירה לבג"ץ למימוש צווי ההריסה. במהלך הדיונים בעתירה התגלו עובדות מרתקות. למשל, שהסכם הרכישה היה פיקטיבי ושהרוכשת, חברת "אמנה", ידעה זאת; למשל, שהמוכר היה בן 7 בעת רישום המקרקעין ולכן לא היה יכול להירשם כבעלים. למשל (ובניגוד למתנחלים המגלגלים עיניים למרומים – "אבל אף אחד לא עיבד את הקרקע לפנינו"), שהקרקע הפרטית נתפסה "לצרכים צבאיים" בשנות ה-70, ומשום כך נמנעה מבעליה גישה אליה – למרות שלא נעשה בה כל שימוש זולת הקצאתה למתנחלי בית-אל.

שכונת האולפנה לא תפונה; נתניהו כבר הורה ליועץ המשפטי למצוא דרכים "להסדיר" את הבניה, ומכיוון שאינו סומך על היועץ שיעשה זאת, הורה מיד לאחר מכן להקים ועדה שתעשה זאת. זאת הצעקה האחרונה בתחום גזל האדמות בשטחים: הקמת ועדות ממשלתיות ש"מסדירות" התנחלויות בלתי חוקיות. רק השבוע הוחלט על הקמת ועדה "להסדיר" את מעמדן של התנחלויות רחלים, ברוכין וסנסנה. מי בוועדה? נתניהו, ברק, יעלון ובגין. לא יצאו 24 שעות, והוועדה (שבלי ספק ישבה על המדוכה ושקלה בכובד ראש שיקולים לכאן ולכאן, ושמעה את כל הצדדים, ופעלה ללא משוא פנים, ולא הזדרזה בכלל להוציא החלטה תחת ידיה, והבינה לעומק את המשמעות הכבדה שיש לעובדה שראש ממשלה בישראל חותם אישית על צווים ששמים ללעג את החוק) – החליטה שאכן שלוש ההתנחלויות חוקיות, למרות שהוקמו ללא תכניות בניה מאושרות.

טוב שיש ועדות.

"מחזה סוריאליסטי": מתעקשים לקיים פסיקת בג"ץ

כל מי שעיניו בראשו מבין מה קורה כאן. הרשות המבצעת מוציאה הנחיות ברורות לרשות השופטת כיצד לפסוק; ראש הממשלה ושר הביטחון קובעים מה חוקי ומה לא. בית המשפט החליט מה שהחליט, אבל עם כל הכבוד – לנו יש ועדות. את החוק לא צריך לכופף, מספיק שיש הליך של "הסדרה". המילה המכוערת הזאת (איני יכול להימנע מן המרכאות סביבה) רומזת שיש בה כדי להשיב את "הסדר"; בפועל "הסדרה" היא פריקת עול החוק, והשלטת כוח הזרוע.

לכאורה, אין חדש בפרקטיקה. החידוש הוא ברטוריקה שכבר איננה נחבאת ומסתתרת מאחורי שבעה צעיפים של "מנהל תקין". הקשיבו למתנחל הזה מגבעת האולפנה, שמספר על דברים שאמרו לו שרי ממשלה בביקור במקום:

"הוא סיפר כי שרים תיארו לו ולחבריו "מחזה סוריאליסטי" שבו פקידים במשרד המשפטים מתעקשים לקיים את פסיקת בג"ץ. "ראש הממשלה אומר להם שהשכונה לא תיהרס, ומורה להם 'תמצאו פתרון משפטי' והפקידוּת אומרת לו לא. זה בלתי נתפש, ופה צריך את הכוח של השרים אל מול אותם פקידים. זו קבוצה שמנסה לייצר אנרכיה בתוך השלטון, יש ממשלה ריבונית שהחליטה משהו והם מנסים להשתלט".

יפה, לא? "מחזה סוריאליסטי שבו פקידים במשרד המשפטים מתעקשים לקיים את פסיקת בג"ץ". אנרכיסטים נגד השלטון. התדהמה של המתנחל מוצדקת לגמרי; הרי לפי כללי המשחק המוסכמים החוק בשטחים נועד לקדם את המתנחלים, לא לעמוד בדרכם. האזינו לדברי היועץ המשפטי של משרד הביטחון, רק השבוע: "המדיניות עליה הוחלט היתה להוציא צווי הריסה, אך בפועל לא לבצע אותם". כמו שהילדים אומרים: הבטחתי, אבל לא הבטחתי לקיים.

שכונת האולפנה בבית אל. על פי מסד הנתונים של דו"ח שפיגל, מתחמים רבים נוספים בהתנחלות נבנו על אדמות פלסטיניות פרטיות.

עוד אבחנה רטורית שראוי לקלף ולהשליך לפח היא בין "אדמות מדינה" ל"אדמות פרטיות". אנשים שאינטגריותם אמנותם, כמו בני בגין למשל, מתעקשים לחדד את העיפרון השחוק הזה בכל ראיון שהם נותנים. אבל כדאי לשים לב איך הממשלה עצמה מתנערת מן האבחנה הקדושה הזאת. ועדת "ההסדרה" להתנחלויות רחלים, ברוכין וסנסנה עסקה לכאורה באדמות מדינה. שכונת האולפנה, שהוקמה על אדמה פרטית, הצריכה ועדה נפרדת. אבל כבר כעת נשקלת ברצינות האפשרות "לספח" את מקרה אולפנה לועדת "ההסדרה" הכוללת, בראשות השופט בדימוס אדמונד לוי. הוועדה הזאת, נזכיר, קמה כדי "להסדיר" את מעמדם של מאחזים לא חוקיים שהוקמו על אדמות מדינה.

שוב המכנסיים למטה, שוב המדינה משתינה (והפעם על מסמכים שלה עצמה): אדמות מדינה, אדמות פרטיות, מה זה חשוב. הכל שלנו.

נזכיר בפעם האלף: מבחינת החוק הבינלאומי, אין שום משמעות לאבחנה הזאת. ישראל משחקת בקקי עם עצמה (הימין האידאולוגי כופר בגלוי באבחנה הזאת, דוברי השלטון נתלים בה); הדברים מבוארים יפה בחוות הדעת הזאת שהגישה האגודה לזכויות האזרח לועדת "ההסדרה" של לוי. ועוד שקר במדרגות השקרים האינסופיות הוא עצם הכרזת קרקע בשטחים כ"אדמת מדינה" – כביכול נכס ציבורי שאין לאף תושב חזקה בו. דו"ח מפורט של בצלם מן החודש שעבר בחן את מדיניות הכרזת אדמות מדינה שהנהיגה ישראל בשטחים החל בשנות ה-80' (בעקבות בג"ץ אלון מורה). הדו"ח חשף שחרף הסתמכותה על הדין המקומי בשטחים – המשפט העות'ומאני, הירדני והמנדטורי – הפעילה ישראל מדיניות שעומדת בסתירה לדין הזה. באמצעות פרשנות מחמירה ומפלה, נושלו פלסטינים מאדמותיהם באמתלה שלא עיבדו אותה או לא השתמשו בה למרעה, וזאת על פי קריטריונים שאינם מעוגנים בדין המקומי.

אדמות מדינה, אדמות פרטיות: הכל אסור בהתנחלות, אומר הדין הבינלאומי. אדמות מדינה, אדמות פרטיות: הכל שלנו, אומרת ישראל. ולעזאזל הפלסטינים. בהקשר אחר כתבתי כך: "הפלסטיני, בתפיסה הישראלית, איננו מגיע למדרגה האנושית שמאפשרת יחסי קניין. ולכן, הוא אינו יכול להיות באמת הבעלים של האדמה שעליה הוא יושב, של עצי הזית שהוא מגדל, של הזמן שהוא מבזבז במחסומים, או של כל זכות אחרת שנשללת ממנו באופן שרירותי. הפלסטיני הוא אורח ארעי בארץ ישראל, שאינו מסוגל לקשור יחסי קניין עם אוצרותיה."

בין "הסדרה" לחקיקה מחדש: שלטון החוק במלקחיים

הנחשול הנוכחי התחיל במגרון. אחרי הביזיון הבלתי-נסבל ההוא, שבו נדרשה המדינה לפנות פולשים לא חוקיים מאדמות פלסטיניות פרטיות (ביזיון שהסתיים בניצחון סוחף למתנחלים, שיעלה לכולנו 53 מיליון שקל), החליטו בקואליציה שגם המכשול הרפה והרעוע האחרון אשר ניצב בפני הבולענות הנדל"נית של המתנחלים – שלטון החוק – צריך להיעלם. כן, לא פעם הוא שירת אותם יפה מאד, הציפוי הדק הזה של לגיטימיות משפטית, אבל אלה היו ימים רחוקים. אצה להם הדרך, לדני דנונים ולישראל כצים, ונקעה נפשם מכל ההליכים המשפטיים הארוכים האלה. המטרה סומנה מזמן – הפקעת כל הקרקעות בשטחי B ו-C לבעלות יהודית – אבל החץ היה איטי להחריד. כך באה לעולם מפלצת "ההסדרה".

באוקטובר 2011 החליט נתניהו להקים ועדה ל"הסדרת" הבניה הבלתי חוקית בשטחים. בינואר נודע שלצידו של השופט בדימוס אדמונד לוי יהיו בוועדה השופטת תחיה שפירא והיועץ המשפטי לשעבר למשרד החוץ, אלן בייקר (דני דנון "בירך" על הרכב הוועדה); כמו כן נמסר שהוועדה תתרכז בבניה לא חוקית על אדמות מדינה, אף כי בעיית המאחזים כידוע נוגעת גם לקרקעות פלסטינות פרטיות. כך או כך, מדובר במהלך ברור של עקיפת היועץ המשפטי לממשלה, שהוא ורק הוא מוסמך לייעץ לממשלה בנושאים משפטיים. זהו אם כן צידו האחד של ריקון שלטון החוק בשטחים מתכנו.

על הצד השני מופקד קומנדו החקיקה הלאומני שבכנסת, והוא פועל במקביל (וככל הנראה גם בתיאום) למהלכי ה"הסדרה". בנובמבר העלו 20 חברי כנסת בראשות זבולון אורלב הצעת חוק להכשרת מאחזים שהוקמו על קרקע פרטית. לפי ההצעה, לא ייהרסו בתים ביישובים בני 20 משפחות ויותר אם במשך ארבע שנים מהקמת היישוב לא פנו הטוענים לבעלות על הקרקע לבית משפט ולא הוכיחו את צדקתם. במקרה שהוכחה בעלותם על הקרקע, "רשאי בין הדין להורות על פיצוי כספי".

במלים פשוטות: חסל סדר קניין פרטי לפלסטינים. מדובר בפריבלגיה שצריך להוכיח אותה (בזמן קצוב של 4 שנים) בבית דין צבאי של הכוח הכובש, לא בזכות טבעית, וגם אם היא הוכחה – אין השלטון מחויב לאפשר את מימושה. הזכות הטבעית היחידה היא זכותם של המתנחלים על הקרקע בשטחים – כולל על אדמות פרטיות של פלסטינים. זכותם של אלה, לכל היותר, היא לקבל פיצוי.

נסו רק לדמיין "צדק" דומה בתחומי הקו הירוק. נסו לדמיין אדם שמקים בית על מגרש פרטי שלכם, ובעצם המעשה הזה מפקיע את זכותכם בקרקע.

ההצבעה על חוק אורלב, החוק שיהפוך הפקעת קרקע פלסטינית פרטית לטובת התנחלות יהודית -  ללא שום איצטלה של צורך צבאי או "ציבורי" – למעשה חוקי, נדחתה לעת עתה; היועץ המשפטי מתנגד, אבל נו, מי צריך אותו אם אפשר להקים עוד ועדה. בין כך או כך הצעת החוק הזאת היא כבר חלק מן השיח הפוליטי, ובוודאי תשמש כמכבש לחצים שישפיע על מסקנות ועדת ה"הסדרה" של אדמונד לוי. בינתיים הממשלה מפתחת עוד ועוד את פרקטיקת ה"הסדרה". השבוע פורסם שהממשלה הורתה לאלוף פיקוד המרכז להוציא צו להקמת מבנים בגדה ללא הליכי תכנון, וזאת על מנת ליישב את מפוני מגרון ב"גבעת היקב"; כך מתקנים עוול אחד בפשע שני. ושוב – הרשות המבצעת מעבירה הנחיה לרשות השופטת להכשיר את השרץ. מה שאנו חוזים בו הוא ראשיתה של מהפכה חקיקתית ושלטונית שהופכת את האפרטהייד לשיטה פוליטית רשמית.

אלה הם שני פני יאנוס של "שלטון החוק" שרוקן מתכנו בשטחים. החוק השוויוני, ההוגן, יכול לבחור בין שתי דרכי מיתה שונות: או שיעקפו אותו באמצעות הליכי "הסדרה" אקס-טריטוריאליים, או שיחקקו תחתיו חוק גזעני במפורש. כך או כך ישמש המשפט לא יותר מעטיפה חלולה לאגרוף האלים, שפת סימנים עלומה שאינה מסמנת עוד דבר זולת רצונו הגולמי, החמסני של השלטון.

מבדיחות עדיף לצחוק בקול רם

שלטון החוק בשטחים הוא בדיחה. לפני כמה חודשים פורסם נתון מדהים (או לא מדהים): 99.76% מהתיקים הנידונים בבתי דין צבאיים מסתיימים בהרשעה. זה יותר מאחוזי "התמיכה" באסד בבחירות בסוריה. אלה נתונים רשמיים של הצבא. המשמעות היא שרק 1 מתוך 400 נאשמים פלסטיניים בגדה מזוכה מאשמה.

אחוזי הצלחה מסחררים כאלה בהרשעות מעלים את השאלה לשם מה לטרוח בכלל עם הליך משפטי. בשביל הסיכוי הדל (רבע אחוז) שהנאשם יזוכה? הרווח העלוב הזה יוצא בהפסדם של הנזקים הכוללים שנגרמים לכלל הפלסטינים מעצם הטירטור הזה (מעצרים, קנסות, עיכובים במחסומים בדרך לבין הדין, אובדן פרנסה למשפחות הנאשמים), שלא לדבר על ההוצאות העצומות מתקציב הביטחון לתחזק את כל התיאטרון המופרך הזה (בקרו בבלוג הזה כדי להתוודע לעולם הצללים ההוא). לא עדיף כבר לצייד את המג"בניק שעוצר את החשוד הפלסטיני במפתחות לתאי הכלא בקציעות? ממחסום בית אל ישירות לבית הכלא, בלי הפטפוט המיותר של מערכת המשפט, שבסך הכל מעכבת קצת את התהליך ותו לא.

על המעצרים המנהליים מיותר להכביר מלים; הקשר בינם לבין עשיית צדק הוא מקרי בהחלט. האם השיטה המלוכלכת הזאת עומדת לעבור מן העולם? נכון לעכשיו יש 2,000 (!) שובתי רעב בבתי הכלא הבטחוניים בישראל, שדורשים לבטל את  המעצרים המנהליים ולהשיב להם זכויות אסיר בסיסיות (להוציא עמירה הס ב"הארץ", אף כלי תקשורת ישראלי לא מדווח על ממדי המרד הזה). העניין הבינלאומי בתופעה גדל והולך. ניסיון העבר מלמד שככל שהזוהמה נראית יותר למרחוק – כך גדלים הסיכויים למגר אותה.

עצור פלסטיני. לא ה-1 מתוך 400 שיזוכה.

אם שלטון החוק בשטחים הוא בדיחה, נשאלת השאלה האם עדיף לצחוק ממנה בסתר או בקול רם. רוב השנים, רוב הישראלים העדיפו לצחוק בסתר. אנשי המילואים שהיו שם, הזדעזעו ממה שראו (אבל חזרו במילואים הבאים, "כי אין ברירה"), העיתונאים שסיקרו את המשפטים בבתי הדין הצבאיים, הפוליטיקאים שאילצו אנשי צבא להתיישר לפי תכתיביהם – כולם הכירו את הבדיחה היטב, אבל לא העזו לצחוק בגלוי. לא נעים, הגויים רואים ומצלמים.

על שיתוף הפעולה הרקוב הזה מערער השמאל האקטיביסטי של העשור האחרון: בילעין-נעלין, שיח-ג'ראח, סילואן, נבי-סאלח, בקעת הירדן, משטי הסולידריות, תנועת ISM. הרעיון פשוט: להראות לכל העולם – כולל לישראלים שעדיין מסרבים להכיר בכך – את הבדיחה.

ולצחוק ממנה בקול רם. די להעמדת הפנים.

פשעים גלויים, גזענות מפורשת, אפרטהייד מעוגן בחוק – בכל אלה קל הרבה יותר להיאבק מאשר בסבך ביורוקרטי שתוצאותיו זהות אבל הוא אפוף ברטוריקה משפטית "נייטרלית", אפילו ליברלית. קל יותר להיאבק, כי קשה יותר להתכחש לעוול. קל יותר להיאבק, כי כל כמה שנסביר לאנשים שהפוליטיקה נקבעת במעשים ולא במלים, הם עדיין ייתנו למלים עדיפות בקביעת הדימויים הפוליטיים שלהם. ואם המלים של הכיבוש כבר הופכות לבלתי נסבלות – מלים כמו "הסדרה" או "אדמה פרטית" – אז הכיבוש עצמו הופך לבלתי נסבל.

את החוכמה הזאת ידעו מנהיגי מפלגת העבודה תמיד, וגם שר הביטחון ברק נושא אותה עימו. על רקע זה – ורק על רקע זה, כלומר, חילוקי דעות טקטיים – יש להבין את ה"מתיחות" בינו לבין חברי הממשלה שאצה להם הדרך להכשיר הקמת מאחזים על קרקע פרטית. מנהיגי העבודה ידעו היטב עד היכן אפשר למתוח את גבול הסובלנות של העולם המערבי ולא חצו אותו. נתניהו ממשיך לזגזג משני צידי הגבול. אבל הדנונים והאלקינים הם כבר סיפור אחר לגמרי. הם רוצים את האדנות שלהם חקוקה בסלע, מעוגנת בחוק. דה יורה ולא דה פקטו.

ועל כך יש להודות להם. הם מוציאים את הכביסה המלוכלכת של ישראל החוצה, מפרסמים את הטינופת של האפרטהייד בראש חוצות. לא פעם ולא פעמיים נדמה לי שהם ענף יצירתי במיוחד של השמאל האקטיביסטי, שאמון על אותן שיטות פעולה בדיוק. חוק "הסדרת" המאחזים, אם יאושר, ייתן סוף סוף גושפנקה רשמית למדיניות שקטה וערמומית בת עשרות שנים: הפקעת קרקע פרטית מידי פלסטינים והעברתה ליהודים. כמה נאבקו נגד המדיניות הזאת כשהיא נבלעה בתוך אלף ניסוחים משפטיים עקלקלים? מתי מעט. כמה ייאבקו נגדה כשהיא תהפוך לחוק אפרטהייד רשמי? הרבה יותר. גם בארץ וגם בעולם. לכן זה חוק טוב, חוק מצוין למתנגדי הכיבוש. לו הייתם יהודים במדינה אנטישמית שנוהגת בכם אפליה פרקטית בכל הבט של החיים, האם לא הייתם מעדיפים שהאפליה הזאת תיוודע לכל העולם כמות שהיא? האם יש דרך יעילה יותר לפרסם את דבר האפליה מאשר להפוך אותה לחוק מדינה רשמי?

שמגר מזהיר מ"לניניזם"

האמירה "ככל שיהיה יותר רע, יהיה יותר טוב" מיוחסת ללנין. לנין התכוון שבמצב הטרום-מהפכני, הניצול של הפרולטריון צריך להגיע לרמה קיצונית וכואבת מאד על מנת שהפועלים יעורו מתרדמתם ויקומו על הבורגנות. מאז הפכה האמירה הזאת להתגלמותה של פוליטיקה תאבת-אסונות, שרואה בחיוב קורבנות כבדים בהווה לצורך השגת עתיד טוב יותר. במקרה הסובייטי, ידוע לאן הדברים הובילו.

לקראת סוף הסרט "שלטון החוק" משוחח הבמאי, רענן אלכסנדרוביץ', עם השופט בדימוס מאיר שמגר. שמגר היה מי שבתוקף תפקידו כפרקליט הצבאי הראשי איפשר לתושבי השטחים לעתור לבג"ץ – צעד חריג וככל הנראה חסר תקדים ביחסי מדינה כובשת ואוכלוסיה נכבשת. ארבעה וחצי עשורים ואלפי פסיקות לאחר מכן, שואל אלכסנדרוביץ' את שמגר אם ההחלטה הזאת בעצם הועילה או הזיקה לתושבי השטחים. הוא מקריא לשופט קטעים ממאמר שכתב מומחה למשפט שטוען כי ההחלטה למעשה "כיבסה" את פשעי הכיבוש בכך שיצרה מראית-עין של הליך משפטי הוגן לפלסטינים; בפועל, בג"ץ הכשיר אלפי פשעים נגד אוכלוסית השטחים ונמנע, כמעט תמיד, לערער על שיקול דעתו של "הריבון הצבאי". הסטטיסטיקה שצוטטה כאן לעיל תומכת בפרשנות הזאת.

על כך מגיב שמגר בתערובת של תמיהה וזעזוע. "את זה כתב פרופסור באוניברסיטה"?, הוא שואל, "הרי זה לניניזם. ככל שיהיה יותר רע, יהיה יותר טוב". ואני אפרש: שמגר סבור שזכות העמידה של הפלסטינים בפני בג"ץ היא אות כבוד לדמוקרטיה הישראלית (הוא מביע תקווה שאומות נוספות יילכו בעקבותינו). מה, עדיף שהם בכלל לא יוכלו לעתור? שלא יהיה שום רסן משפטי על מעשי הצבא בשטחים?

אני לא רוצה לזלזל בטיעון הזה. אני גם מאמין ששמגר מאמין בו בלב תמים; ודאי שהאמין בו אי-אז, ב-1967, כשפתח את שערי בג"ץ בפני הפלסטינים. בכלל, מי שקורא מסמכים משפטיים מן השנים הראשונות של הכיבוש, לא יכול שלא להבחין בנאיביות הטראגית הזאת, של אנשים שהתחנכו על ברכי תורת משפט ליברלית ודמוקרטית, בבואם לארגן את הכאוס המשטרי שנחת עליהם בן לילה, משבלעה מדינת ישראל הצעירה, בת 19 בלבד, אוכלוסיה של מאות אלפי נתינים תחת משטר צבאי. החבר'ה הטובים בפרקליטות האמינו אז באמת ובתמים שהכיבוש הוא "מצב זמני", קראו כל תו ותג באמנת ג'נבה ובתקנות האג, ועמלו יומם ולילה לרבע את המעגל, לעצב לעצמם כיבוש נאור.

השאלה היא פוליטית, ולכן התשובה עליה חייבת להתחשב בשיקולי רווח והפסד. אני לא רוצה לשקול כאן את השאלה שהוצבה בפני שמגר, אלא את שאלת חוקי "ההסדרה" למיניהם. האם, מבחינת האינטרס של מאבק השחרור הפלסטיני והסולידריות של השמאל איתו, מוטב למדיניות גזל הקרקעות בגדה שתהיה מעוגנת בחוקי אפרטהייד מפורשים או לא? במבט קר, אני חושב שהתשובה היא שעדיף אפרטהייד משפטי מאפרטייד ביורוקרטי. האם לאורך השנים בג"ץ הגן על זכויות הקרקע של הפלסטינים כנגד שאיפות ההתפשטות של המתנחלים? לא. כשהגדרת "אדמות מדינה" שונתה לטובת המדינה ולרעת הפלסטינים, הוא שתק; כשאדמות פרטיות הופקעו ל"צרכים צבאיים" שהתבררו, תוך זמן קצר, כשכונת קרוואנים לזוגות צעירים, הוא שתק (למעט במקרה האחד והידוע של אלון מורה); וכשהמדינה נקטה סחבת בפסקי הדין שהוא כבר מוציא נגדה – הוא דווקא דיבר, אבל אלה דיבורי סרק.

בג"ץ הטיל פה ושם רסנים על הברוטליות המופרזת של הכובש; שמגר ודאי כיוון לפסיקות הבודדות האלה, כשתמה כיצד אפשר להעדיף כיבוש בלי בג"ץ על פני כיבוש עם בג"ץ. אבל בה בעת, דרך אלפי פסיקות אחרות, בג"ץ סייע להנצחת מצב הכיבוש, טווה ועיבה בשיטתיות את הריקמה המשפטית שמאחה את שני חלקי הארץ הזאת, משני עברי הקו הירוק. הנורמליזציה של המצב האנומלי והחריג הזה – החזקת שני מליון נתינים במצב של קיפוח ממוסד ומתמשך – היא במידה רבה פרי עמלו של בג"ץ. את הצד הזה של המשוואה, כך נדמה, שמגר (כמו גם רוב רובו של המחנה הליברלי הישראלי) לא ראה מעולם.

בג"ץ הוא עלה התאנה של האתנוקרטיה היהודית, ולכן אולי אין מקום לתקוף אותו חזיתית. ספק אם הוא יכול לפעול אחרת במגרש פוליטי שגבולותיו מוגדרים על-ידי זאב אלקין מימין ורובי ריבלין "משמאל". ארגוני השמאל, ובכללם אלה שלוקחים על עצמם לייצג משפטית לקוחות פלסטיניים, צריכים להתייחס לבג"ץ באותו אופורטוניזם שמתייחסים אליו בריוני הימין: לחלץ ממנו את מקסימום הרווח האפשרי, ולתקוף אותו בלי סנטימנטים כשאינו מספק את הסחורה. לכן, אין סתירה בין תמיכה משמאל בחקיקת אפרטהייד כדוגמת חוק "ההסדרה" (מן הטעמים שנמנו לעיל) לבין המשך התמיכה במאבקים המשפטיים של קורבנות הכיבוש (מאבקים שפה ושם מצליחים לחלץ קצת צדק לפלסטינים). את השיטה צריך להפיל, אבל כל עוד היא שולטת בחיינו, יש לנצל כל סדק והזדמנות להטות אותה לטובת קורבנותיה.

הפילוסופיה הזאת היא לחם חוקו של הימין האידאולוגי. הגיע הזמן לאמץ אותה גם בשמאל (ולא רק בזירה המדינית אלא גם בחברתית, אבל זה כבר מאמר נפרד).

[תחילה התנצלות: אף מילה על נושאים הרי-גורל כגון הרכב מפלגת "יש עתיד" או מצבם של ציפי לבני ואריה דרעי בסקרים. רק זוטות תפלות כאן, אפורות כשק, שעניינן החיים, ובעיקר תלאות החיים, של אזרחים פשוטים]

חירן יהודי, חורבן בדואי

חברי גרעין חירן של תנועת ההתיישבות "אור" אוהבים להדגיש את משמעות ראשי התיבות של יישובם: חיים, רוח, נפש (= חירן). אבל הקשר של השם "חירן" לראשי התיבות המומצאים האלה מלאכותי כמו הקשר של חברי הגרעין לנחלת הקרקע שמצפה להם, קצת מזרחית ליישוב מיתר: אין קשר. "חירן" הוא בסך הכל עיברוּת של אום אלחיראן, היישוב הבדואי הקיים מזה 56 שנה באותו שטח ממש שעליו מתוכנן לקום חירן. דומה שחברי חירן לא השגיחו בעצם קיומו של היישוב הזה, על 500 תושביו. מה שלכד את תשומת ליבם היה השם לבדו, שעבר כיבוס ציוני הולם, כמקובל.

הגרעין נוסד לפני 4 שנים בבית המדרש בהתנחלות עלי. לאחר שאסף כ-25 משפחות מרחבי הארץ (בני המחנה הדתי-לאומי), התארגן במסגרת התנועה המיישבת "אור", שהבטיחה לו נחלה בצפון הנגב, 15 ק"מ מזרחית למיתר. עד לקבלת האישורים הנדרשים, הקימו חברי הגרעין מחנה זמני ביער יתיר. בחודש שעבר סוף סוף הוסרו כל המכשולים ותכנית חירן קיבלה את האישור הסופי לעלות על הקרקע. תרועות הצהלה, מן הסתם, נשמעו מעל יער יתיר עד השעות הקטנות של הלילה. על פי התכניות, עד שנת 2030 חירן יקלוט עד 10,000 תושבים.

הסיפור של אום אלחיראן הבדואי, שגורלו גירוש ונישול, ושל חירן היהודי, שגורלו השתרשות וצמיחה, יכול לפרנס היטב כל דיון על שורשי האתנוקרטיה הישראלית. יש בו ריכוז גבוה במיוחד של כל הרישעות והאיוולת הגלומות בפרוייקט ייהוד המרחב הישראלי, פרוייקט שמתבצע משני עברי הקו הירוק, לפעמים בידי אותם ארגונים ממש. תחת שלל הכותרות המוכרות – "יצירת רצף יהודי", "שמירה על קרקעות הלאום", "בלימת הפלישה של הבדואים", וכמובן, "התיישבות", "הגשמה" ו"חזון" – יוכשר כל פשע ויולבן כל עוון: הרשויות יאכפו מדיניות תכנון שמנוגדת לעמדתם של כל הגופים המקצועיים, יבטלו כעפר דארעא החלטות של ועדות תכנון, יפנו מיליארדי שקלים מכספי ציבור ל"תפיסת שטחים" במקום ליצור פתרונות אמיתיים לבעיות דיור, וירמסו שוב ושוב זכויות אדם בסיסיות של אזרחים ישראליים, מן הסוג שנולד לגזע הלא-נכון.

כאן גרים בכיף, שם גרים בזבל: גרעין חירן. צילום: "דרומא", עיתון המועצה האזורית הר חברון

מעבר לכל ההבטים האלה (שיתוארו בהמשך), יש כאן סיפור פשוט מאד, מקומם מאין כמוהו: יישוב בדואי ייהרס כדי לפנות מקום ליישוב יהודי. זאת בשעה שאין כל צורך אמיתי ביישובים חדשים בנגב (מה שנחוץ הוא חיזוק הקיימים), וגם אם יש צורך, אין שום מצוקת קרקע שמחייבת לעקור יישוב בדואי שלם ממקומו; זאת בשעה שהבדואים חיים בנגב מזה מאות בשנים, מבלי שצריך למשוך או לפתות אותם להגיע לשם, בעוד שיהודים מגיעים לשם רק אחרי מאמצי שכנוע כבירים, עם סל הטבות נדיב בצידם; זאת בשעה שאזורי המחייה המותרים לבדואים הולכים ומצטמצמים עקב יישום תכנית פראוור, ויהודים, יהודים בלבד, זוכים להכרה ב"חוות בודדים" זוללות-קרקע במסגרת אותה "מלחמה" על כל שעל ושעל ציוני.

כך נראה טרנספר בישראל של 2012. וכמו על כל הנושאים הקריטיים באמת לחיי האזרחים של המדינה הזאת, אין עליו שום דיון ציבורי, הוא לא מעניין אף אחד במפלגות המרכזיות, ודאי שאין לו שום איזכור במערכת הבחירות הפיקטיבית הזאת, וגם התקשורת, כמובן, שפחתם הנרצעת של הקמפיינרים הפוליטיים, מגלה בו עניין מזערי לכל היותר (תשואות לבלוגר הבודד, רחביה ברמן).

קצת "אור" בחיים

תנועת אור הוקמה ב-2002 במטרה ליישב ולפתח את הנגב והגליל. התנועה פועלת בשיתוף המשרד לפיתוח הנגב והגליל, קק"ל והחטיבה להתיישבות בהסתדרות הציונית – הגוף הממלכתי מאחורי מפעל ההתנחלויות. היישוב הראשון שהקימה "אור" היה סנסנה – התנחלות באזור הנגב הצפוני שפרסומי התנועה מקפידים לכנות "יישוב בצפון הנגב". בסנסנה גם התגורר עד לא מזמן מייסד ומנכ"ל אור, רוני פלמר. "אור" פועלת בשיתוף פעולה מלא עם מנגנוני ההתנחלויות;  בהקמת מחנה יתיר, שבו שוהה גרעין חירן עד להקמת היישוב, סייעה גם המועצה האזורית הר-חברון.

"אור" הוקמה כתנועה אחות ל"אמנה", הגוף המיישב של גוש אמונים, וצמחה במקביל לארגונים נוספים בעשור האחרון, שפועלים במוצהר או במובלע לייהד את מרחבי הגליל והנגב, כמו עמותת "איילים", ועמותת "רגבים". להבדיל מאחיותיה בעלות הזיהוי המתנחלי המובהק, "אור" עושה מאמצים ניכרים למתג עצמה כתנועה כלל-ישראלית. לפני שנתיים פורסם אפילו שהתנועה תומכת בהקצאת שטח מוניציפלי של עיריית דימונה לבני שבט אבו-סולב. לא משנה שהשטח היה של השבט מלכתחילה ואז הופקע על ידי העירייה ועל ידי צה"ל לאימונים. העיקר ש"אור" עוזרת גם לבדואים. לפחות על הנייר.

בפועל, אתר האינטרנט של "אור" מספר גדולות ונצורות על היישובים היהודיים שהתנועה הקימה ועוד תקים, ואין בו אף מילה על פעילות למען התיישבות ערבית. כשמצרפים לכך את מהלך הגירוש של תושבי אום אלחיראן לטובת גרעין חירן, לא נותר אלא להסיק שהאור של תנועת "אור" נוגה רק על אוכלוסיות עם לב יהודי חם.

רוצים דוגמה ללב היהודי החם הזה? תכירו את מיריל לוי, תושבת גבעות בר, אחד היישובים ש"אור" הקימה בנגב. כשנודע לה שוועדת הקליטה של היישוב אישרה לשתי משפחות בדואיות לרכוש מגרשים ביישוב, הלב החם שלה התפוצץ:

"ראיתי בוועדת הקליטה נשים בכאפיות ורעלות. אני מקווה ש'אור' תהיה נאמנה לעקרונותיה ולא תכניס אותם… אין לי שום דבר נגדם. יש לי חברים בדואים, הילדות שלי לומדות עם ילדים בדואים, והוריהם התארחו כאן. אבל אני רואה אותם בבאר שבע, מסתובבים חצי עירומים עם בחורות ישראליות, ולא רוצה שיתקרבו לבת שלי."

על כך הגיבה בזמנו מנהלת השיווק של תנועת "אור": "אנחנו לא מנסים ליישב יהודים על חשבון מישהו אחר. יש מקום לכולם". נו, תספרי את זה לתושבי אום אלחיראן.

אום אלחיראן: הסטוריה קצרה

[מקורות: "נוודים בעל כורחם", דו"ח עדאלה, 2010; "הכפרים הערביים הבלתי מוכרים בנגב", המרכז הערבי לתכנון אלטרנטיבי, 2011; כל הנתונים שאובים ממסמכים רשמיים של המדינה]

כמו כל תושבי הנגב הבדואים, תושבי אום אלחיראן ועתיר לא הגיעו למקום מושבם הנוכחי מרצונם החופשי. לאחר מלחמת 48' ריכזה ממשלת ישראל את הבדואים שנותרו בנגב – כ-15,000 איש, שמינית מאוכלוסית הבדואים טרם הנכבה, שרובה הגדול גורש לעזה ולירדן – בשטח של 900 אלף דונם מצפון מזרח לבאר-שבע, שכונה "אזור הסייג". אזור זה היווה 7% בלבד משטחה הכולל של נפת באר-שבע; השטחים שמחוצה לו הוגדרו שטחים צבאיים סגורים ונאסר על הבדואים לצאת אליהם, מחשש שינסו להשיב לעצמם את אדמותיהם.

במהלך השנים הצטמק אזור הסייג בכרבע משטחו, 235 אלף דונם שהופקעו בידי ממשלות ישראל, לצורך הקמת יישובים יהודיים, מחנות צבא וגם לצורך הקמת עיירות בדואיות שבהן התכוון השלטון לרכז את האוכלוסיה הכפרית. שבע העיירות האלה ועוד 11 יישובים כפריים הם היישובים הבדואים המוכרים היחידים. כלל שטח השיפוט שלהם – כ-135 אלף דונם. זהו 1% בלבד משטחה הכולל של נפת באר שבע, ש-31% מתושביה (192 אלף איש) הם בדואים. מחצית מאוכלוסית הבדואים בנגב מתגוררת בכ-40 יישובים לא מוכרים. האדמות שברשותם מהוות 2.7% בלבד משטח הנגב.

1% מהשטח ל-31% מהאוכלוסיה. במשך עשרות שנים, זה המקסימום שהסכימה מדינת ישראל להקצות לאוכלוסיה הבדואית. במקביל, מקפידים תועמלני השלטון ועיתונאים בורים להפיץ שקרים על "השתלטות הבדואים על קרקעות הנגב", כאילו יש לבדואים אפשרות לבנות באופן חוקי במקום מושבם. מאות ואלפי בדואים ניסו להשיב לעצמם בדרך חוקית מקצת מן האדמות שנגזלו מהן במרוצת השנים. סך כל תביעות הקרקע שלהם – 5.4% משטח הנגב. גם זה כנראה יותר מדי, וכך באו לעולם ועדת גולדברג, ומתווה פראוור, ושלל התכניות לצמצום שטחי המחיה של הבדואים (עוד נתונים – כאן).

בחזרה לאום אלחיראן ועתיר. מדובר ביישוב אחד, של שבט אלקיעאן, המרוכז בשתי שכונות לאורך כביש 316. בכל אחד מהמתחמים מתגוררים כ-500 איש. מקור השבט בחירבת זובאלה, משם גורש ב-1948 כדי לפנות מקום לקיבוץ שובל. אחרי כמה שנות נדודים הורה המושל הצבאי לבני השבט להתיישב באזור נחל יתיר, וב-1956 הוחכרו לבני השבט 7,000 דונם במקום. מאז ועד היום, 56 שנה, הם יושבים שם.

הנקודה הזאת חשובה. בני השבט הגיעו למיקומם הנוכחי בנחל יתיר בהוראת המושל הצבאי הישראלי. שלא כמו במקרים דומים אחרים, במקרה הנוכחי יש גם מסמך רשמי שמאשר זאת. באוגוסט 1957 הכין היועץ לענייני ערבים, אורי לובראני, סקירת רקע עבור משרד ראש הממשלה, ובה מתועדת החכרת האדמות לאנשי אלקיעאן (המסמך הזה, שסווג בזמנו "סודי", מובא בדו"ח עדאלה בעמ' 13).

למרות שעצם הקמת אום אלחיראן ועתיר, כמו גם בחירת מיקומם, נעשו בצו של השלטון הישראלי – הכפר מעולם לא זכה להכרה רשמית. במקום אין חיבור לרשתות המים, הביוב והחשמל. מדינת ישראל אולי קיוותה שהם יתאדו מעצמם. חיכתה, חיכתה, ומשזה לא קרה – נקטה יוזמה.

תכנית שרון ("מבואות ערד")

כבר בסוף שנות ה-90' הגה אריאל שרון, שר התשתיות, תכניות רחבות היקף להתיישבות יהודית בנגב. ב-2002 אישרה הממשלה בראשותו הקמת 14 יישובים חדשים, כמחציתם בנגב. ביניהם היה גם היישוב חירן, שתוכנן לקום על אדמות אום אלחיראן. שנה לאחר מכן צמחה כבר תכנית שרון לממדים מפלצתיים של 30 יישובים חדשים; חרף ההתנגדות העזה של הגופים הירוקים, שהמליצו על חיזוק יישובים קיימים במקום הקמת חדשים, התכנית אושרה, שהרי הטעם האמיתי מאחוריה לא היה מתן מענה למצוקת דיור אלא יצירת רצפי התיישבות יהודיים בגליל ובנגב. במקרה של הנגב, המשמעות היתה פשוטה: נישול וגירוש של בדואים מעל אדמתם.

גופי התכנון פעלו בזריזות. תכנית מתאר מחוזית חדשה אושרה במועצה הארצית לתכנון ובנייה כבר באפריל 2002. בתשריט שצורף לתכנית, ועליו מסומן היישוב המתוכנן חירן, אין זכר להתיישבות הבדואית במקום. ב-2007 הופקדה התכנית למטרופולין באר שבע; שוב, בתרשימים אין זכר למאות הבדואים שמתגוררים בשטח היישוב המתוכנן.

תכנית המתאר של חירן, על רקע תצלום אווירי של אום אלחיראן. עיבוד: "המרכז הערבי לתכנון אלטרנטיבי"

אל גופי התכנון חברו במהרה גופי האכיפה. תושבי אום אלחיראן החלו לקבל צווי הריסה, וב-2007 הגיעו לכפר אנשי מנהל מקרקעי ישראל, מלווים במאות שוטרים, והרסו 27 מבנים במקום. מלאכת הפינוי של תכולת הבתים הופקדה בידיהם האמונות של בני נוער, בגילאים 16-17, עובדי חברת קבלן. כך מחנכים לציונות בנגב.

ובל ייפקד מקומה של מערכת המשפט ממסכת ההתעללויות. ב-2005 הגישו תושבי אום אלחיראן ערר לבית הדין למים שיורה לרשויות לחבר את הכפר למערכת המים. 50 שנה הם גרים שם, והמקסימום שהמדינה הסכימה לספק להם הוא צינור דקיק (1 צול ל-500 איש), שמסתיים במרחק 5 ק"מ מהכפר. הערר נדחה, התושבים עתרו לבית המשפט העליון, העתירה נדחתה, התושבים ערערו שוב לבית הדין למים, הערר שוב נדחה. הרבה זמן וכסף משחיתים הבדואים בנסיונות סרק לקבל לגיטימציה והכרה במסדרונות השלטון והיכלי המשפט; הרבה מאד יחסית לאוכלוסיה שמוצגת תדיר כפורעת חוק.

ובית המשפט העליון, הו בית המשפט העליון. כמה אני אוהב את המחלצות המטונפות, סליחה, המצוחצחות, שבהן הוא עוטף כל מעשה נבלה כלפי ערבים:

"החלת מדיניות התכנון הממשלתית על מידת הנגישות של תושבי הכפרים הבדואים הבלתי-מוכרים למקורות מים כרוכה בפגיעה בזכותם למים, הנתונה להם כזכות אדם, אך ניתן לומר כי פגיעה זו, בהנחה שהיא נעשית בגבולות המידתיות הראויה, אינה פוגעת בערכיה של מדינת ישראל והיא נועדה לתכלית ראויה, קרי, לפתור את בעיית ההתיישבות הבלתי חוקית בדרום, על ידי מתן תמריץ לתושבי הישובים הבלתי חוקיים לעבור למרכזי אוכלוסין חוקיים שהועמדו לרשותם על ידי המדינה."

עכשיו לאט יותר. בית המשפט קובע בחגיגיות: בדואים הם בני אדם (בית המשפט משפיל עיניו בענווה, "עזבו, זו לא אצילות נפש, פשוט כאלה אנחנו"); בית המשפט מסיק: על כן נתונה להם הזכות למים, זכותו של כל אדם. אבל (בית המשפט זוקף אצבע חמורה), וזה אבל גדול, גם לזכויות אדם, וגם למים, יש גבול (כאן בית המשפט מתאפק מאד לא לצטט אמרת-כנף הולמת, נניח "הגיעו מים עד נפש"). ואם היישוב בלתי חוקי (מה זה "אם", מכחכח בית המשפט, "כיוון שהוא בלתי חוקי, כיוון"), מותר בהחלט להשתמש בשלילת מים נגישים כאמצעי לחץ (סליחה, "תמריץ") להעברת האוכלוסין ליישובים חוקיים.

אבל למה היישוב לא חוקי? ואיך יישוב שעלה על הקרקע בהוראת המושל הצבאי, ולא גזל פיסת אדמה מאף אדם, יכול להיות לא חוקי? ולמה מדינת ישראל מסרבת להכיר ביישוב הזה על אף שיש לו כל המאפיינים של יישוב קבע? ולמה המדינה טורחת כל כך לרכז את הבדואים באזורים מצומצמים בשעה שהיא שוקדת על פיזור רחב ככל האפשר של אוכלוסיה יהודית? ואיך זה שהיהודים מתפזרים בדיוק באזורים שמהם מגורשים הערבים?

טעות. לא שואלים את בית המשפט שאלות כאלה. בלתי שפיט.

לפני שנה בדיוק אישרה ממשלת נתניהו שוב את תכנית "מבואות ערד", שבמסגרתה יוקם היישוב חירן על חורבותיו העתידיות של אום אלחיראן. המטרה המוצהרת של התכנית היתה "לתת מענה למגוון הביקושים להתיישבות באזור המטרופולין באר שבע", אבל דו"ח של מחקר המרכז והמידע של הכנסת גילה כי כבר כעת מתוכננות ביישובי הנגב הקיימים יותר מ-30 אלף דירות (מתוכן יותר משליש צמודות קרקע), כך שאין כל מחסור בדיור באזור. למעשה, הקמת יחידת דיור ביישוב חדש עולה פי 3 מהקמתה ביישוב קיים. תחשיב של המשרד להגנת הסביבה העלה כי דחיית הקמתם של היישובים החדשים תחסוך כמיליארד וחצי ש"ח, כסף שאפשר יהיה להשקיע בהסדרת היישובים הבדואים וחיזוק היישובים הקיימים. הדו"ח ממשיך לפרט שורה ארוכה של התנגדויות לתכנית – של מבקר המדינה, המשרד להגנת הסביבה, החברה להגנת הטבע וראשי מועצות מקומיות בנגב – ומצביע על כך שלא התקיים שום דיון רציני באלטרנטיבות להקמת היישובים החדשים.

אבל מחברי הדו"ח יודעים מה שהפוליטיקאים יודעים ומה שאני ואתם יודעים. המטרה האמיתית של התכנית היא אחרת לגמרי. לא מצוקת דיור, אלא תאוות טיהור; לא מצוקת הקרקע של היהודים, אלא המצוקה הנפשית שלהם לחזות בערבים על אדמת ישראל.

באקלים הפוליטי הנוכחי כבר אין צורך להסתיר את המטרה האמיתית של תכנית "מבואות ערד". מנכ"ל החטיבה להתיישבות בסוכנות היהודית, ירון בן עזרא, ביאר: "מטרת התוכנית היא לתפוס את יתרת השטח האחרונה ובכך למנוע המשך פלישת הבדואים לאדמות הלאום שנותרו, ולמנוע יצירת רצף בדואי או ערבי מכיוון דרום הר חברון לכיוון ערד, בואכה דימונה וירוחם וכל המרחב הכלוא ביניהם לבין באר שבע".

נזכיר: אדמות הלאום האומללות, אלה ש"נותרו" אחרי "פלישת" הבדואים, הן 97.3% מאדמות הנגב. הבדואים, 30% מאוכלוסית הנגב, תובעים לעצמם רק 5.4% משטחו. ועוד נזכיר: הבדואים היו כאן לפנינו. אבל הדמגוגים בשלהם: פלישה, לאום, סכנה למדינת ישראל, גאולת קרקעות.

איך כמעט זכו תושבי אום אלחיראן להכרה, ומי סיכל את זה

ממש לפני אישור התכנית התרחשה תפנית דרמטית בעלילותיו של אום אלחיראן, שזכתה לסיקור תקשורתי מינימלי. התפנית הזאת שופכת אור רב על הדרכים הבזויות שבהן נוקט השלטון כדי להבטיח את נישולה של האוכלוסיה הבדואית.

הליכי התכנון של תכנית מטרופולין באר-שבע נמשכו למעלה משבע שנים, ובמהלכן נשמעו התנגדויות רבות של תושבי הכפרים הלא מוכרים. על פי התכנית המקורית, תושבי אום אלחיראן היו אמורים לעבור לעיירה ח'ורה (תרגום ליהודים: תושבי מושב שדה ורבורג מתבקשים לעזוב את בתיהם ולהקים בתים חדשים, על חשבונם, בעיר הסמוכה כפר סבא). ההחלטה הזאת לקתה באי-סבירות קיצונית ועומדת בסתירה לשורה של עקרונות תכנון וצדק סביבתי (ראו מסמך מפורט של עמותת "במקום").

בעקבות ההתנגדויות, מונתה חוקרת מטעם ועדת המשנה לנושאים תכנוניים עקרוניים (ולנת"ע) במועצה הארצית לתכנון ובנייה. וראה זה פלא; בהבלח נדיר של צדק ביורוקרטי, הבינה החוקרת שאין דין התיישבות כפרית כהתיישבות עירונית, ואל לה למדינה לקבוע לאזרחיה איזה סוג התיישבות הולם אותם. החוקרת המליצה להעניק הכרה לשכונת עתיר ולצרף אליה את תושבי אום אלחיראן. אף כי המשמעות היתה שוב להקים מחדש את בתיהם (כדי לפנות מקום לישוב יהודי), תושבי אום אלחיראן קיבלו את ההחלטה שעושה צדק איתם ועם בני משפחותיהם בעתיר והיתה עשויה להעניק להם סוף סוף הכרה רשמית.

באוקטובר 2010 אימצה ולנת"ע את ההמלצות האלה, ולפרק זמן קצרצר היה נדמה שבא סוף לתלאותיו של אום אלחיראן.

אז זהו, שלא. מיד לאחר קבלת ההחלטה התערב משרד ראש הממשלה בעניין. בצעד חריג ואפשר שאף בלתי חוקי, הורה  נציג המשרד, גבי גולן, לחברי הוועדה לקיים דיון נוסף בנושא. גולן, אגב, הוא בעצמו חבר בוועדה שאימצה את ההמלצה להכיר ביישוב עתיר המורחב. ואכן, בתום שלושה שבועות הפכה הוועדה את החלטתה וחזרה בה מן ההמלצה להכיר בתושבי עתיר ואום אלחיראן כיישוב מאוחד (בעתיר).

במלים פשוטות: ועדה מקצועית לחוד, וייהוד הנגב לחוד. מישהו שם במועצה הארצית לתכנון ובנייה התבלבל, לא הבין כנראה את תפקידו, ואשכרה חשב שעקירה של 500 בדואים מאדמתם היא אולי מחיר גבוה מדי, בלתי הכרחי, להקמת ישוב יהודי חדש. בא ראש הממשלה ונתן לו פטיש בראש. להבא כבר לא יהיו אי הבנות. סדר צריך להיות, ואת הבדואים לא סופרים.

מאז כבר הונפה החרב גם מעל תושבי עתיר: אותם מתכננת המדינה לגרש כדי להרחיב את יער יתיר. המלצת הולנת"ע המקורית, להכיר רשמית בעתיר, נזרקה לפח. שם המשחק עכשיו הוא סביבה, אקולוגיה, לחשוב ירוק; עצים במקום בדואים (עוד על אסטרטגיית הייעור-ייהוד, קראו כאן). הרוח החיה מאוחרי הנטיעות ביתיר היא קק"ל. לאחרונה נודע שהתרומות לקק"ל בבריטניה הצטמקו במחצית, ככל הנראה כתוצאה מהסברה אפקטיבית של ארגוני זכויות אדם שהצביעו על מעורבותה העמוקה של קק"ל במהלכי הנישול בנגב. בארץ עדיין נהנית קק"ל מדימוי זך וחלוצי.

הפרוצדורה הזאת הפכה לשגרה קבועה ביחסי האוכלוסיה הערבית עם השלטון הישראלי, משני צדי הקו הירוק. השלטון, מצידו, מונע כל הכרה רשמית ביישוב הערבי, וכך הופך את כל תושביו לעבריינים בעל כורחם. אלה, מצידם, מתוך רצון טוב ואולי תמימות מופרזת, מנסים לפייס את דעתו של הריבון הנרגן בכל הדרכים המשפטיות הפתוחות בפניהם. למשך זמן מה, מניח להם הריבון – ספק מצדקנות, ספק משעמום – להשתעשע לפניו. אבל במוקדם או במאוחר קצה נפשו בקלחת המשפטית שהוא נקלע אליה, ואז באבחה ברוטלית אחת הוא מוריד לטמיון את כל התכניות והעררים והעתירות – ויחד איתם, את תקוותם המובסת של ערביי הארץ הזאת לזכות סוף סוף להכרה רשמית בזיקתם לאדמתה.

הנה הסיפור של שכונת עיסאוויה ב"מזרח ירושלים", שהובא בבלוג הזה לפני 9 חודשים: במשך שנים פעלה עמותת "במקום" יחד עם תושבי השכונה להכין תכנית מתאר מעודכנת לעיסאוויה (המונה קרוב ל-15 אלף נפש), אולם אחרי אישור התכנית בוועדה המקומית, היא הוכשלה בעירייה. ולא בכדי; כל עתודות הקרקע של השכונה הופקעו לטובת הגן הלאומי "מורדות הר הצופים" במהלך שכל קשר בינו לבין שימור ערכי טבע וארכיאולוגיה הוא מקרי בהחלט. גם שם, בדיונים סגורים, הושמע הנימוק האמיתי: לבלום את "פלישת" הערבים (תרגום: הכוח הכובש מגדיר את צרכי הבנייה של האוכלוסיה הכבושה כ"פלישה" לשטחו הריבוני).

אום אלחיראן החוצה, חירן פנימה

בסופו של דבר, גם הערר המנומק להפליא של "עדאלה" ו"במקום" לא עזר; בחודש שעבר דחתה המועצה הארצית לתכנון ובנייה את הערר ואישרה את הקמת חירן על שטח אום אלחיראן. לתושבי אום אלחיראן היתה לוועדה הצעה מעניינת: "לעבור ליישוב ח'ורה, לקנות מגרשים ביישוב חירן, או לנסות להגיע להסכמה עם המינהל בדבר קידום תוכנית מפורטת עבורם בחלק מתארי בתוכנית המוצעת."

הריסת בתים באום אלחיראן, מאי 2007. צילום: "נא להכיר: מקום בדרום"

"לקנות מגרשים ביישוב חירן"? הו, פקידים קדושים שכמותכם. וכי נעלם מכם שמדובר ביישוב שמיועד לאוכלוסיה דתית-לאומית? (לא, לא נעלם, אבל מה אכפת, הנייר סופג הכל, גם את מה שהמצפון לא סופג). בדף הבית של גרעין חירן מוצג חזון הגרעין. העיקרון הראשון בו: "והורשתם אותם וישבתם בה" – הקמת יישוב בארץ מתוך אידיאולוגיה של מצוות יישוב ארץ ישראל."

מי שיש את נפשו לדעת את המנגנונים הנפשיים העדינים-להפליא שמאפשרים לביורוקרטים של הנישול להביט-ולא-לראות, לדעת-ולא-לדעת, לאשר-ולהתנער, יעיין נא בדיווח הבא מתוך דיוני הוועדה בערר:

"נציגי רשויות התכנון טענו בדיון כי בתוכנית להקמת חירן לא נקבע שהיישוב ייועד ליהודים בלבד, וכי הוא יהיה פתוח לכולם. על כך השיבה עו"ד בשארה כי שבוע קודם לכן, במהלך הדיון בצווי ההריסה של אום אלחיראן בבית המשפט המחוזי בבאר שבע, טענה נציגת התביעה המייצגת גם את רשויות התכנון כי במקום יוקם יישוב יהודי. בעקבות זאת אמרה נשיאת ההרכב כי אם יוכח שאכן יוקם במקום יישוב יהודי הדבר מהווה מבחינתה בעיה רצינית."

בעיה רצינית! מבחינתה! נו, כבוד נשיאת ההרכב, ומה תעשי עם הבעיה הזאת? כי בת'כלס, וסליחה שאני פוקח כאן עיני עיוורים, חירן מתוכנן להיות ישוב יהודי למהדרין. אז מה? אז יש בעיה. רצינית. ומה עושים עם הבעיה?

כלום. הבעיה היא של הבדואים. היא אמנם בעיה "מבחינתה" של הוועדה הארצית לתכנון ובנייה, אבל השבח לאל – לכל חברי הוועדה הזאת, יהודים מן הסתם, יש בית חם ביישוב מוכר. אף אחד לא הולך לעלות עם בולדוזר על ביתם בעתיד הקרוב. ולכן: בעיה, בעיה רצינית, אבל שוב – לא בעיה שלנו.

שמונה שנים של מאבקים משפטיים עיקשים, הייתי אומר הרואיים, הגיעו לקיצן. בבתי המשפט עדיין תלויים ועומדים ערעורים על צווי הריסה על כל בתי הכפר, אבל כעת, לאחר שאושרה התכנית להקים במקום יישוב יהודי, הסיכוי להציל את אום אלחיראן קלוש. ב"עדאלה" וב"במקום" עדיין שוקלים אם לערער על החלטת המועצה הארצית לתכנון ובנייה. כמו שהדברים נראים (והלוואי שאתבדה), אום אלחיראן תיעקר, חירן תוקם עליה, וליהודים תהיה אורה ושמחה. באום אלחיראן מדברים על נכבה שניה, ובאמת קשה שלא למתוח קו ישר בין אירועי 48', שאילצו את הבדואים לעקור מאדמותיהם לטובת הקמת יישובים יהודיים, לבין החלטת המועצה הארצית לתכנון ובנייה מאוקטובר 2012, שעושה את אותו דבר בדיוק, בלווית חותמת כשרות משפטית.

עוד נישול ועוד הריסות

המלחמה השקטה שמנהלת מדינת ישראל נגד הבדואים לא פוסקת לרגע, עם או בלי כותרות בעיתונים. רק בחודש שעבר, אותו חודש שבו נגזר סופית גורלו של אום אלחיראן, נערך מבצע צבאי-למחצה של הריסת בתים ביישוב הבדואי ביר הדאג' (המונה כ-5,000 תושבים). במהלך האירוע השתמשו כוחות הביטחון באש חיה, ירו רימוני גז ורימוני הלם, ופצעו מספר תושבים. אף כלי תקשורת ישראלי לא מצא לנכון לדווח על כך; מה זה מתקפה צבאית על אזרחי המדינה לעומת השאלה הרת הגורל עם מי ירוץ כחלון, אם בכלל. למה הרסו בביר הדאג'? כי הכפר לא מוכר? לא. הכפר דווקא מוכר, יש תכנית מתאר מאושרת. אבל הרשויות החליטו לגנוז אותה בעקבות תכנית פראוור לציפוף האוכלוסיה הבדואית. כך יוצא שגם כשיש תכנית מתאר מאושרת, אין ביישוב אף היתר בנייה. גם תשתית חשמל אין. בסך הכל אישרו את היישוב ב-2003, מה בוער. אבל דחפורים ופקחים חמושים – יש למכביר.

תכירו עוד כפר בדואי: ערב רמאדין, ליד קלקיליה. כ-300 תושבים, למרבה האירוניה – פליטים מאזור באר שבע. אתרע מזלו של ערב רמאדין והוא נכלא במובלעת שיצרה גדר ההפרדה ממזרח לקו הירוק (מובלעת לא חוקית, כדאי להזכיר), שנועדה לספח את התנחלות אלפי מנשה. חיי התושבים הפכו לגיהנום של איסורי תנועה ממזרח ומערב, ולבסוף הוצאו צווי הריסה על כל בתי הכפר; בקיצור, טרנספר משפטי. ותכירו עוד כפר בדואי: ח'ואלד, על כביש יגור-סומך, 400 תושבים. הכפר זכה להכרה כבר ב-1992, אבל מאז לא הוקצו לו קרקעות לבנייה, ועכשיו מישהו הגדיר מחדש את השטח כ"פארק לאומי". ושוב: צווי הריסה, משטרה. הכל מן השבועות האחרונים, בחסות שתיקה תקשורתית כמעט מוחלטת.

[כאן נשלפת התגובה הישראלית האוטומטית: הבדואים פורעי חוק, הם פועלים באלימות, חייבים להפעיל מולם יד חזקה. אכן, יש הרבה פשיעה בקרב הבדואים, ממש כשם שיש הרבה פשיעה בגטאות השחורים בערי אמריקה ובפרברי המהגרים באירופה. אז מה, לכל האוכלוסיות האלה יש מין גֶן עברייני משותף? או שמא נסיבות חברתיות משותפות, של אפליה, הדרה ודיכוי, יצרו אצלן התנגדות מובנת לכל מה שהחוק מייצג?].

אין ספק: השלטון הישראלי גמר אומר להצית אינתיפאדה בדואית. הוא לא ינוח ולא ישקוט עד שיהפוך את אחרון האזרחים הבדואים לעבריין חמוש ואלים. זוהי, לפני הכל, מלחמה אתנית, גזענית, טרנספריסטית; אבל מאחורי הקלעים יש גם תאגידים ואינטרסים כלכליים רבי עוצמה.

סוף דבר

מבחינת הבדואים, דבר לא השתנה; הם תמיד היו בתפקיד הנרדף, המדינה בתפקיד הרודף. אותו אריאל שרון שיזם בסוף שנות ה-90' תכנית גרנדיוזית להקמת 30 יישובים יהודיים בנגב תוך גזילת אדמות הבדואים, פיקד על יחידה 101, 40 שנים קודם לכן, שגירשה מהנגב בדואים אשר ניסו לשוב לאדמותיהם המופקעות. קצין או שר תשתיות או ראש ממשלה, פקח הסיירת הירוקה או נציג משרד הפנים, בפיו של הריבון הישראלי רק בשורה אחת אל הבדואי: עוף מכאן.

האיבה אל הבדואי היא תלכיד רב עוצמה של כמה איבות נפרדות. קודם כל, הוא ערבי ומוסלמי, כלומר לא מן הגזע הנכון, הגזע שיירש את הארץ. שנית, הוא יליד-הארץ האותנטי ביותר, זה שתמיד היה בה ומופיע בכל הרשומות ההסטוריות על פלשתינה, הרבה לפני היות הציונות. גם זה די מעצבן. שלישית, הבדואי הוא המייצג המובהק של הנווד, ניגודו המוחלט של יושב הקבע, והוא מעורר ביושב הקבע אי נחת תמידית. בספרו "שר היער" מבאר מישל טורנייה את שנאתו של קין להבל כשנאת יושב הקבע (קין היה עובד אדמה) אל הנווד (הבל היה רועה צאן). עונשו של קין – "נע ונד תהיה בארץ" – הוא בהפיכתו למושא שנאתו.

יושב הקבע מכיר, בסתר ליבו, שהנווד יודע דברים שהוא לעולם לא יידע; השמיים וההרים, תנועת המים בנחלים, השתנות הנוף. הנווד חי בכל ישותו את מה שיושב הקבע ויתר עליו – החירות לנוע בעולם ללא מחיצות. יושב הקבע ויתר על כל זה, והוא לא יכול לסלוח לנווד על הוויתור הזה. זהו השורש המיתי של שנאת הצוענים באירופה ושנאת הבדואים בישראל.

מדינת ישראל שונאת את הבדואים כנוודים, ובאותה נשימה לא מוכנה להתיר להם שום צורת קיום אחרת. היא מסכלת כל ניסיון ליצור זיקה חוקית בין הבדואי לבין אדמתו. היא מחייבת אותו להפוך לבן-עיר גם כאשר הוא חקלאי או רועה צאן. הקשר של הבדואי לאדמתו, מבחינת השלטון, חייב להישאר ארעי, לא חוקי, נסתר ומתנצל. כך, מקווה המדינה, יתפוגג לו הבדואי מאליו, והשטח יוותר נקי להתיישבות יהודית.

אבל הבדואים כאן. גם אחרי שמגרשים אותם ממקום אחד לאחר, מאפשרים להם להתיישב לזמן מה ואחר כך שוב מגרשים, מכירים בכפר שלהם אבל לא מספקים לו מים או חשמל, משרטטים מפות ליהודים על טריטוריה מדומיינת, נקייה מבדואים, הורסים את בתיהם ויורים ועוצרים אותם על התנגדותם, גם אחרי שמתייחסים אליהם כאבק אדם כבר יותר מחצי מאה – הם אדם.

וזאת, כמו שאמרה הוועדה הארצית לתכנון ובנייה, "בעיה רצינית".

רקע: הפוסט הנוכחי סוקר את ההתפתחויות בבקעת הירדן בחודשים האחרונים, וכן נתונים דרמטיים שנחשפו לאחרונה על השליטה בקרקעות הבקעה. כדי להבין את הרקע לכל הדברים האלה, כדאי לקרוא את הפוסט המקיף יותר שכתבתי לפני שנה וחצי: גירוש, ייבוש, רישוש: בדרך אל בקעת ירדן נקייה מערבים.

* * *

פינוי מביתך זה דבר שתמיד חשוב לתרגל

ישנם דברים שמתרחשים הרחק מעבר לתודעתם של הישראלים, על אף שהם מתרחשים קרוב מאד אליהם. למשל, שורר בשטח מצב נתון במשך שנים; הציבור לא יודע על כך דבר. השלטון מודיע שהמצב מבוטל; הציבור לא יודע על כך. אבל בעצם מתברר שהשלטון שיקר ושהמצב ממשיך להתקיים; שוב, הציבור לא יודע.

במצב של בורות כל כך קיצונית, של חסך כל כך עמוק במידע בסיסי, כל ניסיון לדבר על תכניות מדיניות או חזון ארוך-טווח הוא ניסיון סרק. במצב כזה, המשימה הדחופה ביותר היא קודם כל להנכיח את המידע בתודעה הציבורית, לגאול אותו מן הנשייה התקשורתית. כך קורה שפעילים או ארגונים בשמאל מוצאים עצמם אנוסים למלא את התפקיד שלכאורה היה מוטל על התקשורת במדינה דמוקרטית – תיעוד המציאות.

יש בישראל אזור אחד, ענק בשטחו, שמתרחשים בו מעשים אלימים מדי יום ביומו; ששוררת בו מדיניות קבע גזענית לחלוטין; שכל זרועות השלטון מעורבות בהנצחת המדיניות הזו ובטיפוחה; ובכל זאת, העניין של התקשורת בו (ולכן, גם של הציבור) שואף לאפס. קוראים לאזור הזה בקעת הירדן.

בקעת הירדן היא החצר האחורית של הכיבוש הישראלי בשטחים. אולי משום שהיא מתקיימת תחת איפול תקשורתי קבוע (להוציא דיווחים ארעיים על נסיונות פיגוע במחסומים), אולי משום שפחות מחמישית מהיהודים בישראל בכלל מודעים לכך שהבקעה היא שטח כבוש – מרשה לעצמה ישראל להתעלל באוכלוסיה הפלסטינית המידלדלת והולכת של האזור הזה באכזריות שאין דומה לה באזורים אחרים. בשנת 2011 הרסה ישראל כ-200 מבנים פלסטיניים בבקעה ועקרה מביתם 430 איש. המבנים הם לא חוקיים, כמובן, כי ישראל אינה מאפשרת כל בנייה פלסטינית בבקעה; 94% משטח הבקעה הם מחוץ לתחום לפלסטינים (אף כי הם מהווים כ-85% מאוכלוסית האזור).

על שלל הדרכים האלה – גזל קרקעות, ייבוש מקורות מים, הריסת כפרים שלמים, העסקת פלסטינים בתנאי עבדות, ומשטר המחסומים הדרקוני – כתבתי פוסט מקיף לפני שנה וחצי. מומלץ להיזכר בעובדות שנפרשו שם, שכן לא חל בהן כל שינוי מהותי מאז. אבל תמיד יש חידושים ודרכים יצירתיות נוספות להתעלל בתושבי הבקעה. בחודשיים האחרונים צה"ל מקיים תרגילי אש מסיביים בצפון הבקעה. לרגל התרגיל, חולקו צווי פינוי זמניים לכ-100 משפחות באזור אל-מליח, מקהילות ראס אל אחמר, חומסה, חירבת ראס, אבזיק, חירבת יארזה ואל-בוריג'. המשפחות, שמנו כאלף איש, צוו לפנות את בתיהן ב-11 בנובמבר  משעה מוקדמת בבוקר ועד הערב. בראס אל אחמר צוו חלק מהמשפחות לפנות את ביתן מדי יום, במשך 3 שבועות, בין השעות 6 בבוקר ל-6 בערב. בתאריכים 9-10 לדצמבר פונה כל כפר חומסה מיושביו, בשעות היום, לצורך תרגיל צבאי.

תושבי אל-מליח מפנים את בתיהם לטובת תרגיל צבאי, 9 בנובמבר 2012. צילום: איימן נובאנה

עד לאחרונה היה מדובר רק בפינויים לשעות היום. אבל לפני 10 ימים, ב-2 לינואר, פונו כל תושבי אזור אל-מליח, מהשעה 4 אחה"צ ועד ל-2 וחצי בצהריים למחרת. על פי סוכנות "מען", גם הפעם היה מדובר בכאלף איש. פעילות "מחסום ווטש" נתקלו ב"מחנה זמני" של מאות אנשים לצדי הכביש המוליך למחסום תיאסיר: "ילדים, זקנים, חולים, נאלצו לבלות את הלילה הקפוא (בבקעה, הלילות הבהירים מאד מאד קרים) תחת כיפת השמיים, כשהם ישנים על עגלות או בארגז המשאיות, וכל מה שמגן עליהם מצינת הליל הוא איזו יריעת ניילון עלובה."

את התושבים צריך לפנות כי הם מתגוררים בשטחי אש. או שמא, שטחי האש הוכרזו כדי לפנות את התושבים. תיכף נברר את העניין הזה. מכל מקום, בכירים בצבא מאשרים ש"בכוונת צה"ל להשתמש במבנים לא חוקיים שנבנו שם לצורכי התרגיל." מצוקת שטחי האש של צה"ל אכן נוגעת ללב וכל פטריוט ישראלי יסכים שאם צריך לבחור בין מטרות אימונים לבין מגורי משפחות אז אין ברירה – שהמשפחות יתחפפו. הרי לא יעלה על הדעת להפסיק להתאמן. בסך הכל, צריך להודות, זה די נוח: שטח בנוי הוא שטח בנוי, וערבים הם ערבים. המודל הזה הוא לא חדש, למעשה הוא כבר פועל ביפו, שם הסביר אחד המפקדים לתושב השכונה "שזה אימון לוחמה בשטח בנוי ושהם מעדיפים את עג'מי כי יש שם ערבים."

מה שקצת מטריד בעניין הזה הוא שמעולם לא נשמע על פינוי משפחות יהודיות שהתנחלו בשטחי אש. כך למשל יכולים מתנחלי גבעה 777, מאחז של איתמר, לגור בתוך שטח אש ש"סגור לערבים בלבד". ועוד דוגמה, גם היא מ"מחסום ווטש": "ממול לאדמות המעובדות של התנחלות רועי היו אדמות מרעה פלסטיניות, שכמו רבות אחרות הוצב עליהן לפני 3 שנים שלט בטון "שטח אש!!! הכניסה אסורה!". אלא שבינתיים חמדו אנשי רועי את האדמות, גידרו את השטח ונטעו בו גפן. היום עומד לו כרם יהודי, היחיד שלידו ניצב שלט "'שטח אש'…".

"וידבר אחאב אל נבות לאמור, תנה לי את כרמך ויהי לי לגן ירק כי קרוב הוא אצל ביתי" (מלכים א', כ"א, ב').

מטעי תמרים של התנחלות בתוך שטח אש בצפון ים המלח. צילום: קרן מנור, אקטיבסטילס

האמת על "שטחי האש" שונה מאד ממה שצה"ל מציג. רק במאי 2009 החל הצבא לפזר לוחות בטון ברחבי הבקעה שעליהם מוכרז "שטח אש", בעיקר סמוך לקהילות בדואיות (אל פארסייה, חרבת טאנא, אל חדידייה). כהרף עין הפכו תושבי אותן קהילות, ששורשיהן באזור מגיעים עד למאה ה-19, ל"פולשים" על אדמתם. את סיפורה של חרבת טאנא פרשתי בהרחבה בפוסט מיוני 2011; הסיפור מייצג את התמונה כולה.

אחרי שצה"ל גומר לירות ועוזב, הוא משאיר מתנות לתושבים: נפלי תחמושת חיה. ב-20 לדצמבר התפוצץ נפל תחמושת שצה"ל הותיר אחריו באזור אל-מליח ופצע אנושות ילדה פלסטינית בת 12. גם זו שיטה להבריח אוכלוסיה לא רצויה. בכפר אל-עקאבה שבצפון הבקעה נהרגו במרוצת השנים 6 תושבים ונפצעו כ-40 מנפלי תחמושת של צה"ל. הצבא עורך שם תרגילים, ממש בין  הבתים, בלי לטרוח לפנות תושבים. עם השנים עזבו רוב התושבים את הכפר, שראשיתו בתחילת המאה ה-20, הרבה לפני שצה"ל ושטחי האש שלו באו לעולם.

דבר מאירועי השבועות האחרונים בבקעה לא דווח בתקשורת הישראלית. לא הפינוי הכפוי של מאות נפשות, לא השארתן בלילות כפור ללא כל מחסה, לא השימוש בבתיהם כיעדי הסתערות וירי, לא הילדה שנפצעה מנפל התחמושת. ואל נא תיאחזו בתקופת בחירות; גם בלי בחירות, האירועים האלה אינם מדווחים. בדיוק משום כך הם יכולים להתנהל באין מפרע.

בעצם היה דיווח אחד על התרגיל הצבאי בבקעה – באתר פז"ם. הוא נפתח בחגיגיות: "את גבעות בקעת הירדן הזהובות כבשו בשבוע שעבר לוחמי גדוד הסיור של חטיבת הצנחנים, בפעם הראשונה עבור החטיבה מזה מספר שנים." אחרי שורת קילוסים ליכולות המבצעיות של צה"ל, חוזרת הכתבה ל"גבעות המוזהבות": "את גבעותיה מלאות הסלעים של הבקעה, צבאו הלוחמים (העילגות במקור, ע.ל.), כל פלוגה בתחומה – פלוגת הסיור, פלוגת ההנדסה ופלוגת ה"עורב", והסתערו לפי תפקידיהם אל עבר המבנים הנטושים, אשר באותה העת דימו בתי מחבלים, כשמטרתם לטהרם במקצועיות וביעילות."

המבנים הנטושים. דימו. מחבלים. לטהר. במקצועיות.

אף מילה על הסיבה שהמבנים נטושים. לא פלא, איפוא, שהתושבים שנאלצו לנטוש את המבנים רואים בכל תרגיל כזה עוד ניסיון לגרש אותם לצמיתות מאדמתם. הם גם מכירים אולי אוכלוסיות בדואיות אחרות, בשטח ישראל, שגורשו מעל אדמתן באמתלה של "תרגיל צבאי" ומחכות כבר יותר מ-60 שנה שהתרגיל יסתיים. תושבי הקהילות הקטנות בבקעה ספגו כבר עשרות הריסות וגירושים, והעובדה שישראל מבצעת בשטחי C טרנספר שקט כבר קיבלה גושפנקה רשמית. ההתעללויות הבלתי פוסקות אכן הופכות את חיי הפלסטינים בבקעה לבלתי נסבלים ואוכלוסייתם נעשית דלילה יותר ויותר. השימוש באמתלת האימונים לטיהור אתני אינו מוגבל לבקעה; לפני חצי שנה הורה שר הביטחון ברק להרוס 8 כפרים פלסטיניים בדרום הר חברון באמתלה שהם פלשו לשטחי אימונים של צה"ל. למעשה מדובר בקהילות עם רצף התיישבותי שמגיע עד תחילת המאה ה-19, כפי שמתועד גם במחקר שיצא בהוצאת משרד הביטחון. צה"ל טוען שהשטחים דרושים לו לצורך "שמירה על כשירות הכוחות" – אבל המשפט הבינלאומי אינו מתיר להפקיע קרקע כבושה למטרות צבאיות כלליות כגון זו. תושבי הכפרים האלה, כ-1,500 נפשות, עומדים בפני סכנת גירוש מיידית.

בוא נשים מחסומים מיותרים ואז נבטל אותם. כאילו נבטל.

נחזור להתחלה: הדברים שמחוץ לתודעה הישראלית. ארבעה מחסומים צבאיים תוחמים את בקעת הירדן וחולשים על התנועה אליה וממנה: תיאסיר, חמרה (בקעות), מעלה אפרים וייט"ב. המחסומים הפעילים ברציפות הם תיאסיר וחמרה; מחסום מעלה אפרים מאויש לפרקים ומחסום ייט"ב אינו פעיל. במרכז הבקעה, מול הכניסה להתנחלות רועי, הציב צה"ל "מחסום פנימי", שער גוכיה, ממזרח לכביש אלון. זהו שער ברזל שחוסם את דרך העפר היחידה שמקשרת בין מזרח הבקעה למערבה בין תיאסיר בצפון וחמרה בדרום; לאורך כל כביש אלון הקים הצבא סוללות עפר גבוהות למניעת מעבר פלסטינים, זולת בשער הזה. השער הוקם לבקשת הצלב האדום, והוא משרת את תושבי הכפרים הבדואים חומסה ואל-חדידייה. הצבא פותח וסוגר אותו באופן שרירותי.

סוללות העפר ממערב לכביש אלון החוסמות מעבר כלי רכב מזרחה. צילום: "מחסום ווטש"

מגבלות התנועה במחסומים עמדו על כנן משנת 2001 והוחרפו ביתר שאת ב-2005. עיקרן – איסור כניסת כלי רכב פלסטיניים לכל שטחי הבקעה אם הנהג איננו תושב הבקעה שעל שמו רשום הרכב. המגבלות האלה מיררו את חייהם של עשרות אלפי פלסטינים בבקעה, בהם קהילות בדואיות קטנות ומבודדות, שכל עורקי החיים והמסחר שלהם מחוברים לגב ההר. כך למשל כלי רכב הרשומים על שם מועצה מקומית (ולא על שם תושב הבקעה) לא הורשו לעבור במחסומים, בעלי קרקעות בבקעה שמתגוררים בכפרים ממערב למחסומים לא הורשו להיכנס לאדמותיהם, קרובי משפחה מדרגה ראשונה לא יכלו להיכנס לבקעה, וכדומה.

המגבלות הללו מעולם לא שירתו שום מטרה בטחונית. הבקעה היתה ועודנה האזור השקט ביותר מבחינת פעילות הטרור הפלסטיני; מחסומי הצבא ממילא היו פנימיים לגדה, ולא מנעו כניסת פלסטינים לישראל; לשטח הבקעה עצמה ממילא ניתן היה להיכנס דרך הכניסה הדרומית ליריחו; והחשוב מכל, כל אותה עת ניתנו אישורי כניסה לאלפי פועלים פלסטיניים, שהועסקו בהתנחלויות היהודיות (כשזה מגיע לתזרים המזומנים, כל אמתלות הביטחון נזרקות לעזאזל, או למעשה, מתהפכות כדי לשרת אותו).

המטרה האמיתית של המחסומים היתה ניתוק הבקעה ממרחב המחיה הפלסטיני, הפעלת חנק כלכלי ודילולה מאוכלוסיה פלסטינית, על מנת להקל על הסיפוח העתידי שלה למדינת ישראל.

והנה, לחץ בינלאומי ואולי גם הנידנודים הבלתי פוסקים של האגודה לזכויות האזרח הובילו בסוף, כך נדמה, למפנה חד בעמדה הישראלית. לפני שלושה חודשים הודיע צה"ל  שיסיר את מגבלות התנועה אל ומתוך בקעת הירדן. ההודעה הדרמטית הזאת עברה בדממה תקשורתית כמעט מוחלטת (למעט דיווח של עמירה הס ב"הארץ"); כפי שאמרנו – הציבור לא ידע על המצב, וגם לא על ביטולו.

בפוסט שכתבתי אז על ההתפתחות הזאת ציינתי שהשינוי במדיניות מוכיח ביתר שאת את השרירותיות הבלתי נסבלת של משטר המחסומים הפנימיים בגדה המערבית, שהפך לחלק מן המובן מאליו של השליטה הישראלית בשטחים; מובן מאליו שאין מהרהרים אחריו, אמצעי שליטה לשם שליטה, שאין בינו לבין "ביטחון" ולא כלום. החלטת הצבא לבטל את מחסומי הבקעה לא נומקה – ממש כשם שמציאותם של המחסומים מעולם לא נומקה.

אבל לבי, לב שמאלני מצולק ספקות ופכחונות, ניבא רע. וכך סיימתי את הפוסט ההוא:

"נחש הספק הרע שוב הרים ראשו והזכיר נשכחות: בסרט הזה כבר היינו. אחרי פנייתה הראשונה של האגודה לזכויות האזרח בנושא מגבלות התנועה בבקעת הירדן, הבטיח שר הביטחון, עמיר פרץ, שהמגבלות יוסרו. זה היה באפריל 2007. זאת היתה הבטחת סרק; בפועל, חלו הקלות מזעריות בלבד (ניתנו אישורי כניסה רגליים לתושבי "חוץ", המגבלות על תנועת כלי רכב נותרו בעינן), מה שחייב פנייה מחודשת ב-2011. גם ההחלטה ההיא מלפני 5 שנים מוכיחה שמעולם לא היתה עילה ביטחונית ממשית להתעללות הזאת בתושבי הבקעה; והעובדה שאף אחד לא טרח ליישם אותה אז מלמדת שהשלטון הישראלי, מעצם מהותו, לא מאפשר לפלסטינים חיים נורמליים מרצונו החופשי, ועושה זאת רק תחת לחץ חיצוני, תדמיתי או משפטי.

האם גורלה של ההחלטה מהשבוע יהיה שונה? נשאל זאת כך: האם ישנם עוד מספיק אזרחים ישראלים בעלי מצפון שידרשו מהצבא לקיים סוף סוף את החלטות משרד הביטחון, לבטל את האפרטהייד בבקעת הירדן, ולנקוט דין אחד כלפי יהודים ופלסטינים – חופש תנועה לכולם? כמו שהבנתם, לבד זה לא יקרה. לבד לא קורה כאן כלום."

מחסום תיאסיר. צילום: יערה דבש

והרי עדכון טרי מהשטח: באמת לא קרה כלום. אף אחד מהמחסומים בבקעה לא הוסר. בחלקם שונו תקנות הכניסה והיציאה באופן חלקי; בחלקם בוטלו הבדיקות הגופניות, ואז הוחזרו. אבל המחסומים עומדים על כנם, וכך גם חסימות העפר הפנימיות. לציבור הישראלי אין מושג מכל זה, כמו שאין לו מושג על שאר הדברים שמתרחשים בבקעה, וכמו שאין לו מושג שצה"ל ממשיך להפיץ שקרים כשנוח לו.

אבל מי שרוצה, יכול לדעת. הדיווחים הרצופים של פעילות "מחסום ווטש" המסורות מספקים את המידע שהעיתונות מזמן טרקה עליו את הדלת. הנה סיכום אירועים קצר משלושת החודשים שחלפו מאז ש"הוסרו" המחסומים בבקעה.

יומיים לאחר הודעת צה"ל – עסקים כרגיל בתיאסיר וחמרה: אין כניסה למי שאינו תושב הבקעה. שבועיים אחרי ההודעה – עדיין עסקים כרגיל, תורים ארוכים בחמרה. ב-5 לנובמבר – תקנות חדשות בחמרה (פלסטינים ישראליים מורשים להיכנס לבקעה אך לא לצאת ממנה!); בתיאסיר הוסרו המגבלות רק על כניסה לבקעה. ב-19 לנובמבר חיילים עדיין עורכים בדיקות גופניות על העוברים מערבה בחמרה. ב-29 לנובמבר, אולי לרגל ההכרזה באו"ם, פתאום מחסום מעלה אפרים מאויש גם הוא, תורים ארוכים בהמתנה. במחסום תיאסיר חזרו למשטר הקודם, כאילו לא היתה שום החלטה: רק תושבי הבקעה בעלי הרכב מורשים להיכנס. לרגל ביקור "מחסום-ווטש", החליט המפקד לסגור את המחסום (!). בגוכיה הצבא עקר את שער הברזל ונראים עקבות טנקים. כשהצבא צריך לעבור, פתאום אין "סכנה בטחונית". המחסום נטוש והפלסטינים עוברים חופשי. גם מחסום חמרה מאויש. ב-3 לדצמבר תיאסיר וחמרה מאוישים, ויש גם פלסטינים שמעוכבים לבדיקת שב"כ. על פי עדות הפלסטינים, יום קודם לכן היה מחסום תיאסיר (שעומד על מקומו כבר חודש וחצי בסתירה להודעת צה"ל) – סגור. ב-17 לדצמבר מחסום מעלה אפרים שוב מאויש ונערכות בו בדיקות. מחסום חמרה מאויש גם הוא. שער גוכיה (שהיה פרוץ במשך חודש וחצי לנוחיות הטנקים של צה"ל) הוקם מחדש. השער סגור, ולידו שלט שאוסר כניסה ממערב. גם בתיאסיר יש שלט כזה, שוב נחסמת כניסת תושבי הגדה לבקעה. ב-19 לדצמבר – חידוש מסעיר במחסום תיאסיר: יושבי הרכבים אינם מצווים לרדת ולגשת ברגל אל המחסום, ומותר להם לעבור בו כשהם ישובים ברכבם. בחמרה, לעומת זאת, עדיין מתבצעות בדיקות גופניות. ב-3 לינואר עדיין מתבצעות בדיקות שגרתיות בתיאסיר ובחמרה.

עד כאן "הסרת מחסומים" והשקרים של צה"ל.

דילול אוכלוסין וחקלאות שלחין

זה המקום לשאול שוב: מה מטרתם האמיתית של המחסומים האלה, מטרה שגוברת על כל "הנחיה" או "הצהרה" חולפת? אולי נחבר אל השאלה הזאת את השאלה הקודמת: מה המטרה האמיתית של הפינויים התכופים של קהילות הבדואים? מעבר לדילול האוכלוסיה הפלסטינית בבקעה, מדינת ישראל וגורמים מרכזיים במשק לוטשים עיניים חמדניות לפוטנציאל הפיתוח הכלכלי העצום של האזור הזה. השפע במי תהום, הפוריות של הקרקע ותנאי ההבשלה המוקדמת של הגידולים החקלאיים הם יתרונות כלכליים ברורים. והם הוכרו ככאלה, מראשיתה של ההתנחלות הישראלית בבקעה (ב-1968 עלו על הקרקע שתי ההתנחלויות הראשונות בבקעה, מחולה וקלי"ה).

עם תום מלחמת ששת הימים, ביולי 1967, הוציא האלוף עוזי נרקיס שני צווים צבאיים: צו מס' 150, שהסדיר את השמירה וההגנה על נכסי הנפקדים בבקעת הירדן, וצו מס' 151, שבאותה נשימה ממש הכריז על אדמות הבקעה שטח צבאי סגור, כלומר, מנע מבעלי הקרקעות הפלסטיניים ה"נפקדים" להגיע לאדמתם ולממש את בעלותם עליה. האדמה, יש לציין, שימשה מזה דורות לגידולים חקלאיים בשל פוריותה וקרבתה למקורות מים. הרציונל מאחורי ההכרזה על שטח עצום כל כך כשטח צבאי סגור היתה לאפשר לצבא לסכל נסיונות הסתננות של פלסטינים חמושים מירדן. מאז ועד היום הסתננויות האלה הפכו לנחלת העבר, נחתם חוזה שלום עם ירדן, אבל האדמה הפלסטינית עדיין מוגדרת שטח צבאי סגור.

צו מס' 151 לסגירת אזור הבקעה ממערב לירדן, נובמבר 1967.

עד שנות ה-80' עמדו הקרקעות המופקעות, שזכו לכינוי "רצועת 151", בשממונן. אז החליטה מדינת ישראל לעודד את מתנחלי הבקעה לעבד את האדמות האלה, כסוג של חיץ בטחוני על גבול הירדן. המדינה העבירה את האדמה להסתדרות הציונית וזו החכירה אותה לחקלאים היהודים בבקעה.

כמו שאתם רואים, מאז ועד היום אדמות הפלסטינים שימשו יפה את ההתנחלויות היהודיות.

מה היקף הגזל? עד לאחרונה לא ידענו. דו"ח מבקר המדינה מ-2005 דיבר על אלפי דונמים של קרקעות פרטיות פלסטיניות כאלה שהועברו להתיישבות יהודית בבקעת הירדן. מיפוי של נתוני המנהל האזרחי שערך חוקר ההתנחלויות דרור אטקס, אשר טרם פורסם רשמית, מעלה שכ-55 אלף דונם מכלל השטח שנכלא בין הגדר לבין הירדן נמצאים בבעלות פלסטינית פרטית. כל הקרקע הפרטית הזאת, נזכיר, חסומה בכניסה לבעליה הפלסטיניים.

השוד הממלכתי הזה היה ידוע לכל. בגילוי נדיר של יושרה מקצועית כתב היועץ המשפטי של המנהל האזרחי בשנת 1997:

"הממונה אינו אלא נאמן השומר על הנכס, פן ייפגע בזמן שהבעלים נעדר מן האזור… פועל יוצא הכרחי ממעמדו המצומצם של הממונה הוא איסור על מכירת 'נכס נטוש' שהוא מקרקעין, הואיל ומכר כאמור אינו מתיישב עם חובת השמירה על הנכס… למעשה, אל לו לממונה לעשות כל עסקה לגבי הנכס שתעמוד בניגוד לחובת השמירה האמורה, ובמיוחד לחובתו להשיב את הנכס לבעלים עם חזרתו לאזור." (ההדגשה במקור).

לפני קצת יותר משבוע חשף "הארץ" שמתנחלי הבקעה מעבדים יותר מ-5,000 דונם של קרקעות פרטיות פלסטיניות ברצועת 151 (שהם כ-60% מכלל האדמות המעובדות שם), רובן לצורך מטעי תמרים. ההסתדרות הציונית, שבזכותה התאפשר שוד הקרקעות העצום הזה, הסבירה: "ההרשאה לעבודות חקלאיות ניתנה רק ביחס לקרקעות מדינה וקרקעות נפקדים, שהן אדמות השייכות לפלסטינים שנמלטו ב-1967 ולא שבו אליהן."

זה מעניין, בייחוד המלים "לא שבו אליהן". השטח, כזכור, הוכרז שטח צבאי סגור. כלומר, היה מי שווידא שבעלי הקרקעות המקוריים לא ישובו אליהן – צה"ל. צה"ל תיפקד כ"נאמן השומר על הנכס" – רק שהוא שמר עליו עבור הגנבים, לא עבור הבעלים החוקיים. ב-1987 הורה אלוף פיקוד המרכז, עמרם מצנע, למנוע כניסת פלסטינים לאזור. מצנע, כידוע, הוא עוד חבר במסדר הגנרלים שהתפכחו מאוחר מדי, לבטח מאוחר מדי בשביל הפלסטינים שנושלו מאדמתם הודות לצווים שחתם עליהם.

תצלום האוויר הזה, של אזור אל-פסאיל, נותן מושג חזותי מאד ברור על זהותם של בעלי הקרקעות ברצועת 151. מקרא קצר: הקו הסגול הכפול – גבול השטח הצבאי הסגור ("רצועת 151"). הקו הירוק: הגבול עם ירדן. שטחי תכלת: אדמות מדינה. שטחים אדמדמים: אדמות פלסטיניות פרטיות. שטחים מתוחמים בקווים אדומים: חלקות מעובדות בידי מתנחלים. כל נתוני הבעלות על הקרקע שאובים מרישומי המנהל האזרחי.

רצועת 151 באזור אל-פסאיל. מקור: דרור אטקס

עכשיו בואו נרד לקרקע ונתוודע קצת לנפשות הפועלות.

תמרי "זורגניקה"

תכירו: אילה סמית. מקצוע: מגדלת תמרים אורגניים בבקעת הירדן, בעלת המותג "זורגניקה". יישוב: התנחלות חמרה. נחלה: 1,000 דונם בגאון הירדן, ב"מובלעת זרזיר" הנמצאת בתוך רצועת 151. תחביבים: העברת קורסים בסיינטולוגיה לשכנים הפלסטינים (לא בדיחה). טירדות: "יש לנו בעיה ענקית עם המכס על הייצוא לאירופה. מבחינת האיחוד האירופי, פה זה השטחים הכבושים."

מבחינת אילה סמית, לעומת זאת, "לא היה פה כלום לפני שהגענו", ולכן היא גם משתוממת על החלטתה של "מרקס אנד ספנסר" לנתק את קשרי המסחר עם תמרי "זורגניקה".

לאילה סמית יש קשיי ראייה. היא למשל לא רואה את הסיבה לכך שהיא אינה מעסיקה פלסטינים במטעים שלה: אסור להם להיכנס לשטח צבאי סגור. היא לא רואה שום בעיה עם כך שליהודים דווקא מותר להיכנס לשטח הזה, נניח אם בא להם לקבל סיור מודרך עם בעלה במטעי התמרים. היא לא רואה את האבסורד במשפט "אנחנו חותרים ליצור הזדמנויות לכולם בקרב הקהילות שלנו, לקדם סובלנות, הגינות ואכפתיות, ולפרוץ מחסומי חברה, דת וגזע", שמופיע באתר חברת "זורגניקה".

בעיית הראייה הכי חמורה של אילה סמית, כמובן, היא שהיא לא רואה את שכניה הפלסטינים. כלומר, היא חושבת שהיא רואה אותם ואפילו דואגת להם, אבל היא לא מסוגלת לראות אותם כבני אדם שווים לה, כאלה שיכולות להיות להם זכויות על הקרקע בבקעה. למעשה, יש להם זכויות על הקרקע שלה.

אילה סמית מעולם לא הצליחה לראות שחלק הארי של מטע התמרים שלה ננטע על אדמה פלסטינית פרטית. היא לא יודעת שהיא גזלנית בשליחות המדינה. הנה תצלום האוויר של מובלעת זרזיר. המטעים של סמית מתוחמים בקווים האדומים; כולם, פרט לקצה הצפוני, נמצאים על אדמות פלסטיניות פרטיות, על פי נתוני המנהל האזרחי.

מובלעת זרזיר. מקור: דרור אטקס

והנה עוד עובדה מופלאה: מובלעת זרזיר היא גם שמורת טבע. אז ככה: מתנחלת בבקעה מחזיקה ב-1,000 דונם מטעי תמרים (ועוד היד נטויה) בתוך שמורת טבע שהיא גם שטח צבאי סגור. תשאלו: איך זה מטעים פרטיים בתוך שמורת טבע? תשאלו: איך זה שמורת טבע בשטח צבאי סגור? תשאלו: איך זה שרק לבעלי המטעים יש את המפתחות לשערים בגדר המערכת שמובילים לתוך השמורה?

ואני שואל: איפה אתם חיים, בדנמרק? מדובר פה על המזרח הפרוע של מדינת ישראל, ארץ ההפקר שבה כל מה שנראה חסר פשר מבחוץ מציית להיגיון פנימי עמוק ושיטתי: נישול הפלסטינים מאדמתם וממשאביה. גם החוק אינו אלא משרת נרצע של היגיון הנישול. בכל רחבי הבקעה פזורים שטחים "דו-שימושיים", שטחים שהמדינה חוסמת בפני התושבים הפלסטיניים בשתי דרכים נפרדות; מה שבטוח בטוח (עוד על השיטה – בדו"ח בצלם (מאי 2011), "נישול וניצול: מדיניות ישראל באזור בקעת הירדן וצפון ים המלח").

אילה סמית היא רק משל; הנמשל הוא שוד קרקעות ורווחים כלכליים פוטנציאליים של מיליוני דולרים מכיסם של חקלאים פלסטיניים (תשובה טובה לשאלה המיתממת "למה הפלסטינים לא מפתחים כלכלה עצמאית" היא: ישראל שודדת את משאביהם היקרים ביותר). המתנחלים היהודים בבקעה מסתגרים בעיקשות בבועה של בורות. לנוכח עובדות כמו אלה שהוצגו כאן, הם מנפנפים בטענה ש"ההסתדרות הציונית החכירה לנו את האדמות". זה נכון טכנית; שרשרת הגזל החלה במדינה, עברה להסתדרות הציונית והסתיימה במתנחלי הבקעה. אבל זה כמובן לא פוטר אותם מידיעת העובדות או משותפות לפשע; הם-הם מי שקוצר רווחים מן הפשע, מנציח אותו ומגדיל את ממדיו כל העת, ומרחיק את האפשרות להתפייס אי פעם עם קורבנותיו. בורות-מרצון היא סוג של מומחיות ישראלית ואינה דבר חדש בבקעה. כשנחשפה, לפני שנים ספורות, תופעת "עבדי התמרים" במטעי הבקעה (מערבית לרצועת 151), גילגלו המתנחלים עיניים והשתוממו מאד – אם לא הכחישו נמרצות – שדברים מזעזעים כאלה מתרחשים ממש מתחת לאפם, במטעים הרווחיים-להפליא שלהם.

ענף התמרים אכן רווחי מאד. בשנים האחרונות הוא נהנה מצמיחה שנתית של 10%. 60% מהתמרים בישראל מגיעים מבקעת הירדן, ולמעלה מ-80% מן התמרים שגדלים בבקעה מופנים לייצוא. הרווחים הנאים קובעים את העובדות בשטח: מדי שנה ניטעים בבקעה 1,000 דונם מטעי תמרים. התמרים זוללים מים, ולכן מפעיל הלובי החקלאי לחצים כבדים להקצאות קרקע ומים חריגות בנדיבותן, לחצים שאכן נושאים פרי.

מעט מאד ישראלים חושבים על כל זה כשהם שולחים את ידם אל שקית התמרים בסופרמרקט, שהגיעה מפצאל או מחמרה; קשה לחצוץ בין הישראלי לבין המג'הול שלו. גם באירופה עדיין מתקשים להיפרד מתמרי הבקעה. ובכל זאת, טובה ידיעה מבורות, והידיעה כמה ניצול ועיוות דין נדרשו כדי לדשן את גידולי התמרים המשגשגים של בקעת הירדן היא ידיעה מרה וכואבת מאד.

אדמה פלסטינית: חטוף מכל הבא ליד

אחרי מלחמת ששת הימים וגלי הפליטים הפלסטיניים שנמלטו או גורשו מן הגדה המערבית לירדן, הגו פקידי המנהל האזרחי שיטות יצירתיות למנוע תביעות משפטיות מצד בעלי הקרקעות שבהם. המנהל הכין רשימת סודית של "מנועי כניסה מסיבות בטחוניות". חטאם היחיד של אותם בישי-מזל היה בעלותם על קרקע בבקעה שהוקצתה ליהודים, בהיעדרם. הנה דוגמה חיה לאינסטרומנטליות של השיח הבטחוני במימוש אינטרסים קולוניאליים טהורים. הרשימה הזאת כונתה "רשימת המאה", אף כי בסופו של דבר היו רשומים בה יותר מ-2,000 שמות. רק בסוף שנת 2004, בעקבות התערבות מבקר המדינה, בוטלה הרשימה.

קיבוץ מירב והקרקעות המסופחות. מקור: "הארץ"

חמדנות הקרקעות בבקעה עוברת כל גבול – כולל את הקו הירוק. לפני קצת יותר משנה נודע שקיבוץ מירב קיבל לידיו לא פחות מ-1,200 דונם אדמות מצפון הבקעה, שגם הן היו בבעלות פלסטינית פרטית לפני 1967. הקרקעות למעשה מרוחקות כ-5 ק"מ מן הקיבוץ, ותוואי גדר ההפרדה במקום מתנתק מן הקו הירוק, מקיף את הקרקע הגזולה, ושוב חוזר אל הקו הירוק. זהו מקרה יחיד (מתועד) שבו נמסרה קרקע פלסטינית לרשותו של יישוב יהודי בתחומי הקו הירוק. לחלק מן הבעלים המקוריים של האדמות ניתנו אדמות "נפקדים" כפיצוי; רק שאותם "נפקדים" שבו מאוחר יותר לתבוע את אדמתם, וכך עברה קללת הנישול מיד ליד בקרב החקלאים הפלסטיניים.

נזכיר: מדובר כאן בפליטי 67', לא בפליטי 48'. האירועים המדוברים לא התרחשו לפני קום המדינה אלא בימי חייהם של חלק ניכר מקוראי הבלוג הזה. גם מי שמסרב בכל תוקף לשמוע על הנכבה לא יכול להסב את מבטו כשמדובר על תוצאות הגירוש של מלחמת ששת הימים.

גזל הקרקעות בבקעת הירדן עומד כמובן בהפרה ברורה של החוק הבינלאומי, ואכן, גורמים משפטיים בישראל, כולל מבקר המדינה, ציינו זאת. אבל מנגד, גורמים חזקים לא פחות דחפו וממשיכים לדחוף להרחבת ההתנחלויות בבקעה. הגורם המיישב המרכזי הוא התנועה הקיבוצית, ששולחת את טובי בניה להתנחל על אדמות הפלסטינים בבקעה. למעשה, בימים אלה ממש עולה על הקרקע התנחלות קיבוצית חדשה בבקעת הירדן, בשקט-בשקט וללא כל כיסוי תקשורתי, זולת הדיווחים השוטפים של פעילות "מחסום-ווטש" העירניות: אגף המשימות של התנועה הקיבוצית, בראשות יואל מרשק, מכשיר את "מחנה גדי" הנטוש (בין אל-עג'אג' וג'יפתליק) כפנימית נוער, זאת אחרי שנכשלה יוזמתו להקים במקום "התיישבות בודדים". מרשק קנה לו שם של "שמאלן" בזכות הסיוע שהוא מגיש לחקלאים פלסטיניים במסיק הזיתים; ככל הנראה לא עולה על דעתו שעוד לפני כל מחווה הומאניטרית, המעשה ההגון הפשוט כלפי חקלאים פלסטיניים הוא להפסיק להתנחל על אדמתם הפרטית.

מרשק נימק את יוזמות ההתנחלות של התנועה הקיבוצית בבקעה "במטרה לשמר את אדמות המדינה בידי יהודים ולהעניק ביטחון למתיישבים הנמצאים במקום, בשליחות המדינה והתנועה הקיבוצית." קשה לחשוב על ניסוח הולם יותר לטשטוש הגבולות הגמור בין האקט הבטחוני, האקט החקלאי והאקט הטרנספריסטי הפשוט ("בידי יהודים"). כדאי גם לשים לב לשקר הנוח כאילו כל אדמות הקיבוצים בבקעת הירדן הן אדמות מדינה ולא אדמות פרטיות פלסטיניות (וזאת אפילו מבלי להיכנס לתעלולים המשפטיים בהכרזת אדמות מדינה בשטחים).

אבל ההערה של מרשק פותחת פתח לדיון מעניין: מי משרת את מי בשטחים – הצבא את המתנחלים או המתנחלים את הצבא? המתנחלים משרתים את הצבא במידה שהם ונכסיהם מייצרים תעסוקה ומשימות בטחוניות למכביר. כשמדובר בהתנחלויות של גוש אמונים, הדעה המקובלת היא שהצבא מצידו משרת את אידאולוגית ארץ ישראל השלמה. אבל כשמדובר בהתנחלויות קיבוצים ומושבים – איזו אידאולוגיה משרת הצבא?

התשובה היא שהוא משרת את האידאולוגיה של זמננו: אידאולוגית הכסף והרווח.

צה"ל פורשׂ רשת ביטחון להון

אם כבר עולה בקעת הירדן לכותרות, זה בשני הקשרים. האחד, נסיונות פיגוע (כמעט תמיד – נגד החיילים במחסום, מה שמוכיח שהמחסומים מייצרים טרור), והשני – השערות והדלפות בדבר מעמדה בהסדר הקבע עם הפלסטינים. זהו טקס פולחני קבוע, וכולם ממלאים בו את תפקידם בצייתנות, ממשלה אחר ממשלה. נפתח סבב שיחות עם הפלסטינים; נושא הגבול המזרחי עולה לדיון, הנציגים הישראלים מציגים עמדה מעורפלת; מתנחלי הבקעה, שעוקבים בדריכות, נעמדים על רגליהם האחוריות; אישיות פוליטית בכירה נשלחת ל"סיור בבקעה", במהלכה היא משחררת הכרזות מאיימות-מרגיעות, בנוסח "מדינת ישראל לעולם לא תיסוג מבקעת הירדן"; וכולם נרגעים, עד הסבב הבא.

רק לפני שנה, בשיחות עם הפלסטינים בעמאן, הודלף שישראל דרשה נוכחות צבאית על הירדן ללא ריבונות בבקעה; מיד לאחר מכן ההדלפה הוכחשה. זה הספיק; מחול השדים הרגיל יצא לדרכו, ושוב נדחקו והועלמו מסדר היום הציבורי השאלות המהותיות. מותר לחשוד שגם בין מתנחלי הבקעה יש כאלה שנושמים לרווחה בכל פעם שעולה האפשרות "לסגת מבקעת הירדן"; הם הרי יודעים שמדובר במסך עשן, שמאחוריו הם יכולים להקים עוד חממה ולטעת עוד מטע, בעידודה הנמרץ של הממשלה. כל ממשלה שהיא.

הברברת על הריבונות העתידית בבקעה מסיחה את הדעת מן המציאות העכשווית שם. כשיד אחת משרטטת מפות, היד השניה פנויה להפקיע אדמות. ישנם אפילו מי שמוכנים לסלוח לאפרטהייד היהודי שבבקעה בשמה של איזו אוטופיה הזויה שתתממש בעתיד הרחוק – "במילא נספח את הבקעה, זה ידוע, אז למה לדאוג?". או אולי דווקא להיפך: "במילא ניסוג משם, זה ידוע, אז למה לדאוג?". זהו הלך מחשבה שרק עם של אדונים יכול להחזיק בו בטבעיות. שהרי אין שום קשר בין ריבונות לזכויות אדם וזכויות אזרח; כל ריבון מחוייב לשמור על זכויות הנתונים לשליטתו באופן שוויוני, בלי קשר לזיקתם האתנית. כבר 45 שנה שתושבי הבקעה סובלים תחת מגף הכיבוש הישראלי, וב-7 השנים האחרונות הם נתונים למדיניות אכזרית של נישול, רישוש וייבוש. שום הסדר מדיני עתידי, אם יבוא, לא מצדיק את המדיניות הזאת. בין אם יהפכו הפלסטינים בבקעה לאזרחים שווי זכויות ובין אם תיכון שם ריבונות פלסטינית, כרגע מדובר ב-80 אלף איש שישראל יורדת לחייהם על בסיס יומיומי. לא נראה שהם מעניינים אף מפלגת שמאל בישראל, עדות נוספת לנתק בין השמאל המפלגתי לבין הסוגיות שאמורות להעסיק אותו.

חוט מקשר אחד עובר בכל הפרשיות שנסקרו כאן, והוא תפקידו המעוות, הפרברטי, של צה"ל כמי שמבטיח את האינטרסים הכלכליים של התנחלויות הבקעה. כל משטר המחסומים המופרך מיועד לעודד ולזרז את נטישתם של תושבי הבקעה הפלסטיניים; כמה פעמים יכול אדם פלסטיני לראות את ביתו נהרס, להתפנות שוב ושוב מביתו לטובת תרגילי צבא בכפר שלו, לקנות מים במחיר גבוה פי 3 ממה שמשלמים שכניו היהודים, לראות בעיניים כלות את המטעים הפורחים בהתנחלויות על אדמתו הפרטית, להתעכב שעות במחסום פנימי בבקעה בלי כל היגיון או הסבר – עד שיישבר ויהגר למקום אחר? דילול האוכלוסיה הפלסטינית משרת את התפשטות ההתנחלויות: עוד קרקע פנויה, ופחות סיכוי שיימצא באזור הבעלים החוקיים של הקרקע, שעלול עוד להטריח את הרשויות בתביעה משפטית.

רצועת 151 שעל גאון הירדן היא שטח עצום, כ-170 אלף דונם, פורה במיוחד, שמוגדר שטח צבאי סגור (בסך הכל, כ-56% משטח הבקעה מוגדרים כך); כף רגל פלסטינית לא יכולה לדרוך שם, למרות שכשליש מן השטח הזה רשום בטאבו כקרקע פלסטינית פרטית. באין מפרע, המתנחלים נוטעים שם עוד ועוד דונמים של תמרים וקוצרים רווחים נאים, כל זה בחסות השמירה ההדוקה של צה"ל. למעשה, קיבלו מתנחלי הבקעה סידור אבטחה חלומי, שכל בעל מטע או פרדס בתחומי הקו הירוק יתקנא בו: הגנה הקפית רצופה על הגידולים שלהם, חינם אין כסף. המפתחות לגדר שוכנים לבטח בכיסם.

הרווחיות העצומה של גידולי התמרים, השוק העולמי למזון אורגני הגדל כל הזמן, מבטיחים שלא רק המתנחלים אלא גם מערך שלם של שינוע, שיווק וייצוא מרוויח מהמשך הישיבה בבקעה. זהו המנגנון המוכר של רווחי הכיבוש, שמתפזרים בכל אגפי החברה הישראלית, משני צידי הקו הירוק, ושמים ללעג את האמונה התמימה כאילו "כולנו מפסידים מהכיבוש". המעורבות הגדלה והולכת של הצבא כרשת הביטחון הפיננסית של פרוייקט ההתנחלויות רק מבהירה עד כמה חזקה אחיזת-הצבתות ההדדית הזאת, בין כלכלת ההתנחלויות לכלכלת הביטחון: כל מטע חדש בבקעה מצדיק עוד כוחות שיטור ואבטחה, שמצדיקים עוד תוספת לתקציב הביטחון, שמאפשרת עוד צמיחה בכלכלת הביטחון, כלומר עוד תעסוקה ורווח לאזרחי ישראל; וכל תוספת למערך השיטור והאבטחה מאפשרת עוד בטחונות להון הכלכלי שמושקע בהתנחלויות, ולכן עוד צמיחה בכלכלת ההתנחלויות, ועוד פיזור רווחים בין יותר ויותר ישראלים.

מעטים מאד בפוליטיקה הישראלית מודעים לחוזקו של הקשר הגורדי הזה, ומעטים עוד יותר מעזים בכלל לקרוא עליו תיגר. אבל זהו המסד האמיתי של הכיבוש, הסיבה העמוקה לכך שהפך ממצב זמני למצב קבע, ועל כן התרתו של הקשר הזה היא המשימה העליונה של כל שוחרי השלום והשוויון בישראל.

[תודה מיוחדת לפעילות "מחסום ווטש" על ריכוז המידע על מחסומי הבקעה ולדרור אטקס על ריכוז נתוני הקרקעות ברצועת 151]

כשמישהו יסכם פעם את הפרויקט הציוני, בתרועת ניצחון או בתוגת מפסידים, לא משנה, הוא יידרש גם לתמיהה מוזרה אחת: כיצד זה קרה שכל כך הרבה אנשים מקשרים ציונות עם עשייה ובנייה, ולאו דווקא עם הרס ונסיגה. שהרי במקביל לקדחת הבנייה הבלתי פוסקת, בעיקר מעבר לקו הירוק, תמיד נשמעו גם נהמות הדחפורים: עולים, חובטים, שוברים ומרסקים. שיכונים לעולים הוקמו במהירות שיא, שכונות בנה-ביתך, שכונות לאנשי קבע, פרברי שינה, מגדלי יוקרה צצו בכל פינה; ובאותה שעה ממש גרף מלאך ההסטוריה הציונית עוד ועוד ערימות של הרס וחורבן מאחורי גבו.

ההריסות, כמובן, יועדו לערבים. מדי פעם הורסת המדינה גם בדל-מאחז יהודי בשטחים; הורסת ידי חובה, בהרכנת ראש חסודה לבג"ץ. בל יעלה על דעתו של איש להשוות בין בן גזע האדונים שאינספור אפשרויות חוקיות פתוחות בפניו לבנות את ביתו לבין בן גזע העבדים שכל הארץ, עד קצה האופק, חסומה בפניו בהררי סייגים משפטיים; בין מי שמבקש ואף מצליח להקים את ביתו על קרקע גזולה לבין מי שמבקש ולא מצליח להקים את ביתו על אדמתו הפרטית; בין מי שהריבון יאבטח את ביתו באמצעות הטלת משטר אימים על כל שכניו לבין מי שיכול רק לחלום על כך שהריבון יאבטח אותו.

ועוד אולי יתמה אותו אדם על כך שמעט כל כך ישראלים ידעו בכלל על ממדי ההרס הזה, שהתחולל כל הזמן, מדי שבוע בשבוע, כמעט אין יום שמדינת ישראל לא הורסת בית ערבי כלשהו בין הירדן לים. ועל הזיכרון הישראלי הקצר יתמה, זיכרון שכבר שכח מזמן כיצד השלטון הזר הבריטי עולל לנו בדיוק אותם פשעים. והתמיהה הגדולה מכולן תהיה על אותם אלה שידעו ובכל זאת תמיד הניחו איכשהו שההרס הזה נכון, ראוי, מוצדק משפטית; שהם הניחו, בפשטות שאין לחשוב אחריה, כי כמחצית מן האוכלוסיה בין הירדן לים, אותה מחצית שבמקרה דוברת ערבית, היא גם פורעת חוק מטבעה, פשוט לא מסוגלת לציית לחוקי הבנייה, ולא רק זאת, אלא גם לוקה באיוולת וקוצר רואי משוועים כל כך, שהיא ממיטה על עצמה כל כך הרבה הריסות בתים, מרוששת את עצמה לדעת. הרי מה פשוט יותר היה מלתכנן כראוי ולהגיש כראוי ולקבל אישור כראוי ואז לבנות? בקיצור, מה פשוט יותר מלהיות יהודי?

כן, ככה חושבים לעצמם הישראלים שומרי-החוק, ומישהו פעם יתהה גם על כך. נניח כעת לתמיהות האלה ונחזור למציאות האפורה של פסולת הבניין והרהיטים ההפוכים. זה קורה כל הזמן, כמעט ללא זכר בעיתונות, זה עובר ליד האוזן וחולף הלאה. נהמת הדחפורים היא רעש הרקע הקבוע של הציונות. תאזינו לו כמה רגעים.

* * *

"הרס בית משפחת אל-ערבייה (בענתא) עולה על כל הדברים הנוראים שראיתי ב-17 שנותיי ברבנים למען זכויות אדם. לא הייתי מאחל לאויביי המרים ביותר להביט במראה של ילד או ילדה שחוזרים מבית הספר ומגלים שהרסו להם את הבית."
(הרב אריק אשרמן)

* * *

להוציא פגיעה בגוף ובנפש, אין פגיעה אכזרית יותר באדם מאשר הריסת ביתו. המשמעות הכלכלית עבור רוב האנשים היא אובדן ההון העיקרי שצברו בחייהם; נסיגה של 20-30 שנים לאחור מבחינת העצמאות הכלכלית. אבל הרס הבית הוא כמובן הרבה יותר מזה. זהו הרס המרחב האישי והאינטימי שבו נוצרו הזכרונות היקרים ביותר לאדם. עבור ילד – זהו המרחב בו נוצרו כל זכרונותיו האינטימיים. כל פרט קטן בבית, סתמי לכאורה לעין זרה, נושא איתו משמעויות אינטנסיביות עבור מי שגר בו. העץ בחצר, הזווית של הצללים שחודרים לחדר, המשקוף הסדוק, הסידור הפרטי של הבגדים או הצעצועים. כל אלה נמחים בהרף רגע ברוטלי כשעולה הדחפור על ביתך, והתחושה ההכרחית היא של תלישות – ניתוק וציפה בחלל מנוכר, לא אישי. המילה הזאת, שעברה זילות נוראה בשפה שלנו – "טראומה" – הולמת בדיוק מצב כזה.

* * *

מדינת ישראל הורסת והורסת. הנה שורה של הריסות כאלה, רצף חורבני, מתחילת השנה ועד הימים האחרונים. אי אפשר לתעד את הכל. אי אפשר להעלות מאות תמונות, של כל בית ובית שהמדינה הרסה בחצי שנה האחרונה. צריך לתפוס את הזוועה, אבל אי אפשר לתפוס אותה. בינתיים נסתפק בדגימה. תנו כבוד להורסים במלאכה.

מדינת ישראל הרסה את ביתו של ראפעת עיסאווי, כאמצעי לחץ על אחיו סאמר, שובת הרעב. עיסאוויה, 4 לינואר 2013. צילום: שירז גרינבאום

מדינת ישראל הרסה 4 בתים וזרקה 36 איש ללא מחסה. אום אל-ח'יר ודרום הר חברון, 14 לינואר 2013. צילום: קרן מנור

מדינת ישראל הרסה את בית משפחת אל-רג'אבי. 15 לינואר 2013, בית חנינא, מזרח ירושלים. צילום: מחפוז אבו-טורק, APA Images

מדינת ישראל הרסה 70 מבנים וזרקה מספר לא ידוע של נפשות ללא מחסה. 17 לינואר, חמאם אל-מליח, בקעת הירדן. צילום: אחמד אל-באז

מדינת ישראל הרסה 55 מבנים וזרקה 187 איש ללא מחסה. אל-מייתה, בקעת הירדן, 20 לינואר 2013. צילום: קרן מנור

מדינת ישראל הרסה שני בתים וזרקה לרחוב 30 איש. 5 בפברואר 2013, בית חנינא, מזרח ירושלים. צילום: WAFA

מדינת ישראל הרסה את בית משפחת אבו-סאפא וזרקה 12 איש לרחוב. 18 לפברואר, בית חנינא, מזרח ירושלים. צילום: PNN

מדינת ישראל הרסה מסעדה. בית ג'אלה, 18 לאפריל 2013. צילום: אן פאק

מדינת ישראל הרסה חלקים מבית משפחת ג'רדאת. א-טור, מזרח ירושלים, 24 לאפריל 2013. צילום: ריאן רודריק ביילר

מדינת ישראל הרסה את בית משפחת סבאח וזרקה לרחוב שני הורים וחמישה ילדים. מחנה שועפאט, 20 למאי 2013. צילום: טלי מאייר

מדינת ישראל הרסה 15 מבנים וזרקה מביתם עשרות בדואים. כפר עתיר, 21 במאי 2013. צילום: אורן זיו

מדינת ישראל הרסה שני בתים וזרקה לרחוב חמש משפחות. ג'בל מוכאבר, מזרח ירושלים, 21 למאי 2013. צילום: אחמד ג'רבלי, AFP

מדינת ישראל הרסה שתי דירות של משפחת אל-סלאימה וזרקה 13 איש לרחוב. בית חנינא, מזרח ירושלים, 29 למאי 2013. צילום: לזאר סימיינוב

מדינת ישראל הרסה 4 בתים וזרקה לרחוב למעלה מ-40 איש. כפר אל-נועימה, בקעת הירדן, 4 ליוני 2013. צילום: AFP

* * *

בשנת 2011 לבדה הרסה ישראל כ-1,000 בתים בכפרים הבדואים בנגב. את הנתונים לגבי שנת 2012 משרד הפנים אינו חושף.

בשנת 2012 לבדה הרסה ישראל כ-600 מבנים ברחבי הגדה המערבית. כתוצאה מכך, 880 אנשים, יותר ממחציתם ילדים, איבדו את ביתם. כ-90% מההריסות היו בשטח C, היתר במזרח ירושלים.

נכון לעכשיו, סכנת הריסה מיידית מרחפת מעל 400 בתים בשכונות מזרח ירושלים.

מאז 1967 הרסה ישראל בשטחים הכבושים יותר מ-28,000 מבנים פלסטיניים.

37% מאדמות המדינה בגדה המערבית הוקצו להתנחלויות יהודיות מאז 1967; בכל אותה תקופה, רק 0.7% מאדמות אלה הוקצו לפלסטינים.

מאז 1967 צמחה האוכלוסיה הערבית במזרח ירושלים כמעט בכרבע מליון נפש; לאורך כל אותה תקופה, ניתנו במזרח העיר 3,900 היתרי בנייה בלבד.

כמעט במחצית משטח מזרח ירושלים הפלסטינית עדיין אין תכניות מתאר במשך 46 שנה. 35% מהשטח המתוכנן מוגדר "שטח נוף פתוח", שאין לבנות בו. רק 17% משטחי מזרח ירושלים הפלסטינית  עומדים לרשות התושבים לבנייה למגורים, והם מוצו כמעט עד תום. אין לתושבים פלסטינים במזרח ירושלים דרך חוקית לבנות בתים.

בשנים 2005-2009 אושרה בנייתן של כ-18,000 יחידות דיור בירושלים; רק 13% מהן אושרו במזרח העיר.

ברוב שטחי מזרח ירושלים מותרת בנייה עד 75%; במערב העיר מותרת בניה בין 75%-150%.

180,000 הפלסטינים המתגוררים בשטח C נאלצים להסתפק ב-0.5% משטחו בלבד להיתרי בנייה.

בשנים 2009-2010 אושרו 13 מתוך 776 בקשות של פלסטינים לבנייה בשטח C; זה  1.7% בלבד.

מדינת ישראל מתכננת למחוק כפרים שלמים בשטח C. נגד רוב מבני ח'רבת סוסיא (כפר בן 180 שנה), שמונה 250 נפש, הוצאו צווי הריסה. כך גם נגד תושבי ח'רבת א-דוקייקה וח'רבת זנותה, המונים כ-550 נפש.

* * *

ומה קורה כשהורסים את הבית הלא נכון? על טעויות (של יהודים) משלמים (הערבים) ואז מתוודים (בפני יהודים) ומקבלים חיבוק חמים.

>

* * *

אַרְצְכֶם שְׁמָמָה עָרֵיכֶם שְׂרֻפוֹת אֵשׁ אַדְמַתְכֶם לְנֶגְדְּכֶם זָרִים אֹכְלִים אֹתָהּ וּשְׁמָמָה כְּמַהְפֵּכַת זָרִים (ישעיהו, א', ז').

דן גזית, בן 76, הוא ארכיאולוג בן קיבוץ גבולות, שפעל רבות לגילוי ושימור ההסטוריה העתיקה של חבל הבשור. על ממצאיו הארכיאולוגיים ועל ההסטוריה של הנגב בכללותו הוא נוהג לכתוב בטור קבוע שיש לו ב"ככה זה", עיתון תושבי המועצה האזורית אשכול. בגיליון 104 של העיתון (אוגוסט 2012), באופן חריג, הפנה גזית את מבטו אל ההסטוריה הקרובה של סביבתו הקרובה – אירועי מלחמת העצמאות וגורלם של הבדואים בנגב בשנים 1948-1952. המאמר המרתק שהוא כתב מובא לפניכם.

בימים אלה, כשקרוב ל-40 אלף בדואים נתונים בסכנת עקירה מבתיהם בעקבות תכנית פראוור-בגין, כשתועמלנים מטעם השלטון והתקשורת מפיצים כזבים על "פלישת הבדואים לאדמות לאום", חשוב לשמוע את העובדות ההסטוריות, דווקא מפי מומחה שחי באזור שנים רבות. יש להניח שהעובדות האלו ידועות לישראלים רבים שחיו ופעלו בנגב בשנות ה-50' אך מעדיפים לשכוח אותן (למחקר הסטורי מאיר עיניים על המדיניות הישראלית כלפי הבדואים בשנות המדינה הראשונות, ראו כאן). בעיצומו של מבצע הגירוש של שבט אל-עראקיב מאזור רהט, בסוף שנת 1951, הסביר המושל הצבאי של הנגב, מיכאל הנגבי, שהסיבות לגירוש אינן רק בטחוניות אלא גם כלכליות: "הבדואים חולשים באזור הנ"ל על שטח של כ-100,000 דונם אדמה פוריה, דבר אשר מהווה גורם מפריע לתכנון התיישבות יותר צפופה של האזור ובולם את אפשרויות פיתוחו." הדברים כאילו נכתבו היום בידי פקידי התכנון של מנהל מקרקעי ישראל ומשרד הבינוי והשיכון.

גזית מזכיר לנו שצה"ל גירש 12 שבטים בדואים מעבר לגבולות ישראל, כולל שבטים ידידותיים; שאדמות השלל, 2 מליון דונם מנחלות הבדואים, חולקו מיד בין יישובי הנגב היהודים, ואלה העסיקו את בעלי האדמות לשעבר כ"אריסים"; שקיבוצי הנגב בזזו עדרי צאן וחרשו אדמות של בדואים בעידוד צה"ל; שבעיריית באר שבע המנדטורית שכן ארכיון ובו כל הסדרי הבעלות של הבדואים באזור; ושהסיבה העיקרית לכך שהבדואים מתקשים בבתי המשפט הישראליים להוכיח את בעלותם על קרקעות שעליהן ישבו עוד מן התקופה העות'ומאנית, היא שלאחר כיבוש באר שבע הרשויות הישראליות דאגו "לאבד" את תכולת הארכיון הזה במהלך העברתו לגנזך המדינה. מדינת ישראל, שב-1948 העלימה את הסדרי הבעלות של הבדואים על נחלותיהם בנגב, מגרשת אותם כיום מעל אדמתם בטענה שאין להם מסמכי בעלות רשמיים.

אני מודה לדן גזית על האישור לפרסם את המאמר בבלוג.

* * *

עכשיו כבר מותר (אולי) לדון בדבר:
גירוש הבדואים מחבל הבשור לאחר מלחמת העצמאות

דן גזית

מחובתי להקדים ולומר כי התלבטתי ארוכות האם להעלות את הנושא הטעון הזה. הכריע את הכף הצורך לשבץ, אחרי 108 רשימות במסגרת מדורי, פרק חשוב בתולדות חבל הבשור; למען הגילוי הנאות, אינני "פוסט-ציוני", אך גם הטענה "אבל הם התחילו" לא מקובלת עלי (כי, בנוסף לכל – בחלק מהמקרים היא לא מדויקת, בלשון המעטה).

כל הרשימה מבוססת על מסמכים מקוריים ומחקרים שצילומיהם מצויים בידי, ממויינים מארכיונו של ד"ר חנינא פורת. על אודות חוקות קרקע ותביעות בעלות על קרקעות בנגב חקרתי במסגרת לימודי לתואר השלישי באוניברסיטת בן גוריון וגם דנתי עם עו"ד ד"ר חליל אבו רביע המתמחה בסוגיה.

בעת המאבק לעצמאות והקרבות מול המצרים (מדצמבר 1947 עד דצמבר 1948), התפלגו 15 אלף בדואי חבל הבשור: חלקם היה עוין, חלקם פסח על שתי הסעיפים וחלקם שיתף פעולה עם היהודים ברמה מסוימת. לאחר הדיפת הפולש המצרי מהנגב אל מעבר לגבול במבצע "חורב" (בסוף דצמבר 1948), נותרו בחבל הבשור ובשוליו 15 קיבוצים עבריים זעירים – חלקם בתהליכי העברה או פירוק – בקרב כ-5,000 בדואים ששכנו במאהלים, כפרים וכפרירים; רק לאחר 7-8 חודשים קריטיים נוסדו עוד 5 קיבוצים אל מול גבול הרצועה ומושבים בודדים נבנו לאורך צירי התנועה הראשיים (היום כבישים 25 ו-241) במהלך שנת 1949.

במקביל, שבה לנחלותיה רבבת בדואים שנסה מאזורי הקרבות אל מעבר ל"קו הירוק" ולהר הנגב והמתינה שם לתום הלחימה. בדואים אלה איחרו: בהיעדרם נערך מפקד אוכלוסין והם הוכרזו "נפקדים" משוללי-זכויות והמדינה גירשה אותם מעבר לגבולותיה.

מיד בתום המלחמה הכריזה המדינה על האדמות שפונו זמנית על-ידי בדואים בעת הקרבות כ"קרקע נטושה". בשלב שני, הופקע כל הנגב, רובו הוסב לשטחי אימונים של הצבא ויישובים נבנו על כפרים נטושים ובקרבתם כדי למנוע דרישה לשיבת אוכלוסיה ערבית.

כבר בשבוע לאחר כיבוש באר שבע במבצע "יואב" (21.10.1948), גורשו מעבר לגבול כל הבדואים שגרו בטווח של 10 ק"מ מהעיר וכן כל השבטים שמדרום-מערב לה עד חלוצה; חודש אחר-כך הוצאה פקודה החתומה בידי יגאל אלון, מפקד חזית הדרום, לעקור ממקומם את "השבטים הידידותיים" ולהעבירם סמוך לגבול הגדה ("הקו הירוק"), צפונית לבאר שבע. בביצוע הגירוש השתתפו יחידות דרוזיות.

עם תום הקרבות חולקו 2 מיליון דונמים מנחלות הבדואים בצפון הנגב למשקי הצפון. חלק מהשטחים האלה הועבר מאוחר יותר למשקי הנגב ולבעלי-זרוע יהודים שהעסיקו על אדמות אלה את בעליהן לשעבר בתנאי אריסוּת.

גירוש 12 שבטים בין באר שבע לרצועת עזה לא הביא ביטחון לאזורנו: דרך חבל הבשור עברו תדיר שיירות מבריחים בין עזה לחברון וחוליות מודיעין של הצבא המצרי נעו בו בחופשיות, עד כי ראשי המועצות האזוריות התכנסו ודרשו בתוקף מהצבא למחוק את שרידי הכפרים בצפון-מערב הנגב, ששימשו כמסתור למרגלים ולמסתננים. גניבות, חבלות ברכוש ופגיעות בנפש – בחיילים ובאזרחים – היו לשגרה.

באוגוסט-ספטמבר 1950 התברר כי בדואים ממטה העזאזמה אחראים לסדרת מיקושים בנגב המערבי שבה נהרגו יהודים. כתגובה גורשו אלפים מבני העזאזמה אל מעבר לגבול מצרים. במהלך פעולות הגירוש – שגררו מחאות של ארה"ב והאו"ם – נהרגו 13 בדואים. בספטמבר 1952 גורשו להר חברון 850 בדואים משבט א-סאני, שהתגוררו בין חצרים לצאלים, מכיוון שסירבו לעזוב את נחלותיהם ולעבור דרומה להר הנגב.

 כדי להתגבר על בעיות הביטחון באזורנו חידש צה"ל הוראה ישנה בלתי-כתובה מחודש יוני 1948, כי בכל מפגש "חשוד" עם בדואים יש לירות על-מנת להרוג. כוחות צבא סרקו מדי פעם את חבל הבשור כדי "לצוד" בדואים שחזרו לנחלתם או שחרגו מהאזור שגורשו אליו. חלק מהמפגשים האלה הסתיים בהרוגים בדואים. בראשית שנות ה-50 היו קיבוצים שהשתתפו ב"ציד", בזזו עדרים וחרשו אדמות של בדואים – הכל באישור צה"ל ובעידודו.

יש לציין כי בתום מלחמת העצמאות נאסר על הבדואים להיכנס לבאר שבע, מרכזם המסורתי והכלכלי.

ובנושא נחלות הבדואים: מאחר ובנגב לא היה נהוג הסדר טאבו וקושאנים, שכן בעיריית באר שבע המנדטורית ארכיון מאורגן ובו כל הסדרי הבעלות והחזקות המוסכמים של הבדואים במחוז. לאחר כיבוש העיר במלחמת העצמאות הועבר הארכיון לגנזך המדינה ומשם אבדו עקבותיו (אגב – "תרגיל" דומה אירע גם לאחר ההשתלטות על יפו ב-13.5.1948). זאת היא אחת הסיבות שעד היום אין הסכמה על בעלותם של כ-800 אלף דונם בצפון הנגב.

במשך השנים נערכו משפטים רבים לבירור תביעות בעלות של בדואים על קרקעות בצפון הנגב; רק חלק זעיר מהמשפטים הסתיים בקבלת התביעות או בפשרת פיצויים תמורת הקרקע, מאחר וחוקי הזכויות בקרקע במדינת ישראל אינם בהכרח חופפים לחוקה המנדטורית ולחוקי הקרקע העות'ומאנים שבשמם הועלו הטענות וכן מחוסר מסמכים.

ביום 15.3.12 ניתן פסק-דין עקרוני בבית המשפט המחוזי בבאר שבע בעניין קרקעות ערקיב, ליד רהט ("אל עוקבי נגד מדינת ישראל"). פסק הדין הארוך והמפורט קובע כי התובעים לא הצליחו, על אף כל העדים המומחים שזימנו (גיאוגרפים והסטוריונים שבעיקר הסתמכו על תצלומי אוויר ישנים) – להוכיח בעלות מכל סוג שהיא, לפי כל חוקי קרקעות שהם, על אדמות המריבה (חלק מהאי-הסכמה במשפט היה החלת ההגדרה "ישוב" – שהוא מונח משפטי – על מאהל קבע); הקרקעות יועברו לרשות הפיתוח ולמנהל המקרקעין והתובעים ישאו בהוצאות המשפט (50 אלף ש"ח).

[פוסט ארוך, לקחת אוויר ולקרוא בהפסקות]

טקסט ופשרו

"האימונים הנערכים בשטחי האש, ובכלל זה בשטח אש 918, תורמים תרומה משמעותית להכשרת חיילי צה"ל לפעילות שהם מבצעים בין היתר באזור יהודה ושומרון, וכן למוכנותו של צה"ל לתרחישים מבצעיים שונים שעשויים להשפיע על בטחון האיזור". (מתוך תשובת המדינה לעתירות נגד צווי הפינוי שהוצאו לכאלף תושבי הכפרים והמערות בדרום הר חברון, 29.7.2013, סעיף 158).

המדינה דורשת לגרש את תושבי הכפרים הפלסטיניים שאדמתם הוכרזה "שטח אש 918". המדינה פורשת שלל נימוקים לדרישתה זו. המדינה נסמכת על דיני התפיסה הלוחמתית במשפט הבינלאומי. המדינה טוענת: כן, כמובן שהצבא זקוק לשטחים האלה. הוא זקוק להם כדי להתאמן ולהתכונן לתרחישים מבצעיים שיכולים להתעורר ממש בשטח הכבוש עצמו! ומהם התרחישים המבצעיים שעלולים להיווצר ביהודה ושומרון? מן הסתם, התנגדות פלסטינית לנוכחות כוחות הכיבוש: תקיפה של חיילי צה"ל או התנחלויות. לכך צריך להתכונן, ולכן צריך להפקיע את שטח האש, ולכן צריך לגרש משם את תושביו.

עכשיו לאט יותר. הצבא כבש את השטחים ומנהיג שם משטר אפליה דורסני מזה 46 שנים. האוכלוסיה המקומית מתקוממת ומבצעת פעולות התנגדות. כדי להתמודד באופן נאות עם הפעולות האלה, יש להפקיע עוד שטחים כבושים ולגרש עוד תושבים פלסטיניים. ובקצרה: הצבא בעצם נוכחותו מחולל את הצורך הצבאי ששוב מצדיק את העמקת הדיכוי והנישול, ואלה מצידם רק יעצימו את ההתנגדות הפלסטינית. ואז, כמובן, יווצר צורך צבאי דחוק יותר להכביד את העול.

הרי לכם הגיון הכיבוש על רגל אחת. היה אפשר כמובן לשבור את מעגל הקסמים הזה באמצעות ניטרול הסיבה הראשונית – ביטול הכיבוש והאפליה. אבל אז מה היה על כל תפיסת הבטחון, ותחושת האדנות, ותעשיות הבטחון, והתקציבים, ומקהלת הדמגוגים שגורסים שהסיבה הראשונית היא אחרת לגמרי, לא קשורה בכלל לכיבוש, ואמנת החמאס והאנטישמיות והתכניות הזדוניות של תושבי המערות בהר חברון להשמיד את מדינת ישראל באמצעות טילים של, אההממ, גללי עזים עטופים ביריעות ברזנט.

תשובת המדינה: יולי 2013

תשובת המדינה לעתירות ניתנה לפני שבועיים, והיא מלאה מכמנים מסמרי-שיער כגון זה. היא רק השלב האחרון במאבק המשפטי למניעת התכנית לניקוי שטח אש 918 מפלסטינים, חלק מן התכנית הכוללת יותר לטיהור האתני של שטח C. בנובמבר 1999 כבר חוו תושבי הכפרים באזור טרנספר המוני: בתיהם ורכושם של 700 תושבים נהרסו בפעולה ברוטלית של המנהל האזרחי. כיום מתכוונת המדינה להשלים את המהלך בגירוש של למעלה מ-1,000 פלסטינים באזור.

במהלך השנים הציגה המדינה שלל נימוקים מרתקים ומאלפים מדוע יש לסלק את תושבי הכפרים מאדמתם; עוד נחזור אליהם. בתשובה האחרונה מוכיח השלטון הישראלי שהוא קשוב לרוח הזמן ואף מתאים אליו את נימוקי הגירוש. רוח הזמן היא רוח הקיצוצים בתקציב, ובמיוחד כולם לוטשים עין לתקציב הביטחון. על כן מתריעה המדינה: שטח אש 918 חוסך כסף! הנה כך:

"קרבת שטח האש לבסיס האימונים מאפשרת חיסכון במשאב היקר ביותר בתחום האימונים בצה"ל – משאב הזמן. קרבה זו מאפשרת גם חיסכון משמעותי בכסף, בשים לב לעלויות הגבוהות הכרוכות בהובלת מאות לוחמים, ציוד וכלי רכב לאימונים בשטח אש מרוחק… משמעות ביטולו של שטח האש (918) הינה שהיחידות אשר מגיעות להכשרה בבא"ח נח"ל ייאלצו להתאמן בשטחי אש מרוחקים מהבא"ח, דבר שיפגע באופן משמעותי ביעילות האימונים, יהא כרוך בעלויות כספיות גבוהות ביותר וכן יגרום לאבדן זמן אימונים יקר" (סעיפים 108-109).

תודו שמול הנימוק המוחץ הזה כל ההתנגדויות קורסות. מי ייקח על עצמו לנפח עוד את תקציב הביטחון? אם צריך להעיף אלף פלסטינים קיבינימאט כדי לחסוך בהוצאות הובלה לצה"ל – אז אין ברירה. חיסכון הוא צו השעה, וגם שוכני המערות בדרום הר חברון נדרשים להדק חגורה. איכשהו פיספסו עו"ד ענר הלמן ועו"ד יצחק ברט מפרקליטות המדינה, שחיברו את תשובת המדינה לעתירות, את הסעיף המדויק בדיני התפיסה הלוחמתית שמתיר לכוח הכובש לגרש אוכלוסיות מקומיות משיקולי התייעלות תקציבית. אבל אל דאגה, העותרים שוב יעתרו, המדינה שוב תשיב, והשמיים הם הגבול לדמיון המשפטי.

בין השורות נשמטה העובדה הפעוטה שבסיס האימונים של הנח"ל בתל-ערד, הממוקם בקרבה כה נוחה לשטח אש 918, הוקם ב-1993 – 13 שנים לאחר הכרזת שטח האש. כלומר, השטח הוכרז כשטח אש הרבה לפני הרציונל-בדיעבד שניתן לו עם הקמת בסיס הנח"ל. המדינה היא שבחרה להקים את הבסיס היכן שבחרה, ובכך הטילה על עצמה מגבלה גיאוגרפית שכעת – הפלסטינים נדרשים לשאת במחירה.

שטח אש 918 תחום בצהוב. לחצו להגדלה.

אם כך, מדוע בכלל הוכרז שטח אש 918? שאלה מעניינת שנחזור אליה בסוף. במיוחד היא מעניינת לאור העובדה שצה"ל לא עשה בו כמעט שימוש במשך 20 שנים, כפי שמעידים הפלסטינים שמתגוררים באזור ושהיו אמורים להיפגע מן האימונים בו. בשנת 2004 תחקירן "בצלם" הגיע אל שטח האש והתקשר לרשויות הצבא "לתאם את כניסתו". הקצין שהשיב לו אמר שבמקום מתבצעים אימונים אינטנסיביים ושהכניסה תסכן את חייו. התשובה הזאת היתה דמיונית – השטח היה שומם.

זאת כנראה הסיבה שמתנחלי חוות מעון לא חששו להקים את המאחז שלהם בתוך שטח אש 918, ביוני 1997. במשך שנתיים וחצי לא הדאיגה ישיבתם של מתנחלי החווה בתוך "שטח אש" אף אחד בצמרת צה"ל; שם כנראה יודעים שדרכם של כדורים ופגזים תועים לפגוע בפלסטינים ולא ביהודים. בסוף 1999 פונתה חוות מעון במסגרת עסקה מפוקפקת עם מועצת יש"ע, ושוב, לא מטעמי בטיחות (לנקודה הזאת נחזור בסוף). לפני כן, באפריל 1998, פירסם "הארץ" כי המנהל האזרחי "הסתפק במגעים עם ההתנחלות ולא פנה עדיין לבית המשפט. כיוון שבשטח האש מתנהלים אימונים לעיתים רחוקות בלבד, לא ראו במערכת הביטחון צורך דחוף בפינוי המבנה." במקרה של הפלסטינים, כמובן, הצורך בפינוי היה דחוף הרבה יותר.

חוות מעון, אגב, שרירה וקיימת. המנהל האזרחי הורס בה מדי פעם בית או קרוואן, אבל מניח לבריונים להישאר במקום. בסך הכל יש להם עבודה חשובה – להטיל טרור על שכניהם הפלסטינים ועל פעילי זכויות אדם.

הרקע בקצרה

[לפרטים נוספים, ראו כאן, כאן וכאן].

שטח אש 918 משתרע על פני 33 אלף דונם ומכיל 12 כפרים פלסטיניים (הקרויים בערבית "ח'ירבה", שמשמעו כפר קטן), בהם חיים כ-1,300 איש. על פי נתוני האו"ם (OCHA), בכלל שטחי האש של שטח C חיים כ-5,000 פלסטינים. תושבי הכפרים בשטח אש 918 מתגוררים ברובם במערות טבעיות שמשמשות גם כדירים לצאן; בחלק מהכפרים נבנו בתים מאבן לא מסותתת. עיקר פרנסתם של התושבים על חקלאות ורעיית צאן; סקר שנערך ב-2005 העלה ש-88% מהם נולדו במערות. כשליש מן השטח מצוי בבעלות פלסטינית פרטית. על פי המחקר ההסטורי והאתנוגרפי, הנוכחות הפלסטינית במקום מקורה בראשית המאה ה-19. באזור אין תשתיות חשמל או מים ותושביו חיים בדלות קיצונית, שממשיכה להדהים מבקרים במקום.

בפי הפלסטינים נקרא האזור "מסאפר יטא". למרבית תושביו יש קרובי משפחה בעיירה יטא, וחלקם גם מחזיקים בה בנכסים (עובדה שעומדת להם לרועץ, כפי שיבואר מיד). כיוון שישראל לא מתירה שום פיתוח באזור, חייבים תושבי המערות להישען על שירותי יטא בכל תחומי החיים – חינוך, בריאות וכדומה. מראה שגרתי באזור הוא שיירת ילדים שצועדת שעה ארוכה לבית הספר ביטא, בליווי מתנדבים בינלאומיים שמגנים עליהם מהתנכלויות מתנחלים.

הסטורית ההתנגשויות של התושבים עם השלטון החלה בסוף שנת 1999. אף כי שטח אש 918 הוכרז עוד ב-1980, השלטונות לא עשו בו שום שימוש לפינוי האוכלוסיה הפלסטינית. ב-16 לנובמבר 1999, בעקבות חלוקת צווי פינוי למרבית תושבי האזור, גירש הצבא 700 תושבים והרס את בתיהם. האירוע הטראומטי ההוא עומד ברקע החשש האמיתי מאד של תושבי מסאפר יטא מגירוש דומה או חמור ממנו בעתיד הקרוב.

תעצרו שניה ותחשבו מה עשיתם בנובמבר 1999. אני בדיוק סיימתי דוקטורט וחזרתי ארצה. אני מניח שבשעה שטרחתי לארגן לי משרד קטן ונחמד וקניתי גם תמונה לקיר, הצבא השליך 700 איש מביתם והפקיר אותם לישון מתחת כיפת השמיים עם שרידי רכושם הדל. לפעמים קשה להאמין כמה בנאלי כאן הרשע.

המאבק המשפטי

בתוך זמן קצר הוגשו שתי עתירות לבג"ץ נגד הפינויים (באמצעות האגודה לזכויות האזרח ועו"ד שלמה לקר). במרץ 2000 הוציא בג"ץ צו ביניים שקיבל את בקשת העותרים והורה להשיב את הסטטוס קוו על כנו. על אף הפסיקה, התיר המנהל האזרחי רק לעותרים עצמם ולא לכלל המגורשים לשוב לבתיהם. במהלך השנים הבאות נעשו נסיונות גישור שלא צלחו, משום שהמדינה הציעה לעותרים שטחים מצומצמים בהרבה מאלה שהיו ברשותם ובנוסף לא מתאימים לאורח חייהם. הליכי הגישור הופסקו ב-2005, ובמהלך השנים מאז עשו הרשויות יד אחת עם פורעי ההתנחלויות למרר את חייהם של הפלסטינים באזור.

הצבא מחרים כלי רכב וטרקטורים של פלסטינים ("אסור ליסוע בשטח אש"), הורס ואוטם בורות מים, מוציא צווי הריסה על בתי ספר, לוחות סולאריים ואפילו גרוטאות רכב שמשמשות לאחסון, ומנחית במסוקים רעולי פנים שפושטים על הכפרים ומטילים אימה על סביבותיהם. אלימות המתנחלים כלפי התושבים הפלסטיניים היא מעשה של יום ביומו, לעתים קרובות הפורעים פועלים תחת השגחתם של חיילים שצופים מרחוק ולא מתערבים; על אכיפת חוק משטרתית אין מה לדבר. ממצפה יאיר, אביגיל, חוות מעון וסוסיא יוצאים רעולי הפנים לשרוף עצי זית, להכות רועים פלסטיניים (לעתים עד אובדן הכרה), להרעיל בארות בפגרי עופות ולהרוג עזים. הרשת מלאה בדיווחים האלה, עשרות על עשרות; תושבי דרום הר חברון הם שק חבטות ובעיטות לבריוני המאחזים, הכל בברכתם השקטה של השלטונות, בהעלמת עין של החיילים בשטח. דרום הר חברון הוא האשה המוכה שכל הישראלים היפים מסתירים בבית כשהם יוצאים החוצה. וכמו לא מעט גברים מכים, גם השלטון הישראלי מצדיק את מעשיו בטענה שהוא בעצם פועל לטובת הפלסטינים:

"קיום שמירת החוק עומד מעל הכל. צר לנו על הניסיונות הבלתי פוסקים של גורמים בעלי אינטרס ועניין להפר את החוק, ואנו נמשיך לפעול תוך שילוב מאמצים לסייע לאוכלוסייה ביהודה ושומרון בתחום החינוך, התשתיות והרווחה, כל זאת במסגרת החוק".

סמויה יותר מן העין היא האלימות המשפטית, אך היא זו שמאפשרת את האלימות הפיזית. למעשה, גרירת הרגליים של המדינה, במשך 13 שנים, עד לתשובתה לעתירות ב-2012, סיפקה לצבא מרחב פעולה מוגן מביקורת שיפוטית. בחסות המצב "הזמני", עד להתבררות העתירות, ניתן להתעלל ככל שרוצים באוכלוסיה המקומית; כל עוד לא מפנים אותה פיזית מהשטח, צו הביניים של בג"ץ אדיש לגורלה. גם על השותפות-בשתיקה הזאת של בג"ץ במסכת ההתעללויות בתושבי הר חברון יש לתת את הדעת.

הדפוס הזה מוכר גם מהתנהלות המדינה מול הבדואים בנגב. בזמן שתביעות קרקע תלויות ועומדות בבתי המשפט (עוד משנות ה70'!), השלטון הורס בתים ורכוש דרך שגרה, כאילו ההכרעה כבר ניתנה ובית המשפט פסק שהעותרים פלשו לקרקע לא להם. ההליכים המשפטיים האינסופיים מעניקים עלה תאנה של דין הוגן בשעה שהמדינה כבר החליטה, בפועל, שהשטח שייך לה.

ביולי 2012 חלה תזוזה בזירה המשפטית. שר הבטחון אהוד ברק מסר סוף סוף תשובה לבג"ץ, לפיה הצבא יהרוס 8 מתוך 12 הכפרים שבשטח אש 918 (בפועל, רק 2 כפרים מאוכלסים, טובא ומופקרא, יוותרו על כנם). 1,000 התושבים המגורשים אמורים לעבור ליטא, שם (על פי המדינה) מגורי הקבע האמיתיים שלהם. המדינה הסכימה להתיר למגורשים גישה מוגבלת לאדמותיהם – בשבתות ובחגי ישראל, ובנוסף לשתי תקופות של חודש כל אחת במהלך השנה. המשמעות היא למעשה חיסול רעיית הצאן ופגיעה קשה באפשרות לעבד את האדמה באופן רציף באזור.

בעקבות המצב החדש, בג"ץ הורה על מחיקת העתירות המקוריות מבלי להכריע בעניין. בינואר השנה הוגשו העתירות המחודשות בשמם של 108 תושבי הכפרים המיועדים להריסה, ובג"ץ הוציא צו ביניים ארעי המורה למדינה להימנע מפינויים עד לקבלת החלטה בעתירות. 6 ימים בלבד לאחר מכן, בסמיכות חשודה להוצאת הצו, החל הצבא להתאמן בשדות ובשטחי מרעה של תושבי האזור, תוך ירי בקרבתם. קשה להימנע מהמחשבה שצה"ל אותת לתושבים: ימיכם ספורים, צו הביניים של בג"ץ לא יגן עליכם.

תזכורת: מי שגירש 700 מתושבי הכפרים בדרום הר חברון בנובמבר 1999 היה ראש הממשלה ושר הביטחון, אהוד ברק. מי שהחליט לגרש עוד אלף מהם ביולי 2012 היה שוב שר הביטחון אהוד ברק. למי ששכח, ברק נבחר ליו"ר מפלגת העבודה. פרוייקט הטיהור האתני של שטח אש 918, אם כן, הוא פרוייקט-המחמד של מפלגת העבודה, שכנראה מביטה כעת בעיניים כלות כיצד גורפת ממשלת הימין את תהילת הגירוש.

לעתירה בינואר צורפה חוות דעת של שלושה מומחים למשפט בינלאומי. חוות הדעת קובעת כי העברת אוכלוסיה מוגנת בשטח כבוש אסורה באופן מוחלט (סעיף 49 לאמנת ז'נבה הרביעית, המוכרת כמשפט מנהגי גם בישראל):"האיסור הוא מוחלט ללא חריגים והוא אינו מותנה בתושבות קבע של התושבים במקום". הנקודה הזאת קריטית להמשך. החוק מתיר רק פינוי זמני של אוכלוסיה מוגנת, וזאת או לשם הגנה על בטחונה או לצורך צבאי דחוף, ומטיל על הריבון את האחריות להשבת האוכלוסיה לביתה עם הסתיימות הצורך. חוות הדעת מזהירה כי פינוי התושבים הפלסטיניים משטח אש 918 יהווה עילה מוצדקת לפנייה לבית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג.

וביולי 2013, לפני שבועיים, ניתנה סוף סוף תשובת המדינה בעתירות המחודשות, אותה תשובה שבה פתחנו את הרשימה. משלל התרגילים והתעלולים המשפטיים ששלפה המדינה מן הכיס, אני רוצה להתמקד כעת בטענה המרכזית, שלפיה תושבי הכפרים בשטח אש 918 הם "תושבים עונתיים" בלבד ואינם יכולים להיחשב תושבי קבע.

תאמרו: למה בכלל להתמודד עם הטענות המופרכות של המדינה? הרי המטרה הסופית שלה ידועה מראש, מה כל ההתפלשות הזאת בפרטים המייגעים של הדיון המשפטי? ובכן, הפרטים חשובים בשני הבטים. בהבט המשפטי הטהור הם חשובים כי עליהם נשענת העתירה וכל עוד קיים סיכוי, דל ככל שיהיה, לעצור את האסון הזה באמצעות התערבות נדירה של בג"ץ, אין לזלזל בו. שמאלני-כורסא שכבר "ראו את הכל" ומזלזלים בכל מה שהוא פחות מהפיכה טוטאלית, מעולם, כנראה, לא עמדו לאבד את קורת גגם; על כן אין להם זכות להמעיט בערכה של פעולה שעשויה להציל אחרים מגורל כזה.

אבל יש גם חשיבות ציבורית ופוליטית לחשיפת פרטי הדיון המשפטי, ובאופן מיוחד הצהרות המדינה מול עתירות התושבים. רק כך יכול האזרח לעמוד על עומק ההסתרה והטכסיסנות שנוקט השלטון שלו, שנבחר על ידו ומשתמש בכספי המיסים שלו, כדי לגרש מעל אדמתם מאות פלסטינים שאין בליבם שום כוונת זדון וכל מבוקשם הוא להמשיך לחיות על האדמה שממנה הם ואבות אבותיהם הוציאו את לחמם.

בשורות הבאות ננבור בשיח השקרי והמיתמם הזה של השלטון; אני מציע לקורא/ת לעצור מפעם לפעם ולשאול את עצמו/ה מה אומר השיח הזה על מערכת המשפט הישראלית; מה אומרת העובדה שניתן לשרבט הבלים מופרכים כאלה, בשיא הרצינות וכובד הראש, הן בפרקליטות המדינה והן בדיונים בבג"ץ, על עומק ההשחתה שפשתה בחוגי השלטון הישראלי, על מנטליות האפרטהייד כטבע שני שאין מהרהרים עוד אחריה.

האומנם לא תושבי קבע?

נזכיר מיד שהשאלה הזאת לא רלבנטית. העברת אוכלוסיה בשטח כבוש (בתוכו או מחוצה לו) אסורה בלי קשר לשאלה מהו מקום מושבה הקבוע. לשון החוק קובעת בפשטות "בית" ואיננה מגבילה אותו למגורי קבע (קטגוריה בעלת חשיבות בנסיבות אחרות). אבל כיוון שהדיון המשפטי עדיין לא הסתיים, אין לדעת אם בית המשפט יאמץ את ההשקפה הזאת או את עמדת המדינה. על סמך מה קובעת המדינה שלא מדובר בתושבי קבע?

1. המדינה טוענת שבספרו של יעקב חבקוק על מערות דרום הר חברון אין עדויות על מגורי קבע בשטח. אבל הציטוטים מתוך הספר מוכיחים ההפך. חבקוק מדבר על 100-200 משפחות שגרו בקביעות בשטח; הוא מדבר על כך שחלק מהח'ירבאות ששימשו למגורים זמניים לתושבי יטא הפכו במרוצת הזמן ליישובי קבע בעלי אוכלוסיה "המונה מאות אנשים". בשנת 2000 כתב פרופ' גדעון קרסל, מדריכו של יעקב חבקוק, לאגודה לזכויות האזרח את הדברים הבאים:

"המערות שהיו תחילה משכן עונתי לחלק מהמשפחות שרעו עדרים בקרבתן בחורף, אוכלסו במרוצת השנים על-ידי כמה מאותן משפחות, באופן קבוע. כלומר, גם אם למשפחות המורחבות של תושבי המערות הנ"ל יש קרובי משפחה הגרים בבתים בכפרים הסמוכים למערות, אין משמע כי גם להן זכות שימוש בבתים שבכפרים הנ"ל. ראוי אפוא להכיר, כי המערות הן בתיהם ומרכז חייהם ולאפשר שובם לשכון בהן."

2. המדינה טוענת שכתובתם במרשם האוכלוסין של תושבי הכפרים היא יטא. זה טיעון שבלולי מופלא: כמובן שכתובתם היא יטא ולא מופקרא או ג'ינבה או כל אחד מ-12 הכפרים שבשטח האש, כי כל אלה אינם מוכרים ואינם חוקיים להשקפת המדינה. הכתובת היחידה שניתן לרשום למי שנולד במערות דרום הר חברון היא כתובת של יישוב מוכר. בכל מקרה, כתובת רשמית איננה מבחן סופי למגורי קבע, כפי שהמשפט הישראלי אומנם מכיר.

3. המדינה טוענת שהעותרים שוהים בשטח האש רק בעונות הגשם והאביב, לצורך זריעת שדות ורעיית צאן. באיזו תקופה מדובר? על פי ספרו של יעקב חבקוק שהמדינה מצטטת (סעיף 14), מדובר בחודשים אוקטובר-נובמבר, עם הגשם הראשון, ועד שלהי אפריל וראשית מאי. בתשובת המדינה לעתירות המקוריות ב-1999 הצהירה המדינה עצמה כי קיימת נוכחות באזור מחודשים נובמבר-דצמבר ועד למאי-יוני (סעיף 65). מה שהמדינה מכנה, אם כן, "חודשים ספורים בכל שנה", מתמתח על לפחות 6-7 חודשים מדי שנה. מה הופך את מחצית השנה שביטא ל"מגורי קבע" ואת מחצית השנה (או יותר) שבמערות ל"מגורים עונתיים"?  גם לשיטתה של המדינה, משך שהותם של התושבים באזור איננו בגדר "חודשים ספורים".

תצלום שמוכיח שמגורי הקבע של שר הביטחון הם במוזיאון "יד ושם". צילום: אריאל חרמוני

4. המדינה טוענת שבבעלות חלק מן העותרים בתים ביטא ועל כן הם אינם יכולים להיות תושבי קבע בכפרים. על כך צריך להשיב שגם בבעלותו של ראש הממשלה נתניהו בית פרטי בקיסריה ולכן הוא אינו יכול להיחשב תושב קבע בביתו שבירושלים (אף כי הוא מגיע לקיסריה רק בחלק מסופי השבוע). המדינה מגדילה לעשות (סעיף 86) ומנפנפת מול בית המשפט בצילום הבית ביטא של אביו של אחד העותרים, כדי להוכיח שהעותר עצמו תושב קבע של יטא. מדהים. פעם גם צילמו אותי ליד הבית של סבתא שלי בחדרה, אבל איכשהו הצלחתי מאז להשתמט מתשלום הארנונה עליו.

5. המדינה טוענת כי ח'ירבות מרכז וג'ינבה שוכנות בתוך אתרים ארכיאולוגים מוכרזים, ועל כן "ודאי שלא היו בהן מגורי קבע כדין בתקופה הנדונה" (סעיף 32). כלומר, אם זה לא חוקי, זה לא קיים. תפיסה כזאת יכולה להוביל למהפך מרענן ביחס לעשרות המאחזים הלא חוקיים בשטחי הגדה המערבית: לא חוקיים – לא קיימים.

6. המדינה טוענת שעד לשנת 1993 התקיימו בשטח אש 918 אימונים של חיל האוויר (סעיף 36): "מובן מאליו, שהעובדה שבשטח האש התקיימו אימוני תקיפה מהאוויר מלמדת שלא היו אז מגורים קבועים במקום". עוד WTF לרשימה. כדי לגרש את התושבים משטח האש, טוענים שהם מעולם לא התגוררו שם בקביעות; כדי להוכיח שהם מעולם לא התגוררו שם בקביעות, מציגים כראייה את העובדה ש… מדובר בשטח אש. אם יש במעגל הלוגי הזאת עובדה אחת ראויה לציון, היא שצה"ל מתאמן בשטחי מחייה של פלסטינים. זה לא חדש, כלי הרכב הצבאיים שרומסים גידולים חקלאיים והירי סמוך או ממש בתוך הכפרים משרתים את אותה מטרה בדיוק שמשרתים ההליכים המשפטיים: הברחה וגירוש.

7. המדינה טוענת שמבחן תושבות הקבע חל רק על מי שהתגורר באיזור קודם להכרזתו כשטח אש ב-1980. זאת בשעה שהמדינה עצמה גררה רגליים ונמנעה במשך 13 שנים להשיב לעתירות הראשונות, ולאחר שנים ארוכות שבהן לא נעשה כל שימוש צבאי בשטח. בפועל, המדינה מודה שהגירוש ב-1999 לא הבחין בין תושבי קבע לתושבי ארעי. מבחינת המדינה, הזמן עצר מלכת: גם אם כיום יש בשטח האש פלסטינים שיושבים בו קבע במשך 33 השנים האחרונות, יש לפנות אותם משום שלפני כן לא היה אף תושב קבע באזור. האבסורד גלוי לעין: אנחנו נדרשים להאמין שעצם הכרזת שטח האש עודדה וזירזה מאות פלסטינים להתיישב בו באופן קבוע. נזכיר: מדובר בתושבי מערות עניים מרודים, לא בכוח 17 של הפת"ח.

8. המדינה מתעלמת במופגן מכך שבהווה מרבית תושבי הכפרים המיועדים לגירוש הם תושבי קבע. למען הסר ספק, הנה תיעוד מן השנים האחרונות של תקריות שאירעו בחודשי הקיץ, יוני-אוגוסט, שבהם – לפי גרסת המדינה – נוטשים התושבים את האזור וחוזרים לבתי הקבע שלהם ביטא:

יולי 2009: מתנחלים מאביגיל תקפו שני רועי צאן מח'ירבת שועב אל-בוטום, זרקו עליהם אבנים והרגו כבשה אחת.

יולי 2011: כ-30 מתנחלים מסוסיא ומצפה יאיר תקפו שלושה רועי צאן מג'ינבה וגנבו מהם מצלמות וטלפונים ניידים.

יולי 2012: נרשמו כ-10 תקיפות של מתנחלים נגד רועי צאן וילדים פלסטינים ומתנדבים בינלאומיים בשטח אש 918.

אוגוסט 2012: שני מתנחלים רעולי פנים ממצפה יאיר תקפו בתער ומקלות רועה צאן בן 67 מביר אל עיד. הכפר ביר אל עיד ננטש בהדרגה על ידי תושביו בשל התנכלויות בלתי פוסקות של מתנחלים.

יולי 2013: מתנחלים רעולי פנים ממצפה יאיר תקפו רועה צאן מח'ירבת אל-מרכז והיכו אותו באבן בראשו. התיק נסגר בעילת "עבריין לא נודע".

עכשיו המדינה זוקפת גבות תמהות. מה בכלל עושים רועי הצאן האלה בשטח אש 918 בחודשי הקיץ הלוהטים? הם הלא "תושבי קבע" של יטא, שנמצאים בכפרים רק בחודשי החורף והאביב! אהה, המדינה נדה בראשה בתוכחה, הם בוודאי מתגנבים לשם דווקא בחודשי הקיץ; הם בוודאי חוטפים מכות ממתנחלים דווקא בחודשי הקיץ; הם יעשו כל דבר, המנוולים האלה, דווקא בחודשי הקיץ – כדי להוכיח שהם תושבי קבע באזור. אין גבול לנכלוליות הפלסטינית.

התכנית המדינית מאחורי שטח אש 918

הנה כי כן, שמונה תעלולים משפטיים, שמונה יריקות בפרצופו של השכל הישר והמוסר הבסיסי, שמטרתן הבלתי מוצהרת אחת היא; שמונה דרכים לאיית "טרנספר". משקרס מגדל הקלפים המשפטי ונחשפה הכוונה המדינית מאחוריו, אפשר לשאול שאלות לגבי ההקשר הפוליטי הרחב יותר של המהלך הנוכחי.

נחזור לחוות מעון. המאחז הזה הוקם ביוני 1997, בתוך שטח האש שמתנהלים בו "אימונים אינטנסיביים". שנתיים וחצי לקח לשלטונות לפנות את החווה (ונזכיר – הפינוי לא הושלם מעולם, החווה קיימת וממשיכה לפרוע בשכניה). ב-10 לנובמבר 1999 היא פונתה, בעקבות הסכם בין שר הביטחון אהוד ברק ומועצת יש"ע. 6 ימים בלבד לאחר מכן, ב-16 לנובמבר, יצא לדרך מבצע הגירוש של 700 תושבי כפרים פלסטיניים בשטח האש. זאת לאחר שהצבא "סבל" את נוכחותם שם במשך קרוב ל-20 שנה. צירוף מקרים?

עיתון "הארץ" פירסם, ב-18 לנובמבר 1999, שפינוי חוות מעון נכרך יחד עם גירוש הפלסטינים בסיכום של ברק עם מועצת יש"ע (דו"ח "בצלם", "כבשת הרש", 2000, עמ' 9). הגיון האפרטהייד הישראלי גזר גזירה שווה בין כמה מתנחלים אלימים שפלשו לאזור שנתיים וחצי לפני כן, תוך הפרת החוק הישראלי והבינלאומי, ובין 700 פלסטינים שמשפחותיהם ישבו באזור מן המאה ה-19. ה"סימטריה" הזאת איפשרה למבצע הגירוש, שהמתין במגירות מאז 1980, לצאת אל הפועל.

הסיפור הזה מציג את פורעי המאחזים בתור מה שהם – שלוחי השלטון, מדעת או שלא מדעת. בעוד שהפורעים מוכרים לעצמם ולתקשורת דימוי אנרכיסטי של מי שכופרים בלגיטימיות השלטון הישראלי, בפועל נוכחותם בשטח היא אחד ממנופי הלחץ האפקטיביים ביותר שמפעיל השלטון על האוכלוסיה הפלסטינית. ב"עסקת מעון" הקריבה מועצת יש"ע (לטווח קצר בלבד) כמה קרוואנים וקיבלה בתמורה אלפי דונמים נקיים מפלסטינים. תמונות הפינוי האלים של חוות מעון ששטפו את התקשורת טשטשו את העובדה הבסיסית הזאת – הן החייל והן המתנחל שהוא גורר בכוח על הארץ בעצם צועדים יחדיו על גופם של פלאחים פלסטיניים.

דו"ח "בצלם" מוסר עוד פרטים על ההקשר המדיני של הכרזת שטח אש 918. בפברואר 2000 פורסם כי "מערכת הביטחון ממליצה להותיר בריבונות ישראלית: [...] הגוש המזרחי של יישובי הר חברון (סוסיה, מעון, כרמל, עם חיבור דרומה לכיוון בקעת ערד)." זהו האזור שהוכרז שטח אש 918. באותו חודש נפגשה משלחת סופרים (דוד גרוסמן, דליה רביקוביץ', ס. יזהר וחיים גורי) עם אלוף פיקוד המרכז, משה יעלון, למחות על גירוש הפלסטינים (המחשבה על יעלון ורביקוביץ' באותו חדר מעוררת בי חלחלה). יעלון אמר להם כי ישראל נמצאת כרגע לפני הסדר הקבע ולפני השרטוט של קווי הגבול הסופיים, ויש אינטרס ישראלי שהאזור ישאר בשטחה. הרי לכם גילוי לב נדיר (שמאז לא חזר על עצמו, למרבה הצער): לא צורכי אימונים ולא בטיח; תאוות התפשטות, זה הכל. 13 שנים מאוחר יותר, אותו יעלון יהיה שר ביטחון שעומד לסגור את מה שהשאיר פתוח אז, בגירוש שני, מסיבי יותר, של תושבי האזור.

כוונות הסיפוח האלה קיבלו ביטוי מפורש בתוואי הגדר בדרום הגדה המערבית, שאושר באוקטובר 2003. על פי התוואי המקורי, הורחקה הגדר בין 5-8 ק"מ צפונית לקו הירוק (העובר ממערב למזרח), לאורך כביש 317, וכך סופחו לישראל 170 אלף דונם. שטח אש 918 היה כלול כולו באזור המסופח, מדרום לתוואי הגדר. בפברואר 2005, בעקבות בג"ץ בית-סוריכ, תוקן התוואי כך שרובו הוצמד לקו הירוק, עם כמה חריגות להכללת התנחלויות אשכולות, סנסנה ומצדות יהודה. אבל המדינה לא ויתרה, והקימה מעקה בטון בגובה 82 ס"מ לאורך 41 ק"מ של כביש 317, כמו לשחזר את תוואי הגדר המקורי שנפסל; החציצה הזאת ניתקה בפועל את תושבי הכפרים בשטח האש מעיירת האם יטא. גם התעלול הזה נפל בבג"ץ, וגדר הבטון פורקה לבסוף באוגוסט 2007. הסקירה הקצרה הזאת מלמדת עד כמה חשוב למדינה להמשיך לשלוט באזור שמדרום-מזרח ליטא ולרוקנו מאוכלוסיה פלסטינית.

"פסיכוזת הטריז" משני עברי הקו הירוק

ההתעקשות ארוכת השנים הזאת של מדינת ישראל לגרש את כל תושבי דרום הר חברון ראויה לציון במיוחד לאור העובדה שמדובר באחד האזורים הרגישים בגדה המערבית, עם ניראות גבוהה בארץ ובעולם. כמעט כל ארגוני זכויות האדם הישראליים פועלים במקום באינטנסיביות ואף מעורבים בהגשת עתירות בשם התושבים; מתנדבים בינלאומיים שוהים באופן קבוע באזור; סופרים ומשפטנים נרתמים למען המאבק, והאיחוד האירופי גם הוא מתנגד לתכנית הגירוש. מערות דרום הר חברון נמצאות כבר יותר מעשור תחת העדשה (אף כי הן בגדר שמועה רחוקה עבור ישראלים רבים), ובכל זאת – ממשלות ישראל לא מרפות. ממשלה יוצאת וממשלה באה, עתירה יוצאת ובאה, הצבא הורס והתושבים חוזרים – וחרב הגירוש עדיין מתנפנפת. עוד שבועיים, ב-2 לספטמבר, יתקיים דיון ראשון בבג"ץ על העתירות ועל תשובת המדינה שנפרשה כאן בהרחבה. דיון ראשון במהות העניין, אחרי 16 שנים של סחבת.

מהתעקשות המדינה על מעשה כה אכזרי, שהשלכותיו האנושיות חמורות כל כך, ותוצאותיו המדיניות ידרדרו באופן ניכר את יחסי החוץ של ישראל עם אירופה, אני למד שני דברים. אחד, ששטח אש 918 חיוני מאד בתפיסת ההתנחלות הישראלית (נזכיר כי הנימוק הצבאי – "צורכי אימונים" – משמש כאן מסך עשן). שתיים, שאין מקום לשאננות. מי שמשליך את יהבו על שיקול דעתם של הקברניטים, שברגע האחרון יסוגו בהם לנוכח המחיר המדיני הכבד של הגירוש, עלול להתבדות. כבר אמרנו בעבר, במצבים דומים: את זה הם לא יעזו לעשות, על זה העולם לא ישתוק. הם העזו, והעולם המהם קצת, ושתק.

תפיסת ההתנחלות הישראלית נותרה כשהיתה: הפרד (בין טריטוריות פלסטיניות) וגזול (כמה שיותר טריטוריה ליהודים). כך בא לעולם שטח C  וכך גם נראית מפת "המדינה הפלסטינית" – אוסף מנותק של קרעי קרקע.

שטח אש 918 נפרש מצפון לקו הירוק. מצפון-מערב לו – רצועת ההתנחלויות והמאחזים שמכתרת את יטא (מעון, כרמל, סוסיא, אביגיל, מצפה יאיר, מצדות יהודה) ומבתרת אותה מחברון. מדרום לו – בקעת ערד. בבקעה מתגוררים כ-8,000 בדואים. בכל דרום הר חברון מתגוררים יותר מ-4,000 פלסטינים. שטח האש תקוע בתווך ביניהם.

מתחילים להבין? לפנינו מימוש נוסף של "דוקטרינת הטריז", וליתר דיוק, "פסיכוזת הטריז", לפיה אסור להניח לערבים, ובמיוחד לא לבדואים, ליצור "רצף טריטוריאלי" שמכיל יותר מ-10,000 נפש, כי אז הם עלולים… אהממ… להקים אוטונומיה מיליטנטית חמושה ולכבוש את כל ארץ ישראל מידי היהודים. הרפלכס הציוני הזה, למיטב הבנתי, עומד מאחורי ההתעקשות של ממשלות ישראל לנקות את שטח אש 918 מערבים. ושימו לב שפסיכוזת הטריז איננה מכירה בקו הירוק או בכל הבדל שהוא באוכלוסיה הערבית: מבחינתה, כל הבדואים במרחב שמערד ועד חברון הם ישות עוינת אחת (לא משנה שמדובר בשבטים נפרדים בעלי הסטוריה מאד שונה), שיש לבתר ולקצץ ולדלל ולגרש.

חיזוק לפרשנות הזאת נמצא במה שמתרחש בדיוק מדרום לשטח אש 918 (ולקו הירוק), באזור בקעת ערד. שם הולכת ונרקמת המפלצת התכנונית הידועה בשם "תכנית מבואות ערד" (עליה כתבתי כבר בפוסט על אום אלחיראן), שבמסגרתה יקומו 10 יישובים קהילתיים בכל האזור שבין קו ערד-צומת שוקת בדרום ועד הקו הירוק בצפון. התכנית הזאת נתקלה בהתנגדות עזה של כל גורמי התכנון בארץ. דו"ח של מחקר המרכז והמידע של הכנסת גילה כי כבר כעת מתוכננות ביישובי הנגב הקיימים יותר מ-30 אלף דירות (מתוכן יותר משליש צמודות קרקע), כך שאין כל מחסור בדיור באזור. למעשה, הקמת יחידת דיור ביישוב חדש עולה פי 3 מהקמתה ביישוב קיים. תחשיב של המשרד להגנת הסביבה העלה כי דחיית הקמתם של היישובים החדשים תחסוך כמיליארד וחצי ש"ח, כסף שאפשר יהיה להשקיע בהסדרת היישובים הבדואים וחיזוק היישובים הקיימים. הדו"ח ממשיך לפרט שורה ארוכה של התנגדויות לתכנית – של מבקר המדינה, המשרד להגנת הסביבה, החברה להגנת הטבע וראשי מועצות מקומיות בנגב – ומצביע על כך שלא התקיים שום דיון רציני באלטרנטיבות להקמת היישובים החדשים. גם תושבי ערד והדרום בעצמם מבינים שמישהו מנסה לקדם אג'נדה פוליטית על חשבונם.

אם שטח אש 918 הוא טריז, תכנית "מבואות ערד" היא מגה-טריז. בעתירה שהוגשה לפני שנה לבג"ץ נחשף כי התכנית תביא לפינויים של 5 יישובים בדואים (עתיר אום אלחיראן, תל ערד, אל-חומרה, סעוורה, אל-באט) שבהם מתגוררים כ-8,000 איש; התכנית הממשלתית מנפנפת אותם כ"פזורה בדואית דלילה". לא מיותר להזכיר שתושבי אום אלחיראן ותל ערד הוזזו למיקומם הנוכחי בשנות ה-50' לטובת הקמת יישובים יהודיים; עכשיו הם שוב מפריעים ליהודים. הוגי תכנית "מבואות ערד" אפילו לא טרחו להסוות את העילה הטרנספריסטית שמאחוריה. מנכ"ל החטיבה להתיישבות בסוכנות היהודית, ירון בן עזרא, הסביר: "מטרת התוכנית היא לתפוס את יתרת השטח האחרונה ובכך למנוע המשך פלישת הבדואים לאדמות הלאום שנותרו, ולמנוע יצירת רצף בדואי או ערבי מכיוון דרום הר חברון לכיוון ערד, בואכה דימונה וירוחם וכל המרחב הכלוא ביניהם לבין באר שבע".

"למנוע יצירת רצף בדואי או ערבי מכיוון דרום הר חברון לכיוון ערד".  שימו לב למחיקת הקו הירוק. כך גם מתבטא סגן ראש ערד: "הרצף הטריטוריאלי בין באר שבע לים המלח יישמר". שטח אש 918, אם כן, הוא לאוכלוסית דרום הר חברון מה שתכנית "מבואות ערד" היא לאוכלוסית בקעת ערד: בעיטה החוצה. ההבדל בין הכלים התכנוניים – הכרזת שטח אש לעומת תכנית מתאר – הוא טפל לחלוטין, בהינתן המטרה המשותפת. לוקח זמן לראות ולהבין את זה, כי הורגלנו במשך שנים לחשוב על המרחב הגיאוגרפי של הארץ כחצוי לשני חלקים נפרדים לחלוטין, לאורך הקו הירוק. עד כדי כך הורגלנו, שקשה אפילו למצוא מפה שמציגה את כל המידע הרלבנטי ביחידה גיאוגרפית אחת – היישובים היהודים והערביים ושטחי האש משני עברי הקו הירוק. הפרגמנטציה התודעתית הזאת, כמובן, משרתת יפה את השלטון, כיוון שהיא מנציחה את פער הידע לטובתו. אזרחים שאופק ראייתם חסום, שרואים לכל היותר רק חלק מן התמונה, הם אזרחים סבילים יותר, נוחים ללישה.

אם התמונה הזאת נכונה, הרי שהשערתו של ארז צפדיה, לפיה ישראל מכינה יישובים במבואות ערד לקליטת המתנחלים שיפונו מדרום הר חברון, היא בגדר משאלת-לב נאיבית. מקרה גוש קטיף לא יחזור על עצמו; מי שמגורשים (ולא מפונים), מי שמקום מושבם ידוע אבל המקום אליו ייאלצו לנדוד אינו ידוע – הם ערבים בלבד.

לסיום, נקודה למחשבה: מי שהגיש את תכנית "מבואות ערד" לאישור הממשלה ב-2011 היה השר לעניינים אסטרטגיים, הוא-הוא אלוף פיקוד המרכז בשנת 2000, שהצהיר על הכוונה לספח את שטח אש 918 לישראל, הוא-הוא שר הביטחון ב-2013, שדוחף קדימה את תכנית הגירוש של כ-1,000 מתושבי דרום הר חברון: משה יעלון. הכל מתחבר.

* **

עניין אחר: השבוע יורטה הצעת החוק לקבורת הדיור הציבורי בישראל, הודות להתנגדותה של ח"כ אורלי לוי-אבקסיס, שסחפה אחריה את סיעת ישראל ביתנו, וזכתה לשיתוף פעולה מפתיע (רב הנסתר על הגלוי) של שרת המשפטים, ציפי לבני. זה לא קורה לי כל יום – להשתתף במאבק ציבורי שמוכתר בהצלחה. התשואות מגיעות לצוות הדיור הציבורי, שפעילותו הנמרצת מאחורי ולפני הקלעים אחראית להישג הזה, וראויה לשמש מודל לשאר הארגונים במחאה החברתית.

הכותרת הזאת היא תיאור מדויק של אחד הנימוקים ההזויים – רק אחד מהם – שסיפקה ועדת המשנה לתכנון ורישוי של המנהל האזרחי לדחיית תכנית המתאר לכפר הפלסטיני שסכנת ההרס והגירוש מרחפת מעליו זו הפעם הרביעית ב-30 השנים האחרונות. החלטת הוועדה פורסמה לפני שלושה שבועות, ב-24 באוקטובר, ובצידה החלטה של ועדת המשנה לפיקוח להוציא צווי הריסה סופיים נגד כל מבני הכפר (בכפוף לארכה של 60 יום לפנייה לערכאות). עד כה היא לא זכתה לאף איזכור בתקשורת.

בח'ירבת סוסיא חיים כ-300 איש, ב-40 משפחות הפזורות על נחלותיהן החקלאיות (בהמשך נבין מדוע אין ריכוז קהילתי לכפר). הם מתגוררים בחושות ובמערות בדלות קיצונית, ללא כל תשתיות חשמל או מים, ולמרבית אדמותיהם הפרטיות נמנעת מהם הגישה בידי השלטונות או המתנחלים שבסביבה. מצבם הקשה של הפלסטינים האלה נגע כנראה לליבם של פקידי המנהל האזרחי; כל כך נגע, עד שהחליטו אלה לפסול את תכנית המתאר שהתושבים עצמם הגישו בנימוק שהיא רק תנציח את מצוקתם. הכי טוב בשבילכם (לא בשבילנו, מה פתאום בשבילנו) שתלכו למקום אחר, אומר המינהל לתושבים. באמת. תחשבו קצת על עצמכם.

ובלשון הרשות המצוחצחת:

"אין בתכנית זו כל תקווה לקדם את האכלוסיה מעבר לעוני ולבערות בהם נציגיהם שומרים אותם… ככל שהעיר מהווה מפגש של אוכלוסיות מגוונות היא מהווה מקור להעשרה תרבותית, כלכלית וחינוכית. בצד השני של הסקאלה, ככל שהמגורים הכפריים מקוטעים, מפוזרים, הם בנויים על שיוך שבטי ומשפחתי שסוגר על האזרח, על היחיד, ואינו נותן לו כלים לקידום חברתי משלו לפיתוח יכולות להזדמנות פרנסה, להעצמה תרבותית או חינוכית…

"המבנה העירוני מפגיש אנשים, מקרב אותם, מכפיל הזדמנויות, מעשיר את האופקים של כל אחד ואחד בתוך משפחתו ובתוך שבטו וגם בתוך החברה הרחבה. על כן מבחינתנו התכנית הנוכחית מהווה עוד ניסיון למנוע מאוכלוסיה דלה וקשת יום את האפשרות להתקדם, את האפשרות לבחור בין פרנסה חלקית או מקורות אחרים, מונעת מהאשה הפלסטינית לצאת ממעגל העוני, מונעת ממנה הזדמנויות לחינוך ולעבודה. כנ"ל תכנית כזו מונעת מהילד הפלסטיני לראות את כל האפשרויות העומדות בפני כל אדם אחר בזה שהיא גוזרת את גורלו לחיים בתוך כפר קטן, מנוון, שאין לו את הכלים להתפתחות."

הציניות בנימוקי הדחייה האלה מסמרת שיער ממש, ואחרי שנפרוש כאן את כל תולדות ההתעמרות של הריבון הכובש השח כך בדאגה אבהית אל הילידים הנבערים מדעת, אולי נתחיל להרגיש שמץ מן הזעזוע שהדברים עוררו בתושבי ח'ירבת סוסיא עצמם. כבר כעת ניתן לקבוע ששיא החוצפה הקודם נשבר: אם הטרנספר של תושבי המערות בשטח אש 918 נומק באופן אגואיסטי טהור – חיסכון תקציבי לצה"ל – נימוקי הטרנספר של ח'ירבת סוסיא הם סאלטה הפוכה לאחור, מפגן מדהים של אלטרואיזם: העשרת אופקים, חילוץ ממעגל העוני, קידום האישה והילד, ואולי גם בהמשך, מי יודע, ייסוד מצעד גאווה בח'ירבת סוסיא ובחירת טרנסקסואל לראשות המועצה. הכל תלוי במידה שבה יעזרו הילידים לריבון לעזור להם להיחלץ ממדמנת הפרימטיביות שלהם. מי אמר שהכיבוש לא נעשה יותר ויותר נאור?

ח'ירבת סוסיא, הממוקמת ממערבית לשטח אש 918, תקועה כמו קוץ בישבנה של חגורת המאחזים חוות-מעון-מצפה-אביגיל-מצפה-יאיר, משבשת את הרצף היהודי לאורך כביש 317 של התנחלויות מעון-כרמל-סוסיא-בית יתיר, והחשוב מכל – סותרת בעצם קיומה את תכנית-העל לטיהור כל מרחב בקעת-ערד ועד דרום הר חברון מבדואים ופלסטינים; על התכנית הזאת כבר כתבתי כאן. לטובת חיסכון בצה"ל או לטובת האישה הפלסטינית – המעטפת הרטורית של הכובש חלולה לחלוטין, ומאחוריה תמיד ניצב המגף שבועט החוצה. ובכל זאת, ההידרשות לנימוקים כאלה, המחשבה על אוסף פקידים שאשכרה יושבים במשרדי המינהל האזרחי ומנסחים אבסורדים כאלה, מעלות מחשבות נוגות על עומק ההשחתה הנפשית שהמיטה השליטה בפלסטינים על עם האדונים. בחלוף חמישה עשורים אלה עדיין לא השלימו עם עובדת קיומם של הילידים בארץ, אבל הם יודעים היטב עד כמה מגונה ומשוקצת אי-השלמתם זו בעולם של ימינו, ומכאן המאמץ ההירואי-גרוטסקי להסוות אותה בנימוקים "קבילים".

עוד נחזור לטקסט הביזארי של ועדת התכנון בסוף הפוסט; הוא מלא תופינים להתפקע. אבל כבר עכשיו כדאי להחזיר את הדיון התלוש הזה במעמד האשה הפלסטינית ובאפשרויות הפרנסה שלה אל קרקע המציאות של סוסיא. ואולי נתחיל בתזכורת לחברי אותה ועדת תיכנון בדבר ההבדלים פעוטים בין שתי הסוסיאות – הפלסטינית המקורית והיהודית שקמה לרשת אותה.

ח'ירבת סוסיא מול התנחלות סוסיא

הכפר ח'ירבת סוסיא התקיים ברציפות מזה כ-180 שנה בדרום הר חברון. ב-1982 קבעה פליאה אלבק, מנהלת המחלקה האזרחית בפרקליטות המדינה ומי שהכשירה את הקמתן של יותר מ-100 התנחלויות על "אדמות מדינה" שנגזלו מפלסטינים, שח'ירבת סוסיא דווקא יושבת על קרקע פלסטינית פרטית. כן, אפילו פליאה אלבק לא פיקפקה בכך. אבל מרגע שהוקמה בסמוך לכפר הפלסטיני התנחלות סוסיא, בשנת 1983, היה זה רק עניין של זמן עד שתהליך הנישול יחל.

בסוסיא נקט השלטון הישראלי במסלול נישול ייחודי: אדמות הכפר הוכרזו "אתר ארכיאולוגי" והופקעו מתושביו. זה קרה ב-1986, הצבא גירש את תושבי הכפר, כי עתיקות זה עתיקות ומאחורי כל ארכיאולוג ישראלי בשטחים מבצבץ קנה של רובה. אומנם כבר בשנות ה-70' של המאה הקודמת נערכו חפירות במקום שחשפו בית כנסת יהודי עתיק, ואז איש לא חשב לגרש את הפלסטינים מביתם; בימים התמימים ההם רווחה ההנחה המגוחכת שדין תושבי סוסיא כדין תושבי באר שבע או מודיעין, ושחפירה ארכיאולוגית איננה מצדיקה עקירה וגירוש של אדם מביתו.

כל זה השתנה, כאמור, זמן קצר לאחר הקמת ההתנחלות סוסיא – מוקד של בריונות פורעת חוק, שיתואר בהמשך – מה שמוכיח שלארכיאולוגיה לא היה דבר וחצי דבר עם גירוש הפלסטינים; ממש כמו בסילואן, הארכיאולוגיה בסך הכל שימשה עלה תאנה לתאוות הנישול וההתפשטות הישראלית. בריוני סוסיא – פורעי חוק בשליחות החוק – רכבו כל הזמן על גבה הנוח להפליא של רשות העתיקות. אני רק מקווה שהארכיאולוגים הנכבדים ד"ר זאב ייבין (ז"ל), ד"ר יובל ברוך, ד"ר אברהם נגב ויהודה גוברין ישנו טוב בלילה, עם שוך הלמות המכושים באתר החפירות בסוסיא, ביודעם שהגילויים המדעיים המסעירים שייזקפו לזכותם נקנו במחיר עקירתם של מאות אנשים מאדמתם.

[הפטנט הזה של גירוש מטעמים ארכיאולוגיים, אגב, תופס תאוצה: היישוב הבא על הכוונת הוא זנוטה, כפר רועים במערות דרום הר חברון].

אם טרם צפיתם בסרטם המעולה של דני רוזנברג ויואב גרוס על תושב ח'ירבת סוסיא שמשלם כרטיס כניסה לאתר הארכיאולוגי כדי לבקר בביתו לשעבר  ואז שוב מגורש החוצה – עשו זאת כעת.

אתר "סוסיא העתיקה" הוכרז כאתר מורשת לאומית וממשלת ישראל השקיעה בו לא פחות מ-7 מיליון שקל. בזמן שתושבי סוסיא אינם עסוקים בהפעלת החזיון האורקולי ובשחזור כדרות קדומה, ואינם מארחים אמנים ידועי-שם שרק "מבקשים לקרב לבבות"  (ולבבות צריכים חניונים, וחניונים צריכים להפקיע עוד קרקע פלסטינית), הם מפעילים במרץ את אחת המכבסות היעילות ביותר של זוהמת הכיבוש: חקלאות אורגנית. העובדה שהתפארת הזאת נטועה על כ-700 דונמים שנגזלו מתושבי ח'ירבת סוסיא מוצנעת יפה בפרסומים. העובדה ש"יקבי כרמל" מתפרנסים מכרם נבות שבסוסיא גם היא מוסתרת היטב, ונחשפה רק לאחר מעקב בלשי של ממש.

אה, ועוד גילוי מהעת האחרונה, מאת מבקר המדינה: כמו 100 אלף מתנחלים אחרים ב-75% מההתנחלויות, מתנחלי סוסיא אינם משלמים דמי חכירה למנהל מקרקעי ישראל; עבירה על החוק, שרק מעבר לקו הירוק אפשר לצאת ממנה ללא קנסות ומאסר.

ילדים, ציבעו את "עיזי" בצבעים עליזים, היפכו אותה לרעולת-פנים וציירו אלה ביד שלה, שתיראה "אחת משלנו".

גאוות היישוב על מחלבת "חלב הארץ" שמספקת מוצרי חלב עיזים לכל מרכולי הטבע המפונפנים של צפון תל-אביב. בהקשר הזה מרתק לראות כיצד מחלחל שיתוף הפעולה עם הכיבוש לכל אגפי המשק הישראלי. בוודאי תתעניינו לדעת כיצד חברת Talking Brands, בבעלות פדי מרגי, מיתגה את היוגורט של סוסיא תחת הלוגו של "עיזי": "עז חביבה, נעימה וקצת חושנית ועדיין נראית (עצרו נשימתכם!, ע.ל.) 'אחת משלנו'".

ומי סיפק למחלבה את מכון החליבה לעיזים המשוכלל והגדול בישראל? מפעל בשם צח"מ אפיקים, שפועל באפיקים ובנצר סרני. שלא ייגרע חלילה חלקם של הקיבוצים בחגיגה.

בבחירות האחרונות לכנסת, אגב, גרף גוש יש עתיד-העבודה-מרצ 81% מקולות המצביעים באפיקים, ו"הבית היהודי", המפלגה שמשקפת נאמנה את אידאולוגיית סוסיא, קיבלה 3% בלבד מן הקולות. בנצר סרני קיבל "הבית היהודי" אחוז בודד. אז אחת מן השתיים: או שבצירוף מקרים מופלא מצביעי הימין הקיצוני הספורים שבקיבוצים מתרכזים כולם במפעלים שמפרנסים ותורמים לשגשוג כלכלת ההתנחלויות; או שבמוחם של מצביעי המרכז-שמאל, המסה הגדולה בקיבוצים, יש נתק תודעתי גמור בין מה שהידיים עושות לבין מה שהפה מדבר. תחליטו לבד.

הפרטים הקטנים האלה מלמדים יותר מכל כמה חלול "הרצון לשלום" שמבטאים מרבית הישראלים (ולא רק בקיבוצים) בסקרים, בשיחות יום שישי וגם בהצבעה בקלפי. ואם הם נכונים לאזרח, ודאי וודאי שהם נכונים לשלטון (על כן כל לא רק דיפלומטיית השלום השוצפת של קרי-לבני-עריקאת, אלא גם העיסוק הציבורי בה, הוא זריית חול בעיניים).

הסטוריית האלימות של התנחלות סוסיא

התמונה הזאת עשתה הרבה רעש בתקשורת, בארץ ובעולם, כשצילמה אותה תושבת ח'ירבת סוסיא ביוני 2008:

ארבעה "עבריינים לא נודעים" יוצאים למלאכת יומם.

הבריונים האלה – תמיד רעולי פנים, כי בכל זאת, מדובר במוגי-לב – פצעו קשה את תמאם א-נוואג'עה, בת 58, ופצעו בינוני את בעלה בן ה-60 ובנם בן ה-32. תיעוד מצולם ועדויות ראיה היו למכביר, המשטרה אפילו עצרה חשודים, אבל בואו לא ניסחף: התיק נסגר לאחר שנה מסיבת "עבריין לא נודע", השיטה שבה נקבר אחד מכל שני תיקי חקירה על אלימות מתנחלים נגד פלסטינים (רק 8.5% מכלל התיקים מסתיימים בכתב אישום).

אין זאת אלא שנערי האלות מסוסיא פעלו בעצה אחת עם ועדת המשנה לתכנון ורישוי של המנהל האזרחי, זו שהביעה דאגה מכך שהחיים בח'ירבת סוסיא "מונעים מהאישה הפלסטינית לצאת ממעגל העוני ולהתקדם בחינוך ועבודה". המכות שספגה תמאם נועדו רק לזרז את יציאתה ממעגל העוני והבורות.

לא תמיד מסתפקים בריוני סוסיא בהסתרת פניהם. לפעמים הם גם מתגנבים בלילה ומכים אנשים בשנתם, במקלות וסכינים, שורפים אוהלי מגורים, לפעמים חותכים צמיגי משאיות של משפחות העוסקות במסיק זיתים, לפעמים מכים פעילי שמאל, ולפעמים מרוב להיטות אינם מבחינים שמי שהם מכים הם למעשה שוטרים בתחפושת.

עם כל הפציעות האלה, תושבי סוסיא נזקקים להרבה טיפולים רפואיים. זו כנראה הסיבה – דאגה כנה לשלומם – שוועדת המשנה לתכנון ורישוי של המנהל האזרחי קבעה ש"לא עיריית יטא ולא הרשות הפלסטינית מסוגלים להתמודד עם פיזור בלתי אפשרי של כפרים קטנים לכל עבר, לא מבחינת שירותי הבריאות, רווחה, דת, בריאות". רק על מתנחלי סוסיא האומללים לא חשבה הוועדה: במי יכלו אלה את זעמם משעה שיטוהר השטח מערבים?

הסטורית הגירושים מח'ירבת סוסיא

[לסקירות מקיפות, ראו כאן וכאן]

נחזור להתחלה. במשך 4 שנים, אחרי "הגירוש הארכיאולוגי" מאדמתם, התגוררו תושבי ח'ירבת סוסיא בסמוך להתנחלות היהודית עד שזו קצה בשכניה הפלסטינים. ב-1990 הועברו כל תושבי הכפר במשאיות לצומת זיף, 15 ק"מ צפונית לסוסיא. הם חזרו לחלקותיהם החקלאיות, כל משפחה בנפרד, והתמקמו בחושות ובמערות. כך למעשה התפרקו החיים המשותפים של היישוב, אף כי המשפחות עדיין מקיימות קשרים הדוקים זו עם זו.

במהלך שנות ה-90' השתלטו מתנחלי סוסיא והמאחזים שהוקמו באזור על 3,000 דונם מאדמות הכפר, שכיום נמנעת מתושביו הגישה אליהן. שני פלסטינים נרצחו בידי מתנחלים באזור: מחמוד מוחמד אל-נוואג’עה נהרג בידי מתנחל כשרעה צאן באדמתו ב-1991, ומוסא אבו סבחא נורה בראשו, בעודו כפות ושרוע על הקרקע, בידי יורם שקולניק ב-1993. ב-2001 נרצח באזור המתנחל יאיר הר-סיני בידי תושב יטא, אירוע ששימש אמתלה לגירוש השלישי של תושבי ח'ירבת סוסיא, שנחת ללא כל התראה, ובמהלכו הרס הצבא מערות מגורים ואטם בורות מים. עתירת התושבים לבג"ץ הביאה לעצירת ההרס אך לא לעצירת ההתנכלויות השגרתיות של המתנחלים, בחסות הצבא שנתן להם יד חופשית.

בשל אטימתם של כ-30 בורות המים בשטחי היישוב, נאלצים התושבים לקנות מיכליות מים ביטא במחירים מופקעים. חלקות אדמה שהפלסטינים מתקשים להגיע אליהן מאימת המתנחלים הופכות אחרי 3 שנים ל"קרקע נטושה", על פי הפרשנות הישראלית לחוקי הקרקעות העות'ומאניים, ונהיות זמינות כ"אדמות מדינה" להתנחלויות.

במשך עשור שלם ניסו תושבי הכפר לקבל היתרי בנייה, אך לשווא. נזכיר רק שדרום הר חברון מוגדר בתכנית המתאר המנדטורית, מלפני 70 שנה (!), כשטח חקלאי שהבנייה אסורה בו כמעט לחלוטין. בהיעדר תכניות מתאר עדכניות, הפלסטינים באזור עדיין כפופים לאיסורים דרקוניים שהופכים כל אוהל, בור מים או גדר צאן ל"מבנה" בר-הריסה. תשאלו: אז איך זה שהמתנחלים שחיים באותו מרחב אינם כפופים לתכנית המתאר המנדטורית? נו, שאלה חסרת-טקט. לא שואלים דברים כאלה.

דרום הר חברון – לחצו להגדלה.

רק לפני שנה, בעקבות עתירה של "שומרי משפט – רבנים למען זכויות אדם" משנת 2010 לאפשר לתושבים גישה לאדמותיהם, ויתר המנהל האזרחי ברוב טובו על 12% מהאדמות שנגזלו (437 דונם) ופינה מתנחלים משתי חלקות פרטיות. זה כבר היה יותר מדי לנאמני ארץ ישראל. עמותת "רגבים", שעצם הרעיון של בעלות ערבית על קרקע בארץ ישראל הוא חילול קודש עבורה, הגישה בפברואר 2012 עתירה לבג"ץ בדרישה לפנות את ח'ירבת סוסיא. הכפר תואר בעתירה כ"מאחז בלתי חוקי" (דין ח'ירבת סוסיא כדין עמונה, גילגלו עיניים בימין), שתושביו "פלשו" לאדמתו (שקר גס, הם בעלי הקרקע).

על האופן שבו הפכה "רגבים" אידאולוגיה לאומנית וגזענית במפורש לאקטיביזם משפטי אפשר לקרוא במאמר המצויין הזה. וראה זה פלא: עוד טרם התקבלה החלטה בנושא (בג"ץ רק הוציא צו ביניים שאסר על תושבי ח'ירבת סוסיא להוסיף מבנים חדשים), הוציא המנהל האזרחי צווי הריסה ל-52 מבנים בכפר, בהם מרפאה, גן ילדים וגנרטור סולארי, ספק החשמל היחידי בכפר. סמיכות הזמנים הזאת מעלה חשד יותר מסביר ש"רגבים" פועלת למעשה כשלוחת Gongo של השלטון הישראלי; קטליזטור שיכול להתניע מהלכים משפטיים במסווה של "ביקורת ציבורית" בעודו מקדם אג'נדה שלטונית מובהקת. מנהל הפעילות של העמותה, בצלאל סמוטריץ', מחזק את החשד: "בדרגי השטח ובהרבה מאוד מחלקות במשרד הפנים, במנהל מקרקעי ישראל, במשרד המשפטים ועוד, מזהים ב'רגבים' גורם חיובי שבא לעזור להם, ולחשק אותם מול הלחץ שהם סופגים משמאל. רובם אנשים טובים, ציוניים ואידאליסטים". לא מיותר לציין שמנכ"ל "רגבים", הרב יהודה אליהו, מתגורר במאחז הבלתי מורשה חרשה, שהמדינה מנסה להכשיר בניגוד לעמדת בג"ץ, ובמקביל מקבל משכורת כעובד ציבור מן המועצה האזורית בנימין כ"עוזר ראש מועצה" (תודה לדרור אטקס על המידע).

בדומה למתרחש בנגב ובבקעה, גם כאן הרשות השופטת פועלת בעצימת עין בזויה כלפי התנהלות השלטונות: ידוע היטב שפלוגות הבולדוזרים הישראליות מנצלות כל הפוגה בדיון המשפטי להרוס עוד ועוד ובכך לשנות מן היסוד את התשתית העובדתית שעליה נסמכים צווי הביניים של בג"ץ. בג"ץ יודע ולא מונע. ביוני האחרון שוב חולקו צווי הפסקת עבודה ל-40 אוהלים, חממות ובור מים בכפר. למותר לציין שח'ירבת סוסיא מוקפת במאחזים יהודיים לא חוקיים – חוות מעון, מצפה אביגיל ומצפה יאיר, שאף מבנה בהם לא הוקם במסגרת תכנית מתאר קיימת.

במשך כל השנים התחננו תושבי ח'ירבת סוסיא להסדרת יישובם באמצעות תכנית מתאר. הבקשות לא נענו מסיבה עקרונית: המנהל האזרחי אינו מכין תכנית מתאר כמעט לאף יישוב פלסטיני בשטח C (כ-60% משטח הגדה המערבית), והמעט שמאושר אוסר כל התרחבות, שכן ישראל חותרת לדילול שיטתי של האוכלוסיה הפלסטינית בשטח C.  בדצמבר 2012 הגישו התושבים, באמצעות "שומרי משפט", תכנית מתאר שהכינו בעצמם. במאי השנה דנה ועדת המשנה לתכנון ורישוי של המנהל האזרחי בתכנית ובאוקטובר היא נדחתה בשלל נימוקים מדהימים, שרק דגימה קטנה מהם הובאה בתחילת הפוסט. נעבור אם כן לטקסט הביזארי הזה.

נימוקי ועדת התכנון והרישוי נגד תכנית המתאר לח'ירבת סוסיא

[אני מודה לעו"ד קמר מישרקי-אסעד על המידע והמסמכים המלאים בנוגע להליכי התכנון בח'ירבת סוסיא].

תכנית המתאר שהגישו התושבים הציגה מספר חלופות. אחת מן החלופות התבססה על המצב הקיים ללא שינוי, שבו פזורה אוכלוסיית הכפר בשישה מוקדים שונים. חלופה אחרת ריכזה אותם בשלושה מוקדים, חלופה נוספת בשני מוקדים וחלופה אחת אף ריכזה את כל התושבים במוקד אחד. בכל החלופות השטחים שהוקצו ליישוב נמצאים בבעלותם העכשווית של התושבים ומבוססים על החלקות החקלאיות שבעיבודם. חשוב לזכור את הדברים האלה, ובפרט את העובדה שתכנית המתאר כן מציעה אפשרות לריכוז כל אוכלוסיית הכפר במקום אחד. תשובתה של ועדת התכנון, כפי שנראה מיד, מתעלמת מכך לחלוטין.

נימוק ראשון: "שיקול ראשוני הוא מהי אוכלוסית הסף הכמותית שיכולה לשאת שירותים מוניציפליים ושיכולה לספק לעצמה את המענה בתחום החינוך, הבריאות והרווחה. נדמה כי מספר בתי האב במקרה זה אינו מצדיק את התכנית."

תשובה: זהו איננו קריטריון תכנוני אלא גזעני, שכן באורח פלא הוא אינו חל על התנחלויות ומאחזים של יהודים באותו מרחב גיאוגרפי. בח'ירבת סוסיא יש כ-40 משפחות ו-300 נפש. במאחז מצפה יאיר הסמוך יש 8 משפחות בלבד, במצפה אביגיל הסמוך ישנן 20 משפחות. ברחבי הגדה המערבית פזורות עשרות התנחלויות זעירות, כדוגמת חמדת (174 תושבים), חרמש (180), מבוא דותן (272), מגדלים (138), משכיות (72), נירן (58), גבעת הראל (13 משפחות), ועוד ועוד. כשהמדינה רוצה, גם קרוואן וחצי יכולים לספק לעצמם את כל צרכיהם.

נימוק שני: "לא עיריית יטא ולא הרשות הפלסטינית מסוגלים להתמודד עם פיזור בלתי אפשרי של כפרים קטנים לכל עבר, לא מבחינת שירותי הבריאות, רווחה, דת, בריאות".

תשובה: יפה מצידה של הוועדה שהיא שוקלת את שיקוליה של הרשות הפלסטינית מבלי שיושב בה אף נציג של הרשות. זה המקום לציין שבוועדה גם לא יושב אף נציג של ח'ירבת סוסיא, בניגוד לנציגות המקובלת בתכנון יישובים יהודיים. בכל זאת, ערבים. ובכלל, ועדה יקרה, זוכרים למה היישוב מפוזר "לכל עבר"? אולי בגלל שאתם בעצמכם – כלומר, המינהל האזרחי – הרס ופירק אותו ב-1990 ולא הותיר למשפחות ברירה אלא לחזור בנפרד לחלקותיהן? ולבסוף, הוועדה מתעלמת באלגנטיות מכך שתכנית המתאר המוצעת כן מציגה חלופות של ריכוז האוכלוסיה כולה במוקד אחד. את ההתנגדות הזאת צריך בעצם לשכתב: "לא מדינת ישראל ולא המינהל האזרחי מסוגלים, סליחה רוצים, להתמודד עם כפרים ערביים בשטח C, נקודה".

נימוק שלישי: "תשתיות – באיזו מידה הקהילות והמשפחות יכולות לצאת בהוצאת הקמת תשתיות בנושא חשמל, מים, ביוב, דרכים, פינוי פסולת. וגם כאן התשובה לצערנו היא שרק מבנה עירוני מרוכז, יעיל, מתוכנן, מחושב, יכול להתקרב למענה ולו חלקי של הצרכים האלה".

תשובה: אפשר היה לגלות האם ובאיזו מידה המשפחות והקהילות מצליחות לארגן לעצמן תשתיות חשמל, מים וביוב אילו המינהל האזרחי עצמו לא היה טורח, בקפדנות סאדיסטית של ממש, ולאורך שנים ארוכות, להחריב ולהרוס כל רמז לפיתוח תשתיות כאלה; אילולא היה אוטם עשרות בורות מים, מוציא צווי הריסה למתקני אנרגיה סולאריים ולטורבינות רוח, ולא מתיר לתושבים לבצע אף פעולה שיש בה כדי לחלץ את עצמם מאותה דלות חומרית שעכשיו כל כך מזעזעת אותו. קודם דואגים לנוון את הילידים ואחר כך גוערים בהם שהם לא חפצים להשתנות.

נימוק רביעי: "התכנית הנוכחית מהווה עוד ניסיון למנוע מאוכלוסיה דלה וקשת יום את האפשרות להתקדם, את האפשרות לבחור בין פרנסה חלקית או מקורות אחרים".

תשובה: המילה שמטריפה אותי כאן היא "עוד". כלומר, בנוסף לניסיונות העבר למנוע מן האוכלוסיה הדלה וקשת היום את האפשרות להתקדם. חברי הוועדה ודאי רואים עצמם כחומה בצורה שעומדת בפרץ כנגד כל הניסיונות הנלוזים של תושבי ח'ירבת סוסיא ונציגיהם, שוב ושוב, לחבל באינטרסים של עצמם. לא, לא ניתן לכם את התענוג הזה. את העזרה שלנו תקבלו ישר לתוך הקיבה, כמו אווזים בפיטום.

נימוק חמישי: "אין בתכנית זו כל תקווה לקדם את האוכלוסיה מעבר לעוני ולבערות בהם נציגיהם שומרים אותם."

תשובה: כאן מנסה הוועדה לתקוע טריז בין התושבים לבין נציגיהם ("שומרי משפט"). מפליא שהוועדה רואה עצמה כשירה לקבוע לא רק מה טוב לתושבים אלא גם מה הם חושבים שטוב להם, ולמצוא שיש פער בין מה שהם רוצים לבין מה שנציגיהם מתכננים עבורם – וכל זאת מבלי שניתן פתחון פה מינימלי לנשואי הדיון – תושבי ח'ירבת סוסיא. אלה שקופים לחלוטין, למרות ש"טובתם" נישאת בכל פה בחגיגיות. לו היו טורחים חברי הוועדה להקשיב לתושבים עצמם, היו שומעים קול ברור ואחיד: החקלאות בדרום הר חברון היא עולמם מדורי דורות, שם ביתם ושם הם רוצים לחיות. אין הם רואים לעצמם כל אפשרות להתפרנס ולחיות חיים מכובדים כמובטלים בשולי העיירה יטא (לא כרך אורבני מסעיר בהזדמנויותיו, כתיאור הוועדה, אלא עיירה מוכת עוני ואבטלה), והם שבים ושואלים מדוע קהילות מתנחלים קטנות שקמו סביבם ב-20 השנים האחרונות כן יכולות להתקיים באופן עצמאי על בסיס חקלאי ורק הם, שעשו כך מזה 180 שנה, אינם יכולים.

הנה הם. פנים, קולות, מאוויים, חששות. הביטו בהם, האזינו להם.

וההמלצה לסיום: "יש להעדיף תכנון צמוד דופן במרקם עירוני, תוך שמירה על שטחים חקלאיים ומניעת פרבור יתר… מוסדות התיכנון המחוזיים, ובכללם ועדה זאת, מחוייבים לבחון שיקולים אזוריים ולא רק מקומיים וספציפיים. פיתוח מרחב העיר יטא מחייב התפתחות שלבית והדרגתית, אשר נגזרת מליבת העיר, ולא משלוחות מרוחקות באדמות החקלאיות הפזורות מסביב לעיר…  הוועדה ממליצה לדרי המקבץ לא לזנוח את האפיק התכנוני וליזום תכנון חלופי… על תכנון זה לחול על מיקום קרוב יותר ליטא, כאשר לשם כך ניתן לשקול, מול הגורמים הרלבנטיים במנהל האזרחי, את כלל האפשרויות הרלבנטיות מבחינה תכנונית לרבות עשיית שימוש באדמות מדינה מתאימות במרחב".

תשובה: מן הדברים מתקבל הרושם שבין ח'ירבת סוסיא ליטא משתרעים מרחבים עצומים של כאוס תכנוני. בפועל מרוחק גבולו הצפוני של הכפר מתחום השיפוט של יטא 3 ק"מ בלבד. אבל הנה פיסת מידע קריטית שהחלטת הוועדה מסתירה: ח'ירבת סוסיא ניצבת על גבולו של שטח C. הזזתה לכיוון יטא, ולו באופן מינימלי, תעביר אותה בהכרח לשטחי A ו-B, שבהם סמכויות התיכנון והקצאת הקרקעות מסורות לרשות הפלסטינית. במלים פשוטות: המינהל האזרחי ממליץ לתושבי ח'ירבת סוסיא להסתלק משטח C. הניסוח האדיב לא יכול להסוות את גסות ההצעה. שתי ציפורים כאן: גם נסלק ערבים משטח שההתנחלויות היהודיות לוטשות אליו עין, וגם ניפטר מן החובה, ולו הפורמלית, להתעסק עם תכניות מתאר לפלסטינים. את המשפט הראשון בהמלצה יש לקרוא כך: " יש להעדיף (אנחנו נעדיף בשבילכם) תכנון צמוד דופן במרקם עירוני, תוך שמירה על שטחים חקלאיים (עבור יהודים) ומניעת פרבור יתר (של ערבים)". שיא הציניות מסתתר במלים האחרונות: "… לרבות עשיית שימוש באדמות מדינה מתאימות במרחב". מי יעשה שימוש? לא המינהל, כי האדמות המדוברות שאליהן נבעטים התושבים מצויות בשטחי A ו-B. צ'ק בלי כיסוי לפנינו, שנועד לטשטש את האמירה הסופית של הוועדה: אנחנו לא סופרים אותכם ואתם לא באחריותנו, נה נה-נה נה נה.

סיכום היסטורי-ביורוקרטי: קודם כל חונקים את היישוב, לאט לאט ובמשך שנים: אפס היתרי בנייה, צווי הריסה, חיסול כל ניסיון לפתח תשתיות, מניעת פרנסה; בכל אותו זמן נמנעים מלקיים את חובתו הבסיסית של השלטון כלפי האזרח וגם כלפי הנתין במשטר כיבוש: הכנת תכניות מתאר; לבסוף מאפשרים "בנדיבות" לתושבים להכין, על חשבונם, תכנית מתאר ליישוב; ואז פוסלים את התכנית על הסף, באבחה קצרה ואכזרית, ומסתבר מה שנחשד כל הזמן: עצם זיקתם של התושבים לטריטוריה אינה מתקבלת על דעת השליט. כולנו "רגבים".

זאת לא הפעם הראשונה: כך קרה בעיסאוויה וכך קרה באום אלחיראן, שסיפורו הובא כאן בהרחבה לפני שנה. התחזיות הקודרות מן הפוסט ההוא התממשו במלואן, לצערי: היישוב היהודי חירן קיבל את חותמת הממשלה השבוע, ולשם כך ייהרס אום אלחירן הבדואי. אני ממליץ לחזור אל הפוסט ההוא רק כדי להיזכר שוב בנשף המסיכות הביורוקרטי שלתוכו גררו הרשויות את עצמן ואת התושבים, שעה שהתוצאה הסופית היתה כתובה על הקיר מההתחלה. זוכרים את נשיאת הרכב הערר שממש התקשתה להאמין שהיישוב המוצע יקלוט יהודים בלבד? "אם יוכח שאכן יוקם במקום יישוב יהודי הדבר מהווה מבחינתה בעיה רצינית", כך היא אמרה.

נו, אז עכשיו היא בבעיה רצינית.

סיכום

ח'ירבת סוסיא עומדת בפני הריסה וגירוש שוב, בפעם הרביעית. הפעם הזאת נבדלת מן הקודמות בכך שלא ברור שיהיה לעקורים לאן לחזור. החלטתה של ועדת המשנה לתכנון ורישוי של המנהל האזרחי לדחות את תכנית המתאר שהכינו התושבים היא מעשה טלאים מופרך, שהשקר זועק מכל סדקיו. היא נותחה כאן לעומק כדי להציג במערומיה את מסכת השקרים הבזויה שלועסת עבורנו מדינת ישראל שוב ושוב ביחס ליישובים הערביים: שקר "הבנייה הלא חוקית", שקר ה"אי-תכנון", שקר ה"נחשלות מרצון", ומעל כולם, שקר "הרצון הטוב של המדינה". כל כך הרבה ישראלים ניזונים מן השקרים האלה (הציצו כאן לראות מה קורה כשמעמתים אותם עם העובדות) שכמעט לא נותר זכר למציאות האמיתית בדיווחים התקשורתיים על הנושא. בשאלות המפתח שנוגעות ליחסים בין השלטון, הערבים והאדמה – רוב הישראלים היהודים חיים בעולם בדוי לחלוטין.

שואלים אותי כל הזמן למה לטרוח להציג את האמת כשהיא ממילא לא משנה לאף אחד. זאת שאלה חסרת יסוד, כי כל עוד הרוב אינו נחשף לאמת, אין לנו מושג אם היא משנה לו או לא. פה ושם כשהיא מציצה מתחת לברזנט הצבאי של חיינו, מסתבר שהיא בכל זאת משנה משהו למישהו. מכל מקום, לא מוכרת לי דרך להתניע שינוי פוליטי שאיננה מתחילה בתיקון יסודי של תמונת המציאות. והאמת על סוסיא ועל שאר היישובים בדרום הר חברון, על בקעת הירדן ועל הכפרים הלא מוכרים בנגב, היא אותה אמת תמיד: יהודים מבצעים טרנספר בערבים. זה לא ב"שוליים" וזה לא "קטע של הימין"; זאת פרקטיקה שמהווה בשר מבשרו של המשטר הישראלי, והיא חורצת את גורלם של עשרות אלפי אנשים. אם כל מה שתיקחו מן הפוסט הזה הוא ציקצוק שפתיים מתחסד אל מול בריוני האלות של התנחלות סוסיא – לא הבנתם כלום ולא עשיתי כלום. אני ואתם הם האלות.

מבט מבפנים: תושבי ח'ירבת סוסיא מצלמים את עצמם. לחצו על התמונה.

ארגון "שומרי משפט", שמלווה מקרוב את תושבי ח'ירבת סוסיא באופן שוטף, יגיש עתירה לבג"ץ נגד החלטת המינהל האזרחי. דף המאבק בפייסבוק – כאן.

נגמר לך הגז? להביא בלון גז חדש – אי אפשר. לבנות סככת פח לשתי פרות – אי אפשר. להניח צינור ביוב – אי אפשר. לנטוע עצים – אי אפשר. להכניס מיכלי מים להשקיה – אי אפשר. להזמין שוחט לפני החג – אי אפשר. לפתוח דוכן רוכלים לממכר שתיה או מזכרות – אי אפשר. להכניס ארגז עגבניות – אי אפשר. זה מסחרי. מותר רק עגבניות בשקית, לצריכה פרטית. להקים גדר בטיחות סביב בית הספר כדי לחצוץ בין הילדים לכביש – אי אפשר. לתקן את הכביש היחידי בכפר – אי אפשר.

ברוכים הבאים לנבי סמואל, ואם אפשר, ברוכים המסתלקים. מדינת ישראל תושיט לכם כל עזרה שתתבקש לזרז את התחפפותכם מאדמתכם.

מקור: "בצלם"

250 תושבי הכפר, הנמצא רק קילומטר צפונית לשכונת רמות בירושלים, חיים בכלוב בלתי אפשרי. לכאורה תושבי הרשות הפלסטינית בשטח C; בפועל, מנותקים מן הגדה בגדר ההפרדה וכן באמצעות כביש האפרטהייד, 436, שמחבר בין רמות לגבעת זאב. במשך כשנה נאסרה לחלוטין תנועת פלסטינים על הכביש הזה. מאז הקמת הגדר, רק מי שרכבו רשום על שם תושב הכפר, או שתיאם מספיק זמן מראש עם מנהלת התיאום והקישור, רשאי לעלות עליו. יהודים, כמובן, פטורים מכל מגבלת תנועה על הכביש.

תושבי נבי סמואל נמצאים לכאורה במרחק נגיעה מירושלים; בפועל, מי שנתפס בשטח העיר משלם קנסות של אלפי שקלים. עוד קהילה פלסטינית כלואה במובלעת הזאת, אל-חלאיילה, שנמצאת למרגלות התנחלות גבעת זאב, אך היא לפחות פטורה מן העונש שנקרא "גן לאומי", שידובר בו בהמשך.

דרגה כזאת של התעללות ביורוקרטית לא מוכרת לי בשטחי יהודה ושומרון, ומזכירה רק את גורלם של תושבי הקהילות הפלסטיניות בבקעת הירדן ובדרום הר חברון. באחד המקרים שנמנעה הכנסת ציוד לכפר נמסר הנימוק ש"לא מדובר בצורך הומניטרי" – משל היה נבי סמואל "יישות זרה" תחת מצור צבאי, כמו רצועת עזה. ראו כמה משחית ומעוור הכוח, עד שפקידי המנהל סבורים שמחובתם לאפשר לכפרים פלסטיניים (בכלל? או רק במרחב התפר?) קיום "הומניטרי" בלבד – על סף קטסטרופה, אבל לא מעבר לכך.

העובדה שכל זה מתאפשר במרחק של קילומטר בלבד משכונות מגורים של יהודים רק מעידה על עומק ההדחקה וההכחשה שסיגלו להם הישראלים, מרכיב הכרחי בכלכלה הנפשית של עם האדונים. צריך לציין שעד לאחרונה חמקה נבי סמואל גם מתשומת ליבם של פעילי זכויות אדם; מנגנוני ההסוואה השלטוניים פעלו ביעילות יוצאת דופן במקרה הזה.

כתמיד, השלטון הקולוניאלי זקוק למשת"פים, הידועים בכינוי "ערבים טובים", או בפשטות, מוכתר הכפר. על טובות כאלה גומל השלטון בנדיבות. מוכתר נבי סמואל ובני משפחתו הם היחידים בכפר שמחזיקים בתעודת זהות כחולה; לצד ראש המועצה, המוכתר הוא היחידי שהורשה לבנות בית בכפר (במקום שבו הוא עומד נהרס בית של תושב אחר); והוא כמובן זה שדאג לזייף חתימות של בעלי קרקעות על "שטרות מכירה" שמעבירים את הקרקע לבעלות יהודית.

בבית הספר הזעיר בנבי סמואל לומדים 10 תלמידים בלבד. אסור להוסיף חדר, אסור להרחיב; 40 תלמידים נוספים נאלצים לנסוע כל יום לכפרים אחרים בסביבה. צילום: EAPPI

בטח לא שמתם לב לנקודה הזאת, אז אחזור עליה. מ-1967 ועד היום, במשך 46 וחצי שנה, ניתנו שני אישורי בנייה בלבד בכפר נבי סמואל. לא, אף אחד לא טוען שהתושבים פלשו לאדמות; גם המנהל האזרחי מכיר בבעלותם על הקרקע. לא, אין מחסור בקרקע פנויה באזור, כל הגבעה מסביב לכפר שוממה לחלוטין. אז למה לא נותנים להם אישורי בנייה, למה בנים ובנות של תושבי הכפר נאלצים לעקור למקום אחר כדי לבנות בית?

קוראים לזה טרנספר זוחל. ביורוקרטי, עקשני, בלתי פוסק.

למעשה, מבחינת השלטונות מדובר כבר בכפר וירטואלי, חזיון תעתועים מן העבר. במהלך דיון בהתנגדויות להקמת מיזם התיירות בנבי סמואל, קבע נציג המנהל האזרחי: "אין כפר – יש פארק". לכל איש יש שם, ומוטב לומר shame, וגם לאיש הזה, ראש לשכת התכנון של המנהל האזרחי, יש שם: אדריכל דניאל חלימי. זהו אותו חלימי שפסל את תכנית המתאר שהכינו תושבי ח'ירבת סוסיא ליישובם, בשלל נימוקים מופרכים עד אבסורד, מסמך שנותח כאן בהרחבה.

במקרה של נבי סמואל חלימי קיצר הליכים באופן משמעותי; אם אין כפר, אין מה לתכנן או לאשר.

דניאל חלימי הוא מתנחל. סתם, שתדעו.

שלושה אין-תושבים יושבים מחוץ לאין-בית שלהם באין-כפר נבי סמואל. צילום: EAPPI

טיולים ואתרי עתיקות יפים להדחקה, וכך מבקרים למעלה מ-300,000 ישראלים בשנה בגן הלאומי נבי סמואל, מבקרים ומדחיקים, מתפעמים מן הנוף וההסטוריה ולא יודעים דבר על הכפר הפלסטיני שמונח מתחת לאפם. כתבות תיירות ומדריכי טיולים, שממליצים בחום על האתר כטיול מושלם לשבת, מפגינים בקיאות מופלגת באירועים שספק התרחשו שם לפני 3,000 שנה ובורות מוחלטת ביחס למה שקורה שם כיום.

ההרס והגירוש

[לסקירה מקיפה, ראו הדו"ח "נבי סמואל – סיפורו של כפר השבוי בגן לאומי" של עמותת "עמק שווה", יוני 2013].

קשה לדעת מה בדיוק היתה הסיבה שמדינת ישראל מצאה לנכון לשלוח את דחפוריה בשנת 1971 ולהחריב את הכפר נבי סמואל. ממילא רוב תושבי הכפר (יותר מאלף נפשות) ברחו במהלך מלחמת ששת הימים, ומהם נותרו פחות מ-300 איש. תכניות ההתפשטות הגרנדיוזיות של ירושלים-רבתי היו בחיתוליהן. התנחלויות גבעת זאב וגבעון החדשה, שמשתרעות מצפון לנבי סמואל, יקומו רק 6 שנים מאוחר יותר, ב-1977. האם כבר ב-1971 חזה המתכנן הישראלי שנבי סמואל תהיה תקועה בתווך, בין שכונת רמות לבין אותן התנחלויות, וניסה לפתור את הבעיה לפני שהיא בכלל צצה? ואולי זהו הזיכרון ההסטורי המסוכסך של המקום שהריבון הישראלי ניסה לרסן ולהכניע: המצודה הצלבנית, המסורת בדבר מקום קבורתו של שמואל הנביא במקום, הסכסוכים בין קהילות יהודיות ומוסלמיות על זכות התפילה, הניסיון (שנכשל) של יוצאי תימן להקים יישוב יהודי במקום בסוף המאה ה-19, הקרבות הצבאיים שניטשו על הנקודה השלטת הזאת, בין הטורקים לאנגלים ובין היהודים לערבים, מבצע "יבוסי" הכושל ב-1948, פשיטת יחידת ה-101 על הכפר ב-1953, ולבסוף, "התיקון": הכפר נכבש מחדש ב-1967.

כך או כך, 46 בתי מגורים הרסה ישראל בכפר ב-1971, והתושבים נאלצו לעבור לשטח ממזרח לאתר נבי סמואל. מאז ועד היום המדינה עושה כל שביכולתה להמאיס עליהם את החיים במקום, ובשנים האחרונות ממש מתעלה על עצמה בשלל המצאות נבזיות במיוחד. אין לזה שום קשר לביטחון. גם לא לארכיאולוגיה, כפי שנראה מיד. מדובר בקהילה שקטה של 250 איש שכל חטאם הוא השתייכותם לגזע לא נכון במקום ובזמן שאינם מתפשרים על פחות משליטה יהודית מוחלטת במרחב.

נסיונות התנחלות בשנות ה-70'

במהלך שנות ה-70' פעל באזור סוחר קרקעות יהודי בשם שמואל עינב, שברבות הימים הפך להיות הצינור הפרטי העיקרי להעברת קרקעות מידיים ערביות לידיים יהודיות בשטחים. עינב לא בחל בזיופי מסמכים להשיג שליטה באדמות שחשק בהן; בשנות ה-80' גם הורשע בשוחד בחירות למפלגת הליכוד לכנסת ה-11. גם קרקעות בנבי סמואל מכר עינב לרוכשים יהודים, כבר בשנת 1973, מה שמצביע על כך שהיו תכניות בניה באזור זמן קצר לאחר (או אולי במקביל) להרס הכפר הערבי. שנים רבות לאחר מכן הם תבעו אותו לדין על כך שלא הסדיר את רישום הקרקע על שמם.

בשנת 1975 הכין משרד הבינוי והשיכון את תכנית "הר שמואל", שייעדה את נבי סמואל לאיכלוס 5,000 תושבים. התכנית אושרה ב-1980 על סמך חוות דעת משפטית של עו"ד פליאה אלבק, מה שזירז את רכישת הקרקעות במקום, שוב דרך סוחר הקרקעות עינב. אבל ב-1986 נתקע הפרוייקט כאשר ייעוד הקרקע שונה לשטח ירוק והוחל בתכנון הגן הלאומי באזור. המשקיעים ורוכשי הדירות נקלעו להפסדים כבדים; המפורסם שבהם היה אריה דרעי, שהורשע מאוחר יותר בקבלת שוחד ובניגוד עניינים במסגרת פעילותו במשרד הפנים לקידום פרוייקט הר שמואל.

הסקירה הקצרה הזאת מלמדת שמן הרגע הראשון (או השני) שנבי סמואל עברה לשליטה ישראלית – המדינה לטשה עיניה אל אפשרויות הנדל"ן באזור. הרבה מאד אנשים השקיעו כסף ומאמצים כדי לייהד את הגבעה וסביבותיה עוד לפני שהיא הוכרזה גן לאומי. הדינמיקה הזאת מזכירה מאד את התנהלות עמותת אלע"ד בסילואן שבמזרח ירושלים: עמותה שהחלה את דרכה ברכישת נכסים (באותן שיטות מפוקפקות) בלב יישוב ערבי ובשלב מסויים עברה "הסבה" לעמותה שעיקר פעילותה בפיתוח ארכיאולוגי-תיירותי. כך או כך, הקרקע עוברת לשליטה יהודית. ההבדל הוא שבנבי סמואל המדינה משתלטת ישירות על הקרקע הפלסטינית מבלי להשתמש בשליח לדבר עבירה בדמות עמותת מתנחלים. הגן הלאומי בנבי סמואל משתרע על שטח ענק, וקשה להאמין שהוא יישאר בשממונו לתמיד. במוקדם או במאוחר יתחילו לצוץ בתוכו מבנים – ישיבות, מרכזי תיירות, חניונים – ולא מן הנמנע שבהמשך גם מגורי קבע. כשיש תיאבון, קשה לעצור.

יש גן לאומי – אין בנייה ופיתוח (לערבים)

במחצית השנייה של שנות ה-80' החל תכנון הפארק. חלף כמעט עשור, וב-17 לספטמבר 1995 הכריז ראש המנהל האזרחי, תא"ל דוד שחף, על שטח של 3,500 דונם בכפר ובסביבותיו כגן לאומי (אני מודה לעמירה הס על המידע), בהתבסס על אתר העתיקות והצמחיה במקום. אבל צמחיה כמעט שאין באזור, ודאי לא צמחיה יוצאת דופן, ואתר העתיקות משתרע על 30 דונם בלבד. מה ראתה אם כן המדינה להכריז על שטח עצום כל כך, גדול פי מאה ויותר משטח אתר העתיקות, כגן לאומי? לשם השוואה, שטחו של הגן הלאומי סובב חומות ירושלים הוא 1,100 דונם, שטחו של הגן הלאומי הרודיון הוא 1,000 דונם, ושטחו של הגן הלאומי סבסטיה הוא 214 דונם.

מי שמחפש תשובות בתחום הטבע ושימור הסביבה לא ימצא אותן שם. כמו כל סוגיה שקשורה לקרקע בישראל, ובמיוחד בשטחי הגדה המערבית, הסיפור הוא פוליטי, וליתר דיוק, קולוניאלי. נבי סמואל הוכרז כגן לאומי ב-17 לספטמבר 1995. זוכרים מה קרה בסוף אותו חודש, ב-28 לספטמבר? הסכמי אוסלו ב' נחתמו. אלה ההסכמים שחילקו את הגדה לשטחי B, A ו-C. נבי סמואל וסביבותיו הוכרזו שטח C  – בשליטה ישראלית מלאה. למרבה הצער, האזור כולו מאוכלס ביישובים פלסטיניים – נבי סמואל, בית איכסא, בידו, אל ג'יב, ביר נבאללה. יישובים צריכים לגדול ולהתפתח, פיתוח דורש עתודות קרקע, אבל לישראל אין – לא כאן ולא בכל אתר אחר – שום כוונה לוותר על אף פיסת אדמה משטח C. כל הסיפור הזה שמדובר בהחזקה זמנית של השטח – 60% מן הגדה המערבית – שבבוא היום יעבור לשליטת הרשות הפלסטינית, היה בלוף גמור.

איך מונעים פיתוח פלסטיני בשטחי C? הו, ברוך השם, לא חסרות שיטות. אבל אחת המוצלחות שבהן, לבטח החסכונית מכולן, היא להכריז על השטח כגן לאומי. או אז נכנס לתמונה חוק הגנים הלאומיים, שאוסר על כל בנייה חדשה במקום, תוספת בנייה, רעיית צאן או עיבוד חקלאי. כלומר, הכל טעון אישור של רשות הטבע והגנים ורשות העתיקות, אך אלה אינן מעניקות אישורים כאלה. החוק גם מגביל מאד את אפשרות העירעור המשפטי על החלטות הרשויות, שנתפסות כסמכות העליונה בכל הקשור להגנה על הטבע וממצאים ארכיאולוגיים.

אבל הזמן דחק. הסכמי אוסלו אסרו על ישראל לנקוט צעדים בשטח שישפיעו על הסדר הקבע, ועצירה מוחלטת של הבנייה והפיתוח הפלסטיניים במרחב שבין שכונת רמות להתנחלות גבעת זאב בהחלט יכולה להיחשב לצעד כזה. אז מה עושים? עושים מחטף. 11 יום לפני החתימה מכריזים על גן לאומי בשטח של 3,500 דונם מצפון לירושלים וכך מסכלים כל סכנה עתידית ל"רצף היהודי" המקודש. זה, בתמצית, סיפורו של "הגן הלאומי נבי סמואל".

הפרשנות הזאת זוכה לחיזוק נוסף מהתבטאות נדירה מתוך המערכת. מי שבשנות ה-80' תכנן את השטחים הירוקים בנבי סמואל היה אותו אדם שתכנן אותם כשכונות מגורים בשנות ה-70' עבור משרד השיכון (בממשלת העבודה) – האדריכל שמואל שקד. אנשי עמותת "מורשת בנימין", שרכשו את הקרקעות בהר שמואל על בסיס התכנון הראשוני, סיפרו כך:

"שקד לא הונה אותנו. הוא גילה לנו שצייר פעם את נבי סמואל כשטח ירוק, אבל זה היה רק כאשר הקרקעות עוד היו בידי ערבים וכדי לא לאפשר להם בנייה. הוא אמר לנו שמרגע בו נרכוש את הקרקעות ונרשום אותן בטאבו – וכך אומנם עשינו – ישונה מיד ייעוד השטח".

חרבון. יעוד השטח לא שונה, אבל אל דאגה, המדינה פיצתה את רוכשי הקרקעות של "מורשת בנימין" ושיכנה אותם בשכונה שנקראה באותו שם, "הר שמואל", בדרום התנחלות גבעת זאב. תושבי נבי סמואל המקוריים, מן הסתם, לא יזכו ליחס דומה. חשיבותה של העדות הזאת בכך שהיא חושפת לאור יום את המטרה האמיתית מאחורי הגן הלאומי: מניעת בנייה לערבים.

גנים לאומיים וייהוד המרחב: אסטרטגיה כוללת במזרח ירושלים ובגדה

הממשלה שהכריזה על הגן הלאומי היתה ממשלת עבודה, בראשות יצחק רבין. זה לא מפתיע: הפטנט של נישול פלסטינים באמצעות גנים לאומיים הוא פטנט ותיק מאד של מפלגת העבודה. קוראי הבלוג זוכרים אולי את הסיפור של שכונת ואדי חילווה בסילואן שנפרש כאן בהרחבה (ראו גם רקע כאן). כל בתי השכונה יושבים בשטחו של גן לאומי, סליחה, הגן עצמו התיישב ב-1974 על השכונה שהיתה קיימת לפניו, ובאיבחה אחת הושמו 5,000 תושביה תחת איסור בנייה מוחלט, אפילו לא תוספת של מרפסת.

יש עוד. לפני חצי שנה אושרה תכנית להקמת גן לאומי בשטח של 5,700 דונם בעמק רפאים שמדרום-מערב לירושלים. 1,000 דונם מתוכם הם אדמות חקלאיות של הכפר אל-ולאג'ה ועוד 200 דונם של הכפר בית ג'אלה; בין הכפרים לאדמות האלה תחצוץ גדר ההפרדה (שכרגע בנייתה הוקפאה) ובכך יושלם סיפוחן לפארק התיירותי. בחודשים האחרונים עלה לכותרות הגן הלאומי "מורדות הר הצופים", שמטרתו הברורה, למעשה המוצהרת, היא לגזול את עתודות הבנייה היחידות של שכונות עיסאוויה וא-טור הצפופות עד מחנק. ובוואדי קנה, שמורת טבע שהוכרזה ב-1983 על קרקעות חקלאיות של הכפר דיר איסתיה, עקרו נציגי המנהל ורט"ג מאות שתילי זית של התושבים (ומתכננים לעקור עוד 1,400 עצים). זאת תוך התעלמות מתשע חדירות של התנחלויות האזור לשטח השמורה, כולל הקמת מאחז בלתי חוקי שלם, אלוני שילה, עם תשתיות חשמל ומבנים, בתוך אותה שמורה עצמה (ראו סקירה עדכנית ומאלפת של אביב טטרסקי). שהרי ידוע שעצי זית מכערים את נוף השומרון אבל קרוואנים וגדרות תיל מעניקים לו לווית חן מצודדת.

זוהי, אם כן, רשות הטבע והגנים בפעילותה מעבר לקו הירוק: זרוע ערמומית של מנגנון הנישול וסילוק הפלסטינים מאדמתם, שפועל תחת איצטלה שקרית של הגנת הטבע והנוף. ויש קושי אמיתי להעביר את האמת הזאת לישראלים, שהולכים שבי אחר הקונוטציות הנקיות והמיטיבות של "הגופים הירוקים". מתחת לכל הירוק הזה יש הרבה ג'יפה.

מנכ"ל רשות הטבע והגנים, שאול גולדשטיין, הוא מתנחל. סתם, שתדעו.

מי שעוד לא השתכנע באג'נדה הלאומנית של רט"ג אולי ישתכנע מן הפרסום האחרון בנוגע למעמדה ב"עיר דוד" שבסילואן. בזמנו עתרה עמותת "עיר עמים" לבג"ץ בדרישה להוציא את ניהול האתר מידי עמותת אלע"ד ולהחזירו לרט"ג, הרשות המוסמכת בחוק לנהל גנים לאומיים. בג"ץ דחה את העתירה לפני שנתיים על בסיס "התחייבותה" של רט"ג להגביר את הפיקוח על אלע"ד (למשל, להוציא מידיה את ההדרכות באתר); הבלוג הזה עסק גם בפרשה ההיא.

השבוע התגלה שרט"ג מצפצפת על ההתחייבות הזאת ולא עשתה דבר לשינוי המצב בשטח – אלע"ד עדיין שולטת ביד רמה ב"עיר דוד". אודה שלא נפלתי מהכיסא, שכן מאחורי התעקשות המדינה על הפרטת "עיר דוד" עומדות סיבות איתנות, אף כי הס מלהזכירן. זאת ועוד: מנהל הגן הלאומי, שהיה אמור לפקח על אלע"ד – מקבל מחצית משכרו מן העמותה שעליה הוא אמור לפקח, כמו גם את עלות הרכב שלו ואחזקתו. מעליו בהירארכיה נמצא מנהל מרחב ירושלים ברט"ג, שאחראי על כל הגנים הלאומים בירושלים וסביבתה, כולל "עיר דוד". האיש במשרת המפתח הזאת, שימו לב, כיהן קודם לכן כמנהל מרכז המבקרים של אלע"ד – אביתר כהן.

אביתר כהן הוא מתנחל. סתם, שתדעו. לא סתם מתנחל, אלא אחד שהשתתף בהקמת מאחזים בלתי חוקיים (עוד על מעלליו –  כאן).

רט"ג, אלע"ד – הכל אותו בבל"ת. לאף אחד מהמעורבים בדבר בירושלים – גורמי העירייה, תושבי סילואן, המתנחלים – אין שום בעיה לראות את המובן מאליו: בין אלע"ד לרט"ג שוררת זהות אינטרסים גמורה, עד רמת איוש המשרות הבכירות. רק גוף אחד במדינת ישראל עדיין עיוור למציאות הזאת: בג"ץ. זהו עיוורון מרצון, שכן עתירות של תושבי סילואן גודשות את שולחנו של בג"ץ מזה שני עשורים ויותר. השופטים יודעים היטב ידו של מי מונחת על הברז במזרח ירושלים, ועדיין הם מעדיפים לא לראות ימינה או שמאלה מן הנתיב הצר שמסמנת להם המדינה בהכרזותיה החלולות. כך יכול בג"ץ להוציא פסקי דין בנוגע לסילואן המדממת כאילו ישב בשוויץ המעטירה. פסקי הדין "מחייבים" את רט"ג "לפקח" על עמותת אלע"ד ולהותיר בידה רק "סמכויות תפעוליות". נו, טוב; החברים של דוד בארי (מנכ"ל אלע"ד) יושבים וצוחקים, ועיניהם כבר לטושות אל הר הבית.

קוריוז מאיר עיניים: לפני זמן מה קראתי את ספרו המטלטל של מירון בנבנישתי, "חלום הצבר הלבן" (כתר 2012), וכמו שהוא מכנה אותו, "אוטוביוגרפיה של התפכחות". בין שלל החרפות והבושות של הציונות שבנבנישתי מצעיד שם בסך, הוא כולל גם את מעשיו שלו. באמצע שנות ה-70' הוא כיהן כסגן ראש העיר לענייני תיכנון, וכך הוא מספר:

"אחד הפרוייקטים התכנוניים שעליו היתה גאוות כולנו היה הכרזתו ותכנונו של הגן הלאומי סביב העיר העתיקה… גישת מתכנני הפארק היתה מקצועית ונטולת מגמות פוליטיות. נעשה שימוש בסמכויות רשות הגנים כדי לפתח ולשמר שטחים ירוקים. לא עלה בדעתנו שסמכויות אלה ישמשו למטרות השתלטות על רכוש ערבי, הריסת בתים או קידום אינטרסים דתיים-לאומניים יהודיים… היינו פתאים כשכללנו בפארק שטחים מבונים בעיר דוד, אבל איש מאיתנו לא חשב להתאנות לערבים תוך שימוש בתקנות הפארק. חשבנו, בשחצנותנו, שכוח השלטון יישאר לעולם בידינו, ולא העלינו בדעתנו שייפול בידי קנאים לאומניים. עכשיו משתמשים בפארק הנאיבי שלנו כאמצעי במאבק האלים נגד התושבים הפלסטיניים הגרים באזור סילואן-ואדי-חילווה. עכשיו פתאום הופכים את היוצרות ומסיבים את האיזור לאיזור תיירות, שהפלסטינים חיים בו באופן "בלתי חוקי" ומפריעים, מסיבות פוליטיות, למעשיהם הנאורים של המתנחלים בני האור. זו דוגמה אופיינית לטיעון הציוני השגור שהופך את התוקף לקורבן. לדעתי יצדק מי שיוקיע את הנאיביות שלנו, או גרוע מכך, יאמר כי במבחן התוצאה איננו שונים מקנאי עמותת אלע"ד, המתנכלת לערבים ומנשלת אותם בשם "נצח ישראל", וכי גם אנו לא היינו צריכים להתעסק עם שטח כבוש. אבל האם לא מגיעה לנו איזו נקודת זכות על הערכים האסתטיים שיצרנו סביב העיר העתיקה?" (עמ' 199-200).

אכן, אני שייך לאלה שמוקיעים את הממסד המפא"יניקי לדורותיו, ובמבחן התוצאה, לא רואה הבדל גדול בינו לבין יורשיו אחוזי הטירוף המשיחי. אני שייך לאלה שמתבוננים בשלטון, לפני כל דבר אחר, מן הזווית של אלה שהוא פוגע בהם, ולא מתרשמים מן הרטוריקה שאופפת את מעשי העוול, אפילו לא מן התודעה העצמית המיוסרת של מחולליו. האם בשנת 2035 יצוץ מירון בנבנישתי נוסף ויכה על חטאיו בזמן שכיהן ברשות הטבע והגנים או ברשות העתיקות או במנהל האזרחי תחת ממשלת רבין של סתיו 1995? האם יבין רק מקץ ארבעה עשורים שהגן הלאומי שהוא הכריז על אדמות נבי סמואל וסביבתה היה בסך הכל כלי נוסף בארסנל הכלים של כיבוש הקרקע וסילוק הנוכחות הפלסטינית הילידית מן הארץ שחמדו להם מתנחלים יהודיים?

ומה נעשה בחרטה הזאת? מה שעשינו עם חרטת הגנרלים? מה יעשו בה התושבים הפלסטינים, שכנראה כבר יתייאשו ויעקרו למקום אחר? ומה יעשו בה היהודים? שוב יחמיצו את הלקח ויחזרו לסורם? האם יש לקח כלשהו למעגל העוול והאיוולת הזה, סובב חומות ירושלים שוב ושוב, עד זרא?

כלואים וחסומים

פרט קטן ומשמעותי נשמט מן האמירה שבגן לאומי מוכרז אסור לבצע עבודות בנייה: אם אתה יהודי, לפעמים מותר לך. כך הוקם מתחם "עיר דוד" בשכונת סילואן, שאליו תתווסף בעתיד הקרוב המפלצת התכנונית "מתחם קדם" (על הליכי האישור המפוקפקים שלה כתבתי כאן) – הכל בשטח גן לאומי מוכרז. וכך, גם בנבי סמואל, בסוף שנת 2005 צמחה לה גדר הפרדה בלב הגן הלאומי, מתפתלת מדרום מזרח לצפון מערב ומותירה נתח גדול ממנו מנותק לחלוטין מאתר העתיקות. כמו כן הוקם מאחז צבאי בשטח הגן, כולל אנטנה ומצלמות שעוקבות אחרי תנועת התושבים, המוקף חומות בטון. הפגיעה החמורה הזאת ב"ערכי הנוף הייחודיים" של הגן הלאומי, מן הסתם, היא כאין וכאפס בהשוואה לפגיעה הבלתי נסבלת שבעצם נוכחותם של התושבים הפלסטיניים. לכן הם יעופו והיא תישאר.

כדי ש"ערכי הנוף היחודיים" לא יברחו לשום מקום, הופקדו עליהם מתקן ואנטנה צבאיים, בלב הגן הלאומי נבי סמואל. מקור: "עמק שווה"

במרץ 2008 הפך כביש 436, עורק התחבורה הראשי המשמש את שכונות צפון ירושלים ונבי סמואל, לכביש אפרטהייד. תושבי נבי סמואל, שגישתם לשטחי הגדה במזרח כבר נחסמה בידי הגדר, שתנועתם דרומה לתוך שטחי ירושלים גם כן נאסרה, נותקו גם מן המרחב הצפוני. הם הופנו לכביש מנהרה, העובר מתחת לכביש 436 (הפרדה "אנכית"), ועל דרך הגישה היחידה שלהם צפונה הוצב מחסום אל ג'יב, שבו נאכפות מגבלות התנועה והעברת הסחורות הדרקוניות אשר תוארו בתחילת הרשימה. לאחר כשנה הותרה נסיעתם בכביש 436 – אבל רק ברכב שרשום על שם תושב הכפר.

אחת התוצאות (המכוונות, בלי ספק) של הלחץ הבלתי פוסק הזה הוא מחסור מתמיד במקורות פרנסה בכפר. באופן אירוני, מקור הפרנסה העיקרי, שאינו מצריך היטלטלות במחסומים, הוא אתר העתיקות הישראלי שנמצא במקום. כך מצאו עצמם תושבים לא מעטים נאלצים לעבוד בחפירות באתר שהוקם על בתיהם שלהם, מהם גורשו משפחותיהם לפני 40 שנה.

כובשים וחופרים: עוד נדבך בארכיאולוגיה של הכיבוש

ליבו של הגן הלאומי הוא אתר העתיקות. המבנה המרכזי הוא שילוב של מצודה צלבנית מן המאה ה-12 ומסגד מן המאה ה-14, שעברו שיפוץ מאסיבי בתחילת המאה ה-20. קומת הכניסה של המסגד משמשת לתפילת מוסלמים ובמערה שמתחתיו מתפללים יהודים. המסורת היהודית, הנוצרית והמוסלמית, שראשיתה מתוארכת לתקופה הביזנטית, זיהתה את המקום כאתר קבורתו של שמואל הנביא, הוא מצפה המקראית, ויהודים החלו להתפלל בנבי סמואל החל בתקופה הצלבנית.

כדרכן של מסורות עממיות, הקשר בינן לבין המציאות איננו הכרחי. בכל החפירות הארכיאולוגיות בנבי סמואל, שתחילתן לפני מאה שנה, לא התגלו ממצאים מן המאה ה-11 לפנה"ס, תקופתו של שמואל הנביא. הממצא הקדום ביותר הוא מן המאה השביעית לפנה"ס, סוף מלכות יהודה, אבל עיקר הממצאים הם מתקופות מאוחרות יותר (הלניסטית, ביזנטית, מוסלמית, צלבנית, ממלוכית).

על אף שהאתר הרשמי של הגן הלאומי מציג את ההסטוריה של נבי סמואל כאפוס לאומי-יהודי מפואר, המחקר המדעי קובע שככל הנראה קברו של שמואל הנביא אינו נמצא שם. המתח הזה בין המדע למסורת, מעניין ככל שיהיה, אינו רלבנטי למעשה לשאלת מעמדם של תושבי נבי סמואל הילידים ולכן אין לי כוונה להתעמק בו. גם אם שמואל הנביא באמת ובתמים נקבר מתחת למסגד שבראש הגבעה, ולצידו הונח מעילו הקרוע, עם הקדשה מיוחדת מאימו – כל זה לא גורע מאומה מזכותם של תושבי נבי סמואל להמשיך לחיות על אדמתם, 3,000 שנה אחרי אותה קבורה, מבלי שהשלטון הישראלי ידחוק אותם החוצה ויתעלל בהם על בסיס יומיומי. בשום מקום במדינת ישראל לא הופכים אזרחים בני ערובה של המחקר הארכיאולוגי, עד כדי בעיטתם החוצה מביתם; זאת "פריבלגיה" ששמורה רק לפלסטינים, שבמקרה יושבים על אדמה שהיהודים חומדים לעצמם.

הפלסטינים אכן נבעטו מביתם, ב-1971. כמקובל בכפרים פלסטיניים בגדה, המבנים שבהם התגוררו הוקמו על שכבות עתיקות יותר. לא, לא יישוב יהודי קדום, אלא שרידים ביזנטיים והלניסטיים, אבל זה הספיק כתירוץ לגירושם. למעשה, מי שמבקר באתר יכול להתרשם בנקל שהבנייה שמוצגת שם כבנייה הלניסטית איננה אלא בסיס, ועליו ניצבים שרידים מבתי האבן הפלסטיניים שבהם התגוררו התושבים עד 1971. קודם גירשנו אותם מן המרחב, אחר כך מן ההסטוריה.

ויש גם כאלה שעדיין זוכרים כל בית ובית:

הסיור הזה מזכיר מאד את הסיור של מוחמד נוואג'עה בח'ירבת סוסיא, ביתו לשעבר שהוכרז גם הוא כאתר ארכיאולוגי – ליהודים בלבד. ובכלל, יש לא מעט מקבילות, האחת מקוממת יותר מהשניה, בין האופן שבו מסרסר הכיבוש הישראלי בממסד הארכיאולוגי כדי להשתלט על עוד ועוד אדמות פלסטיניות בשטחי C – בנבי סמואל, בח'ירבת סוסיא, בסילואן, בזנוטה, או כדי למחוק פרקים שלמים מן ההסטוריה הרב-תרבותית של האזור בשמה של הגמוניה יהודית מדומיינת. העדכון האחרון מחזית הקולוניאליזם הארכיאולוגי התקבל בשבוע שעבר: פארק ארכיאולוגי בתל-רומיידה שבחברון, למשוש ליבם של ברוך מרזל וחבר מרעיו, על שטח שהופקע מידי תושבים פלסטינים. רשות העתיקות שותפה גם לגזל הזה, ונודע גם כי נשקלת האפשרות לחפור בכפר ולאג'ה, כאילו לא מלאה כבר סאת הייסורים של הכפר הזה.

כיוון שלכל איש יש שם, נזכיר גם את שמותיהם של הארכיאולוגים הישראליים שחפרו וחופרים בנבי סמואל, כלומר, ממש באתר שממנו גורשו התושבים הערבים: יצחק מגן, מיכאל דדון ובני הר-אבן.

בימים האלה מרבים לדבר בעד ונגד החרם האקדמי נגד ישראל. מבלי לנקוט עמדה בדיון הזה (דיון עקר ברובו, מסיבות נושנות ולעוסות), ראוי לנפץ טיעון אחד של מתנגדי החרם, לפיו האקדמיה הישראלית היא מעוז של חשיבה ביקורתית שמתנגד למשטר האפרטהייד בשטחים ולכן "לא מגיע" לה חרם שכזה. זהו דימוי מופרך, ואין כמו בחינה לא משוחדת של "הארכיאולוגיה של הכיבוש" להדגים זאת. קשה לדמיין אפילו איך יהודים וערבים היו יכולים לחיות בירושלים "המאוחדת" ללא פעילותה הנמרצת של עמותת אלע"ד, על גייסות הארכיאולוגים שלה, לריסוק הדו קיום במזרח העיר. כמה מאמרים, כמה דוקטורטים, כמה מענקי מחקר מושקעים בחפירות הארכיאולוגיות שמעבר לקו הירוק? וזו רק דיסציפלינה אחת. ישנם כמובן כל מכוני המחקר האסטרטגיים, הפארא-צבאיים, שפועלים תחת חסות אקדמית, בעוד שמטרתם העיקרית היא לייצר מטרייה "אינטלקטואלית" למדיניות החוץ והביטחון הישראלית, יש מעבדות רובוטיקה שתורמות תרומה מכרעת לתעשיית הנשק ו"בטחון הפנים" הישראלית, ובפרט אמצעי שליטה באזורי החיכוך עם פלסטינים, ועוד ועוד. ארבעה-חמישה פרצופים מוכרים של "עוכרי ישראל" במדעי הרוח לא יכולים להסתיר את שיתוף הפעולה העמוק הזה של האקדמיה הישראלית – אולי לא יותר אבל לבטח לא פחות ממגזרים רבים אחרים – עם הפרוייקט שמגדיר יותר מכל את סדר היום הלאומי של ישראל מזה 46 שנה.

מה אפשר לעשות?

התעוררנו מאוחר עם נבי סמואל. כמו שאמר אורוול ולא אלאה מלצטט: כדי לראות את מה שמתחת לאף נדרש מאבק מתמיד. אבל מרגע שרואים, כבר אי אפשר שלא לראות.

גם ישראלים שמשהו זע בליבם לנוכח מסכת העוול הזאת על פי רוב מושכים בכתפיהם ונאנחים, "נו, מה כבר אפשר לעשות". הרפיון הזה הוא נבואה שמגשימה את עצמה, שכן בפועל יש לא מעט ערוצי פעולה אפקטיביים. הסיבה לכך היא בדיוק אותה סיבה שישראל מזמן איננה "מדינה דמוקרטית" בתחומי הקו הירוק שרק מקיימת שלטון כיבוש מעבר לו, אלא מדינה אתנוקרטית שמנגנוני האפליה חדרו לכל אגפיה. כיוון שכך, כל אזרח כמעט בא במגע עם אנשים ועם רשויות שלטוניות שממלאים תפקיד מכריע בתחזוקה ובשגשוג של מפעל הכיבוש וההתנחלות. המגע הזה יכול להיות אגבי, מתמסר או דווקא מתנגד. זה תלוי רק בכם.

הדוגמה הבולטת ביותר שעולה מן המקרה של נבי סמואל וממקרים דומים היא רשות הטבע והגנים. הרשות הזאת היא זרוע שלטונית שעיקר התקציב שלה מגיע מדמי הכניסה שהיא גובה בשמורות טבע וגנים לאומיים. קרוב ל-400 שמורות וגנים יש כאלה בישראל, ומאות אלפי ישראלים פוקדים אותם מדי חודש.

האם אכפת לכם שהכסף שאתם משלמים בכניסה לשמורת גן השלושה מממן גם את הפעולות שמבצעת רט"ג בהר הצופים, בסילואן ובנבי סמואל? האם אכפת לכם שהכסף שלכם דוחק את התושבים הילידים של האתרים האלה אל קיום בלתי אפשרי, ובסופו – טרנספר? אם כך הראו זאת בשפה היחידה שגופים כלכליים מבינים – דרך הכיס. קמפיין ציבורי להחרמת רט"ג וחשיפת פשעיה בפומבי נחוץ היום יותר מכל. לכל הפחות, אל תגיעו לנבי סמואל ולעיר דוד כתיירים. הנה דבר שאתם יכולים לעשות, והוא הרבה יותר רלבנטי מהתפלמסות על מה יכולים או צריכים לעשות אנשים בחו"ל ביחס לכיבוש.

יש עוד דרכים, והאנשים שמנהלים את המאבק למען תושבי נבי סמואל ישמחו לתת לכם רעיונות.

(תודה לרם רהט מקבוצת "פארק בכלוב")

אחת המטרות המרכזיות של הבלוג הזה היא לתעד, להנכיח ולבאר את המאמצים הבלתי פוסקים של ממשלות ישראל לנשל אוכלוסיות ערביות מאדמתן, בעיקר מעבר לקו הירוק אבל גם בתחומו. במרוצת השנים הצטברו לא מעט פוסטים בנושא הזה ויש טעם לארגן אותם בפריסה גיאוגרפית כללית, שתאפשר איתור מהיר של החומרים למי שמעוניין בכך. בסיכום הזה כללתי רק תחקירים נרחבים בעלי מיקוד גיאוגרפי ברור. פוסטים קצרים יותר או כאלה שבוחנים את הנושא באופן רוחבי ניתן למצוא גם תחת התגיות נישול וטרנספר.

כמו שזה נראה, הסיכום הזה ימשיך להתעדכן גם בעתיד.

מזרח ירושלים וירושלים רבתי

שיח ג'ראח
סילואן (1)
סילואן (2)
סילואן (3)
סילואן (4) (וגם עיסאוויה וא-טור)
נבי סמואל

יהודה ושומרון

בילעין/נעלין
נבי סאלח

דרום הר חברון

מערות דרום הר חברון (שטח אש 918)
ח'ירבת סוסיא

בקעת הירדן

בקעת הירדן (1)
בקעת הירדן (2)

בתחומי הקו הירוק

כפר דהמש
חבל הבשור
אום אלחיראן

[פוסט ארוך; פורסם ב"המקום הכי חם בגיהנום"]

השיר "ניצני שלום", אחד הידועים בשיריו של יצחק (אליה) נבון, נכתב בשנת 1918, תחת רושמה הכביר של הצהרת בלפור. רוח של תחייה לאומית שורה על השיר, כעל רבים משירי התקופה. בין הטפה לשלום ולצדק כלל עולמי, מקפיד המחבר להעביר גם מסר ציוני חד: "יודו כל עמים חן דתי", וגם "צדקת עמי חיש יכירו". הנה כי כן, סיפור ידוע: הציונות מעולם לא הסתפקה בסתם להיות צודקת, והתעקשה שכל אומות העולם גם הן יכירו בצדקתה.

אין לדעת מה עבר בראשם של הפקידים במשרדי האוצר והמסחר והתעשייה, אי-אז בראשית שנות ה-80' של המאה הקודמת, כאשר החליטו להטביל אזור תעשייה בקו התפר בשם "ניצני שלום". האם שאבו השראה מן השורה "חוק ומשפט יבנו פרצי"? (אבל לא חוק ולא משפט שוררים שם). אולי מן המשפט "אל ישא גוי אל גוי ידו"? (אבל הטרור היכה שם פעמיים). "יהגו אמת"? (אבל השקר מתנוסס מעל המקום כדגל שחור). "יצמח שלום רב מארצי"?

נו.

כך או כך, העולם לא חש להכיר בצדקת עמי. למעשה, במשך 30 שנות קיומו של אזור התעשייה "ניצני שלום", העולם התעניין בו הרבה יותר מן הציבור הישראלי, שבקושי שמע עליו. ומה שהעולם ראה ושמע די זעזע אותו. כי ב"ניצני שלום" חברו יחדיו כמה רעות חולות של מדינת ישראל כדי להפיק תרכובת רעילה במיוחד: אדנות יהודית גסה במיוחד, יחד עם תאוות בצע משולחת רסן, ניצול מחפיר של עובדים, זיהום הסביבה, האוויר והמים בשלל רעלים כימיים, וכל זאת תוך הפרת כל חוק אפשרי.

מה שצמח מ"ניצני שלום", וממשיך לצמוח כל העת, הוא פטריה רעילה של כיבוש וניצול. מה שהעולם מכיר בו הוא לא צדקת עמי אלא רשעותו. הפנים האלה של הכיבוש, פני ביורוקרטיה ותעשייה ואפליה גזענית ממוסדת, לא מצטלמים טוב כמו ירי חי של חייל מג"ב על נערים בני 15. זאת למרות שגם הם כבר גבו חיי אדם (לפחות 4 פועלים נהרגו במפעלים ב"ניצני שלום") ופגעו בבריאותם של אלפים. העוול שהם מפיצים עמוק הרבה יותר מסטטוס גזעני אקראי של חיילים משועממים בפייסבוק. ואף על פי כן, הם עוברים דרך קבע מתחת לרדאר של התקשורת הישראלית (להוציא חריגים בודדים). הכיבוש כתשתית, ולא כהתפרצויות זעם, הוא שקוף. עטר אותו בצירופי לשון נלבבים כגון "ניצני שלום" – והוא הופך לחלק מן הטבע.

הגיע הזמן שגם הישראלים יטעמו משהו מכל זה.

עובדות בסיסיות

"ניצני שלום" הוקם ב-1985 מזרחית לקו הירוק, על שטח פלסטיני. מלכתחילה לא דובר על מיזם פלסטיני (אז מה אם האדמה שלהם). תנאי הפתיחה היו: בעלי מפעלים ישראלים, פועלים ערבים (בעיקר מן הגדה, אבל גם מישראל). למה לא התירה ישראל גם מפעלים בבעלות פלסטינית? נו, כשאמרנו "שלום כלכלי" לא התכוונו ל"שוויון כלכלי".

בהדרגה הצטרפו אל המפעל הראשון עוד ועוד מפעלים, במיוחד אחרי הסכמי אוסלו, והאזור התרחב והתפשט – הכל ללא תכנית מתאר ובאופן פיראטי לחלוטין – עד שכיום יש בו כ-13 מפעלים, הפרושים על שטח של יותר מ-50 דונם. המפעלים הגדולים במקום – "קשת פרימה" (מייצר דשנים חקלאיים, בבעלות משפחת גשורי) ו"סולאור תעשיות גז" – מטפלים בחומרים כימיים בעלי סיכון סביבתי גבוה במיוחד. עוד באזור נמצאים המפעלים "ימית סינון וטיפול במים", "דיקסון גז", "סול מורן ניהול ושיווק" לייצור ושיפוץ מיכלי גז, "טל-אל" לאיסוף ומיחזור פסולת, "אוהלי האחים" לייצור ברזנטים ואוהלים, "תעשיות נייר", "עצי שיטים" לייצור משטחי עץ, "אינטרסויל" לייצור דשנים, חומרי הדברה וחומרי בניין, "מגוז תעשיות פלסטיק", "שי-קי סחר מתכות", ו"לוטר" לייצור בדים ואריגים.

במפעלי "ניצני שלום" מועסקים כ-500 פועלים פלסטיניים, רובם מטולכרם. אזור התעשייה נושק ממש לשכונות של טולכרם ממזרח ולכביש 6 ממערב (מול היישוב "ניצני עוז"). מעברו המערבי – חומת ההפרדה, מעברו המזרחי – חומה פנימית שחוצצת בינו לבין טולכרם. בחומה המזרחית קבוע שער ברזל קטן. הוא נפתח ב-7 בבוקר לכניסת הפועלים ואז ננעל. הוא נפתח שנית, ליציאת הפועלים, ב-16:00 ופעם נוספת ב-18:00.

במהלך היום, בין החומות האלה, במעין גטו פועלים, קורים דברים שלא היו יכולים לקרות באור גלוי ופתוח.

המפעלים ב"ניצני שלום" פועלים גם בחודשי הרמדאן. הם נסגרים בסופי שבוע בלבד, ובעוד מצב מיוחד: כשנושבת רוח מזרחית. למה? תגלו בהמשך.

החזון וההשראה: קפיטליזם קולוניאלי

הוגה הרעיון של אזורי תעשייה הפזורים לאורך קו התפר היה שמעון פרס, האיש והחזון. בנאומיו המכונפים משנות ה-80' וה-90' הם כמובן לא נקראו בשם האפרפר "אזורי תעשייה"; פרס קרא להם "פארקים תעשייתיים", ומכר לכל מנהיגי העולם את הבלוף הנוח-לעיכול שישראל יוצאת מגדרה (ומחומת הפרדתה) למען הפרנסה והקידום הכלכלי של תושבי השטחים, ולא רק עוצרת ילדים באישון ליל ויורה במפגינים באש חיה. זאת בעצם תמיד היתה תפיסת השלום של פרס: להפוך את הכיבוש ממורסה מדממת לסטארט-אפ כלכלי.

מאחורי כל המצגות המרהיבות של פארקי היי-טק משגשגים בלב כרי דשא מוריקים בין קלקיליה לטולכרם עמד הגיון קולניאלי בסיסי. הנה כך ניסחו זאת פקידים בכירים במשרד התעשייה והמסחר ובמשרד החוץ בשנת 1995:

"ההנחה הראשונית מהקמת הפארקים היא שאנחנו הולכים לסייע לפלסטינים, ואין ספק שהקהיליה הבינלאומית תירתם לעניין זה ברצון. התשתית תהיה ישראלית, תיכנון ההקמה יהיה שלנו, אך ההקמה בפועל תוכל להיעשות עם אלפי פועלים מובטלים מהשטחים… בישראל יוכלו בעלי החברות הללו למצוא יעילות עצומה, הראש היהודי ימציא להם פטנטים, והם יוכלו לנצל את ההזדמנות לקבלת עבודה זולה של הפועלים מהשטחים".

"בעזרת הפארקים הללו נוכל לעמוד בתחרות ממשית עם תאילנד, קוריאה, טיוואן, הונג-קונג, סינגפור, הפיליפינים, מאלזיה ואינדונזיה, שהם הכוחות הבולטים במזרח הרחוק. להם יש יתרון של זריזות, יעילות ועבודה זולה. לנו יהיה את כל אלה – יחד עם קירבה גיאוגרפית לאירופה."

שני הפקידים, שימו לב, ניפנפו בגאווה ביתרון המקומי ("הפטנטים" של הראש היהודי): עבודה זולה. ערבית, כמובן. חשוב להדגיש את העניין הזה כי בקרב מחנה השלום הישראלי, הנאיבי, קרוע-העיניים, רווחת פנטזיה מופרכת, כאילו חזון השלום הכלכלי של אוסלו הושתת על תפיסה שוויונית של שני הצדדים. לא דובים ולא זבובים, היהודים לא זנחו לרגע את הנחת היסוד הציונית: הערבים תמיד נעו על הציר בין "בעיה" ל"משאב", אף פעם לא בני אדם בעלי זכויות שוות וקיום בלתי-תלותי.

ואומנם, המשקיעים באו. אומנם לא נרשם מבול של תאגידים בינלאומיים לכיוון קו התפר, אבל התעשיינים הישראלים בהחלט ראו את היתרונות הברורים של אזורי התעשייה החדשים על פני שטחים שבקו הירוק. בניתוח מאיר-עיניים של התלכדות האינטרסים מאחורי הקמת "ניצני שלום", שירטט גדי אלגזי את קווי המתאר של התופעה:

"קוראים לזה קפיטליזם קולוניאלי: התשתיות שלו – גדרות, מחסומים, צבא – מסופקות על-ידי המדינה; השטח שעליו הוא ממוקם הוא מובלעת הנמצאת תחת שליטת הכוח הכובש, אבל מחוץ לחוק; הילידים שעובדים עוברים הליך מקוצר של השתלבות בקפיטליזם חזירי: הם מאבדים את אמצעי הייצור שלהם (אדמות), הם מנותקים ממקורות הפרנסה הקודמים שלהם (גדר ומחסומים), ועכשיו, כשהם משוועים לפרנסה, הם הופכים לכוח עבודה טוב, פרולטרים שעובדים אצל האדונים-המשקיעים. המחסומים הם לא רק פגיעה בזכויות אדם. המחסומים הם מכשיר של הכנעה ומשמעת, הם מספקים כוח אדם, הם חלק מהתשתית הכלכלית של קפיטליזם קולוניאלי."

 המודל הזה לא צמח בן-לילה (על ההסטוריה של העסקה פוגענית של פועלים פלסטיניים בישראל, ראו כאן). הוא פרי עבודתם ושקידתם של הרבה ישראלים (שידעו וכיוונו לרע), מחדליהם של ישראלים אחרים (שידעו והסבו מבטם הצידה) ואדישותו של הרוב הדומם (שלא ידע ולא אכפת לו). בשורות הבאות נפרוט אותו לפרטים וננסה להבין איך צומחת מפלצת חומסת-קרקע, משעבדת-עובדים ומזהמת-סביבה כמו "ניצני שלום" ממש מתחת לאפנו. המסקנה המתבקשת מן התמונה שתצטייר היא שמקום כמו "ניצני שלום" פשוט צריך לעבור מן העולם, אסור לו להמשיך להתקיים עוד יום אחד. אבל לשלטונות, כפי שנראה בסוף, יש תכניות אחרות עבורו.

הסטוריה של צפצוף על החוק

מן הרגע הראשון שבא לעולם, "ניצני שלום" הביא עימו לא בשורת שלום אלא גזל וחמס. ב-1985 העבירו תעשיות גשורי (בניהול בן ציון ורענן גשורי) את מפעל "קשת פרימה" שבבעלותם, המייצר תוספות מזון לבעלי חיים ודשנים חקלאיים, מבית ליד אל האזור שסמוך לטולכרם. הסיבה למעבר: המפעל עמד בפני איומים משפטיים בעקבות זיהומים סביבתיים שהוא חולל. ובלשונו של נציג המשרד לאיכות הסביבה, בדיון בועדת המשנה לנושא מפגעי איכות הסביבה בשנת 2000: "היו בהחלט בעיות". כדאי לעיין בפרוטוקול של אותו דיון, ולהתרשם כיצד מתחמקים בעלי המפעל ונציג המשרד לאיכות הסביבה שוב ושוב משאלתו של היו"ר, ח"כ אחמד טיבי, באילו נסיבות הועבר המפעל ל"ניצני שלום". סיבת הדיון ההוא היתה, כבר אז, תלונות של תושבי טולכרם – חלקם מתגוררים במרחק מטרים ספורים מן המפעל – על פליטת רעלים ומזהמים למי הסביבה.

השמועה פשטה כחומצה גופריתית במי תהום: יש מקום בארץ, ללא מצוקת קרקע, שאפשר להקים בו מפעלים כימיים, להרעיל חופשי את הסביבה מבלי לשאת בתוצאות, לקבל אספקת פועלים פלסטיניים רצופה ונוחה מן העיירה הסמוכה, לשלם להם שכר עבדים ולהפקיר את בטיחותם כי במקום הרי חל "החוק הירדני", ועוד סוכריה לסיום: האיזור נמצא בשטח C  ולכן המפעלים פטורים מתשלום ארנונה.

לא תחטפו בשתי ידיים?

אחרי הסנונית הראשונה של מפעל גשורי באו דיקסון גז, סולאור, ימית ואחרים. הכל נעשה, כמובן, בעידוד הרשויות הישראליות. אלה וגם אלה לא טרחו בזוטות; למשל, שכמחצית מן השטח הבנוי ב"ניצני שלום" הוא קרקע פלסטינית פרטית (המחצית השנייה היא "קרקעות מדינה", כלומר שוב "קרקע יהודית" לגרסת ישראל אך על פי הדין הבינלאומי גם היא אסורה בכל שימוש שאינו למטרות צבאיות זמניות). העובדות האלה נחשפו בדו"ח מבקר המדינה לשנת 2011, שלמעשה מצטט את המנהל האזרחי: "על פי מסמך של המנהל האזרחי מינואר 2011, השתלטו בעלי מפעלים באזור התעשייה על כ-25 דונם אדמות פרטיות של פלסטינים ועל כ-25 דונם של אדמות מדינה" (עמ' 1690, ראו כאן הדו"ח המלא).

מבט אל חומת ההפרדה הפנימית. מימין לחומה – מפעל "קשת פרימה" של גשורי; משמאל לחומה – בתי מגורים בטולכרם. צילום: אורי פינר

אבל תפקידו של המנהל האזרחי בסיפור הזה מורכב יותר. הוא לא רק הרשות הנוזפת, אלא גם הרשות המתירה. תביעה שנדונה בבית המשפט בשנת 2009 חשפה טפח ממעמקי השחיתות שפשתה בזרוע השלטונית הזאת של ישראל בשטחים. שני אנשי עסקים שקיבלו חוזה חכירה בשטח "ניצני שלום" מאת המנהל האזרחי השכירו את השטח במשך שנים עד שהמנהל הקפיא את חוזה הפיתוח שנחתם עימם. השניים תבעו את המנהל למשפט ואז התברר שמדובר בתביעה של הזרזיר נגד העורב. חוזה הפיתוח קובע שכל עוד לא הקים החוכר מבני תעשייה במקום, הקרקע אינה עוברת לבעלותו והוא אינו רשאי להשכירה. התובעים, שהשכירו את הקרקע, עברו על החוק. להגנתם הם טענו שהמנהל אינו מנפק היתרי בנייה במקום; המנהל התגונן וטען שאין במקום תכנית מתאר; התובעים הזכירו שלמרות זאת קיימת בנייה לא חוקית מאסיבית במקום; ובית המשפט תמה מדוע אם כך איפשר המנהל לחוכרים להשכיר קרקע שלא בבעלותם.

התמונה המצטיירת היא של הפקרות גמורה, שמזכירה מאד, כפי שמצוין בכתבה, את צמיחתם של המאחזים הבלתי חוקיים. כולם עוברים על החוק – הפולשים וגם המדינה – ובכל זאת המדינה מעניקה לפולשים הגנה, מקצה כוחות אבטחה, סוללת כבישים, נמנעת מאכיפה, ולבסוף – מוצאת דרך להכשיר את השרץ. כשמקרבים את העדשה, הדברים מתחילים להתבהר. שני אנשי העסקים הם תא"ל במילואים שלמה איליה, שכיהן בעברו כ… לא תאמינו, ראש המנהל האזרחי, ותמר מזרחי, רעייתו של יו"ר תע"ש לשעבר.

מתחילים להבין? ראש המנהל לשעבר תובע את המנהל על כך שהוא לא מאפשר לו להמשיך להפר את אותו החוק שהמנהל נמנע מלאכוף. ההצגה הזאת מתרחשת בבית משפט ישראלי ובעוד שלכולם ברור כיצד היא תסתיים (החוזה יחודש, הקנסות יימחקו, הפשעים יולבנו), לא ברור לשם מה טורחים בה כל כך כל המשתתפים.

חלקו של דו"ח מבקר המדינה מ-2011 על אזור התעשייה "ניצני שלום"/"מסילה" נקרא כמו פארסה. לאורך שנים מתעד המנהל האזרחי בדקדקנות חשבונאית את כל הפרות החוק של בעלי המפעלים – אך לא נוקט אף צעד מניעתי או ענישתי. מדובר בתסמונת ישראלית מוכרת: בעלי תפקידים ביצועיים מתפקדים כפרשנים ולא כשלוחי הציבור והחוק. הנה למשל פיסקה מאותו דו"ח:

"בדיון שנערך במנהא"ז בנובמבר 2007 נדונו הבעיות הקיימות ב"מסילה", כלהלן: אזור התעשייה פועל ללא גורם מנהל; הוקמו מבנים שלא בהתאם לתכנית שבתוקף; נבנו מבנים על קרקעות פלסטיניות פרטיות; חוסר בתשתיות בסיסיות, כגון: ביוב, מים וכבישים, שאינו מאפשר למנהא"ז להעניק היתרי בנייה; החכרת משנה ללא הסדר מול המנהא"ז; השתלטות כוחנית על קרקעות שהוקצו לחוכרים אחרים; העסקת פלסטינים ללא היתרי תעסוקה; כניסת פלסטינים למרחב תפר פרוץ ללא בידוק ברמה מתאימה; ופגיעה בנושא איכות הסביבה".

נציגי המנהל נפגשים עם בעלי המפעלים; מתריעים, מזהירים, לפעמים אף מוציאים צווי הפסקת עבודה והריסה; ואז שב הכאוס לכנו. כמו בפארסת המאחזים הבלתי חוקיים, השלטון מדבר בשני קולות. הקול הלגאליסטי, הקצף על פני המים; והקול הפוליטי, זרמי העומק הקובעים. הלגאליות איננה אלא כסות שקופה של הכוח הפוליטי הגולמי. פקידי המנהל האזרחי, מקטון ועד גדול, יודעים זאת: אין לבצע צווי הריסה ללא הנהון של שר הביטחון (קראו כאן כיצד ריפד השלטון את המאחז מצפה אביגיל, לקראת הכשרתו, ותבינו איך השיטה עובדת).

התנחלות ישראלית, כידוע, דורשת מיגון. מיגון דורש קרקע וקרקע יש לפלסטינים. כך נמשכת שרשרת ההפקעות. אזור התעשייה הוקם ממערב לחומת ההפרדה, וב-2004 הוחל בבניית חומת מגן נוספת, מזרחית לו, שתחצוץ בינו לבין טולכרם. מי בונה? קבלנים פרטיים כמובן. בסוף 2005 מגלה המנהל האזרחי שהחומה חורגת מן התוואי שנקבע לה ונוגסת ב-2.5 דונם קרקע חקלאית פרטית של פלסטינים. ושוב – צווי הפסקת עבודה, צווי הריסה – וגורנשיט. ב-2011 מסכם המבקר (עמ' 1695): "עד לסיום מועד הביקורת, יוני 2011, בחלוף כשש שנים מהוצאת צו ההריסה, לא מימש המנהא"ז את הצו והקרקע הפרטית נותרה תפוסה שלא כדין". למעשה, מוסיף המבקר, תוקפו של צו התפיסה פקע בסוף 2005 ומאז הוא לא חודש. אפילו מראית העין של לגאליות נזנחה בחצר האחורית הזאת של הכיבוש.

בקיצור: יהודים גזלו אדמה ערבית פרטית כדי לעשות רווחים קלים, אחר כך גזלו עוד קצת אדמה פרטית כדי להגן על הרווחים, הכל תוך הפרת החוק הבינלאומי וגם הישראלי, תחת עינו הפקוחה ונזיפותיו הרפות של השלטון היהודי.

ואז הגיעו העבדים.

משכורות רעב עבור הזכות לתאונות עבודה

הקמת חומת ההפרדה ניתקה אלפי פועלים פלסטיניים ממקורות פרנסתם בתחומי הקו הירוק והנחיתה מכה אנושה על הכלכלה הפלסטינית. הרעב לתעסוקה כלשהי הבטיח שפע של פועלים רעבים ללחם שיילחמו על הזכות לשוב לעבודה סדירה, ובכל תנאי. היזמים הישראלים שהעתיקו את מפעליהם לאזור "ניצני שלום" ידעו זאת – למעשה כוח העבודה הזול היה אחת הסיבות העיקריות למעבר – כפי שנראה מיד. אבל חשוב לציין שגם השלטון הישראלי, שעצם עיניו למול התעשיינים פורעי החוק שהשתלטו על עוד ועוד אדמות באזור, הכיר היטב את המצוקה הכלכלית הקשה מעברה השני של חומת ההפרדה. שיתוף הפעולה הזה, בין משרד המסחר והתעשייה, שלטונות הצבא והתעשיינים, מדגים יפה עובדת יסוד שנוטה להישכח בשיח השגור על הכיבוש: שבסך הכל מדובר בעסק מאד רווחי, ושהמדינה דואגת לשמור עליו כזה במדיניות שמוצגת לציבור כ"צעדים בטחוניים".

רק לשם הדגמה, דו"ח חדש שהתפרסם בימים אלה חושף שההגיון מאחורי הפרטת המחסומים בין ישראל לשטחי הרשות הפלסטינית היה הגיון שוק: לא התייעלות, לא חיסכון למדינה ולא "שיפור השירות", אלא הזרמת כספי ציבור לכיסם של תעשיינים ובעלי חברות שמשגשגים הודות לכלכלת הביטחון הישראלית. רובם של המחסומים כיום עברו מיקור חוץ לידי חברות קבלן. חוזים בסכומי עתק נחתמו עם תעשיות בטחוניות לצורך שדרוג המחסומים, ועלות הפעלתם והפיקוח עליהם עולה על רבע מיליארד שקלים בשנה. ההשקעה הרצופה בתעשיות טכנולוגיות משרתות-ביטחון היא מנוע צמיחה כלכלי, וענף האבטחה מספק פרנסה (אף כי בתנאים פוגעניים) לאלפי צעירים יוצאי צבא. הצבא "משתמש" בשוק לא פחות משהשוק "משתמש" בצבא; מדובר בפינוק הדדי. רק תזכרו שבפינוק הזה יש כאלה שמרוויחים הרבה וכאלה שלא: יש שרוחצים במי בשמים ויש שנלחמים בציפורניים שלופות על הפירורים.

אלמלא טרחה המדינה לרפד את דרכם של התעשיינים ב"ניצני שלום" בכל כך הרבה הטבות – חוזי החכרה ופיתוח בעלויות מגוחכות, קרקעות פנויות חינם אין כסף – לא היתה מתאפשרת ההפקרות הזאת, ביחס לחיי אדם, זכויות עובדים והגנה על הסביבה.

מכלי גז כמו אלה פזורים בשטחם של כמה מפעלים באזור התעשייה. צילום: אורי פינר

מן התיעוד המוכר לי עולה שב"ניצני שלום" נהרגו לפחות ארבעה פועלים פלסטיניים במרוצת השנים עקב כשלים בטיחותיים (על פי הדיווח הזה, חמישה נהרגו). שלושה פועלים נהרגו במפעל "סולאור תעשיות גז" בשנים 2000, 2002 ו-2008, כתוצאה משריפות שפרצו במקום. בשנת 2002 נהרג מוחמד אבו חמרה במפעל Rational Systems; חבית מלאה חומרים כימיים התפוצצה בידיו. משפחתו לא קיבלה שום פנסיה או פיצויים. חמש שנים לאחר מכן, בעלי המפעל, גיל לטרמן, התעקש להזכיר לכולם מי כאן חייב תודה למי: "חשוב להבין שהפלסטינים מפיקים תועלת מהמפעלים הישראלים. לפחות יש להם עבודה. אני בטוח שב"ניצני שלום" הם מרוויחים יותר מאשר אצל מעסיק פלשתינאי בטולכרם". המשפט האחרון כנראה נכון, אך מאחוריו מסתתרת אמת מרה: הסיבה העיקרית לנחשלותה של הכלכלה הפלסטינית בכלל ולפשיטת הרגל של עסקים בטולכרם היא גדר ההפרדה, מדיניות המחסומים ושנים של "כיבוש כלכלי" שבמהלכן דאג הריבון הישראלי להחזיק את המשק הפלסטיני כ"משק שבוי" של השוק הישראלי.

תאונות עבודה, חלקן חמורות ביותר, מתרחשות כל הזמן במפעלים ב"ניצני שלום". התמונה שמצטיירת מבהילה: עובדים שמתעסקים בחומרים מסוכנים אינם מצויידים באמצעי בטיחות; מי שנפצע מפוטר ללא פיצויים; ומי שמתלונן על היחס – גם הוא מוצא את עצמו במהרה ללא עבודה. הנה סקירה טלגרפית ממש של מקרים יצוגיים:

עובד שנפצע קשות בגרונו והפך לנכה, מימן לבדו את הטיפול הרפואי, לא קיבל פיצויים, ונאלץ לחזור לעבוד באותו מפעל, שאת שמו הוא חושש לחשוף (כדי שלא יפוטר), כל זאת עבור משכורת חודשית של 2,400 ₪.

עובד במפעל "ימית" הועבר למפעל שמייצר משטחי עץ (ככל הנראה מפעל "עצי שיטים"), נפל מגובה 5 מטרים ושבר את כל גפיו, מחצית מפניו שותקה וחייו נהרסו. המפעל התנער מאחריות, תביעת פיצויים מתנהלת במשך שנים וטרם הגיעה למיצויה.

דו"ח של "קו לעובד" חושף שגרה של תאונות עבודה בשני המפעלים הללו: קטיעת אצבעות, בעיות גב עקב נשיאת משקלים כבדים, מחלות במערכת הנשימה והעור, וירידת שמיעה עקב עבודה בסביבת רעש קיצוני ללא אטמי אוזניים. עובדים שהתלוננו או איימו בתביעות פוטרו לאלתר. מרבית העובדים מעדיפים לשתוק ולשאת במחיר הבריאותי הכבד כיוון שאין להם חלופה תעסוקתית. בעלי המפעלים הישראלים יודעים את העובדה הזאת ומנצלים אותה.

הנה עדות של של פועל אחד במפעל העצים:

"אני עובד כבר עשר שנים במפעל ישראלי לעצים. לחברה אין שם. אני עובד תשע שעות ביום ומרוויח 100 שקל. יש פה שלושים עובדים, אין לנו כמעט הגנה מפני השמש או הגשם. בחורף אנחנו עומדים כל היום בבוץ, אין שירותים ואסור לנו לצאת החוצה, משום שדלת הברזל נפתחת רק בארבע. לפני שנתיים, סוף סוף אזרתי אומץ להתלונן. אתה יודע מה קרה? פוטרתי על המקום ונשלחתי הביתה ללא תשלום. כעבור שבועיים צילצל הטלפון, הבוס שלי היה על קו. הוא אמר שייתן לי הזדמנות אחרונה, אבל אני חייב לשתוק".

לאורך שנים, התקשורת הישראלית התעלמה כמעט לחלוטין מן הנעשה ב"ניצני שלום". חריג ראוי לציון היה כתבה של חיים ריבלין מערוץ 2, בספטמבר 2009. בכתבה הובאו צילומים נדירים מתוך המפעלים – שצולמו תחת איומים ברוטליים של אנשי האבטחה – וגם ראיונות עם כמה פועלים.

ריבלין סיכם: "העובדים באזור התעשייה מועסקים בתנאי עבדות". לעבדים, כידוע, אסור למחות על עבדותם. וכך, יומיים לאחר שידור הכתבה, פוטר אחד הפועלים שהתראיין בה.

בעקבות הכתבה, הגישה ח"כ שלי יחימוביץ' שאילתה בעניין. שר התמ"ת השמיע בתגובה צפירת הרגעה: "לא הוטלו קנסות/הוגשו כתבי אישום כנגד מעסיקים באזור זה". אה, ברור. לא הענשנו אף אחד – סימן שאף אחד לא עבר על החוק.

אחת ההתבטאויות המדהימות באותה כתבה היתה של אדם בשם שלומי פרץ, שמסתובב בעולם עם התואר "יועץ התקשורת של אזור התעשייה 'ניצני שלום'". אותו פרץ הכריז בסמכותיות מול המצלמה שמרבית הפועלים במקום משתכרים בין 8,000-10,000 ש"ח בחודש. הנתון האבסורדי הזה גבוה בערך פי 5 מן השכר הממוצע של הפועלים במקום. אלה דיווחו על שכר של 13-9 ש"ח לשעה – פחות ממחצית משכר המינימום בישראל. הנה ראיון עם פועל במפעל "סולאור תעשיות גז", משנת 2010, שבו הוא מספר על שכר יומי של 90 ש"ח (שכר המינימום בישראל ליום עבודה של 8 שעות הוא 185 ש"ח). פועל אחר באותו מפעל תבע באותה שנה את מעסיקיו על ששילמו לו במשך שבע שנים 9 ש"ח לשעה בלבד. תשובת "סולאור" היתה שבמקום בכלל שוררים דיני העבודה הירדניים (שקר חלקי – ב-2007 הוחל הדין הישראלי, על כך מיד), אבל מן התשובה עולה גם הכרה בנכונות העובדות. כן, שילמנו שכר עבדים במשך שנים למאות פועלים. למה? כי יכולנו.

העבדים מרימים את הראש

באוקטובר 2007 פירסם בג"ץ, הגוף שיותר מכל גורם אחר במערכת השלטונית בישראל פעל לנרמל את מצב הכיבוש, פסיקה חריגה מאד, שפתאום הזכירה לנו מה תפקידו הבסיסי. בקבלו את עתירת "קו לעובד", קבע בג"ץ שחוקי העבודה של מדינת ישראל יחולו גם על העובדים הפלסטינים בהתנחלויות (פסיקה הידועה בשם "בג"ץ גבעת זאב"). עד לאותו רגע, אם לא ידעתם, חל שם החוק הירדני. כלומר, עובדים יהודים היו כפופים לחוקי העבודה הישראלים, ועובדים פלסטינים באותו מפעל עצמו היו כפופים לחוק הירדני. אפרטהייד במפעל. לעניין הפעוט – איך בדיוק יכול עובד במפעל ישראלי לתבוע מעסיק על פי החוק הירדני (שייסע לרבת עמון?) – אף אחד לא נדרש, לא המעסיקים ולא השופטים, במשך שנים ארוכות.

אבל בג"ץ התעורר. והסיבה שהתעורר היתה שהתברר שיש במפעלים גם פועלים יהודיים, ואלה חוסים תחת החוק הישראלי. בג"ץ קבע שמדובר באפליה פסולה. כדברי השופט סלים ג'ובראן: "יוצא שכל המבדיל את העובדים הפלשתינאים מהישראלים הוא העובדה שהפלשתינאים הם פלשתינאים, תושבי הרשות הפלשתינית. הבחנה זו בזהות הלאומית לצורך החלת הדין על חוזי ההעסקה היא לטעמי פסולה ומגיעה כדי אפליה אסורה."

הממ. הוציאו החוצה מן הפסקה הזאת את המלים "על חוזי ההעסקה", ותקבלו אמירה כללית שגם היא נכונה: בשטחים מופעלות שתי מערכות חוק – האזרחי והצבאי – על פי הבחנה בזהות לאומית בלבד. כך כבר 47 שנה, ואין כמו בג"ץ לדעת זאת. בפוסלו את האפליה התעסוקתית בג"ץ כמו עצם את עיניו בכוח אל מול האפליה הגורפת הרבה יותר בדיני הקרקעות, במערכת העונשין, בזכויות המעצר וכולי; אבל הוא גם הניח לפנינו את הנימוק הבסיסי מדוע השלטן הישראלי בשטחים הוא בלתי חוקי מעיקרו.

מכל מקום, ניצמד למאית הכוס המלאה ולא נרטון כעת על 99 המאיות הריקות. הפסיקה התקדימית הזו פתחה את הדלת בפני עובדים במפעלי "ניצני שלום" להתחיל לתבוע זכויות בסיסיות לעצמם מן המעבידים, מתוך תקווה שבית המשפט הישראלי יתחיל להכיר בהם כ"ישויות משפטיות" ולא ישלח אותם שוב לעזאזל או לרבת עמון.

כמה חודשים בלבד לפני פסיקת בג"ץ עוד הספיק אחד המפעלים לפטר שלושה חברים בוועד עובדים חדש שניסה לשפר את תנאי העבודה במקום. עם היוודע הפסיקה, פתחו 90 עובדי מפעל "ימית" בשביתה, בדרישה לקבל שכר מינימום, לעבור בדיקות רפואיות, ולקבל שני ימי חופשה בשבוע (שישי ושבת). חודש לאחר מכן פתחו גם עובדי "סולאור" בשביתה עם דרישות דומות. ועד העובדים ב"ימית" פעל באופן עקבי ויעיל ונחל הצלחה מסוימת: העובדים הצליחו לחלץ מן ההנהלה העלאה מ-10 ש"ח לשעה ל-17 ש"ח לשעה. אבל הדרך לשוויון ארוכה ועקלקלה, עם או בלי בג"ץ. לפני חצי שנה דחה בית הדין האזורי לעבודה תביעת פיצויי פיטורין של עובדים ב"ימית" בנימוק ש… נכון: במקום לא חל הדין הישראלי. מסתבר שגם בתי המשפט הישראליים מתקשים להפנים את בג"ץ גבעת זאב; את הקרב על זכויות העובדים הפלסטיניים יש לנהל בכל אחד מאזורי התעשייה בנפרד, דונם אחרי דונם.

אם מצבם של עובדי "ימית" גרוע, עובדי "סולאור" יכולים רק להתקנא בהם. דו"ח של "קו לעובד" מיולי 2010 – שנתיים וחצי אחרי הפסיקה שהיתה אמורה להחיל את דיני העבודה הישראליים על המפעלים ב"ניצני שלום" – חשף תמונה מזעזעת של ניצול עובדים והפקרת בריאותם. יום העבודה במפעל נפתח ב-6:00 ומסתיים 15 שעות מאוחר יותר. השכר – 10 ש"ח לשעה. העובדים מטפלים בבלוני גז אך אינם מוגנים כהלכה (המסכות אינן הרמטיות). החשיפה היומיומית לגז הברום ולרעש האדיר של מדחסי האוויר פוגעת בדרכי הנשימה, בשמיעה ובראייה. העובדים סובלים מסחרחורות וצריבה בריאות באופן קבוע. אין חדר אוכל, אין שום זכויות סוציאליות וגם אין תלושי שכר. כל הפניות להנהלת המפעל, למשרד התמ"ת ולקמ"ט תעסוקה במנהל האזרחי נפלו על אזניים ערלות.

הר זבל (לא היחידי) באזור התעשייה; הפועלים הפלסטינים עובדים בין הררי זבל כאלה שעות ארוכות כל יום. צילום: אורי פינר

לאחר פסיקת בג"ץ ב-2007 הכריזו עובדי "סולאור" על שביתה בדרישה לתקן את הליקויים הבטיחותיים הקשים שבמפעל ולקבל שכר מינימום. בתגובה, פוטר העובד שחתם על המכתב להנהלה. ב-2010 שוב הוכרזה שביתה, לאחר שהשביתה הקודמת הסתכמה בהעלאת שכר של 10 ש"ח בלבד לשעה. גם במפעל "טל-אל" (לאיסוף ומיחזור פסולת) הוכרזה שביתה, חודש לאחר פסיקת בג"ץ. בתגובה פיטרה ההנהלה שלושה מחברי ועד העובדים.

משיחה עם "קו לעובד" עולה שבשנתיים-שלוש האחרונות חל שיפור בזכויות העובדים ב"ניצני שלום": תחת איומי התביעות המשפטיות החלו בעלי המפעלים להכיר בחובותיהם הבסיסיות, אף כי המצב רחוק מלהשביע רצון. מפעל "סולאור" פורק ועבר בעלות. אבל מאבקי העובדים במקום עדיין רחוקים מסיום. אחד הקשיים המהותיים הוא להקים ועדי עובדים חזקים – מהלך שכמעט בלתי אפשרי לבצע אותו ללא תמיכה מבחוץ; אבל ההסתדרות, כמובן, מדירה רגליה מאזורי התעשייה אלה ומפקירה את עובדיהם.

ננזכיר רק ש"ניצני שלום" לא לבד, יש עוד כעשרה אזורי תעשייה בקו התפר ובכולם חוזר אותו הדפוס: שכר עבדים (10 ש"ח לשעה), איומים על עובדים שמתאגדים, וציפצוף על פסיקת בג"ץ. איך זה עובד? כל מיני שיטות יצירתיות. הנה דוגמה מאזור התעשייה מישור אדומים: ההנהלה מגישה למשטרה תלונה נגד עובד "בעייתי"; פלסטיני שיש נגדו תלונה במשטרה מיד מאבד את אישור הכניסה שלו לישראל; כך הוא יחשוב פעמיים לפני שהוא יסתבך עם ההנהלה. בחודש יולי האחרון פרצה שביתה במוסך "צרפתי" שבמקום על רקע החלטתה החד-צדדית של ההנהלה לפטר את יו"ר ועד העובדים ולהסתלק מן המו"מ שניהלה במשך שנה עם הוועד על הסכם קיבוצי (העובדים עדיין לא מקבלים שכר מינימום). ההנהלה גם "תפרה" תיק בטחוני ליו"ר הוועד, מה שאיפשר למשטרה לשלול את היתר העבודה שלו. לאורך כל הסכסוך נהגה המשטרה כזרוע אלימה של בעלי המפעל, כולל הוצאת צווי הרחקה לפעילי "מען" שארגנו את העובדים. כמו המנהל האזרחי, כך גם משטרת ישראל: רשות שלטונית שפועלת במימון כלל האזרחים כדי להגן על רווחיהם של קומץ מצומצם של בעלי הון.

מי אלה המפעלים שרומסים כך את עובדיהם ברגל גסה, הקורא אולי שואל. בטח לא מישהו או משהו שקשור אלי, נכון? בואו נראה. מפעל "סולאור" ייצר מיכלי דלק וגז. בין לקוחותיו: בז"ן, מקורות, ממשלת ישראל, חברות הגז אמישרגז, סופרגז, פזגז, חברות הדלק פז, סונול, דלק, ואלון דור. מילאתם דלק לאחרונה? אז אתם שותפים. מפעל "טל-אל" לאיסוף ומיחזור פסולת מוכר את שירותיו, בין השאר, למשרד הביטחון, שב"ס, דואר ישראל, עיריית ירושלים, עיריית חולון, עיריית רמת גן, עיריית גבעתיים, עיריית אשדוד, עיריית כפר סבא, עיריית נתניה. כנראה שאתם בכל זאת שותפים.

הנקודה הזאת טריוויאלית ובכל זאת יש לחזור עליה שוב ושוב: אין בישראל שום הפרדה אמיתית בין "כלכלת הקו הירוק" ל"כלכלת הכיבוש", זולת בדמיונם הנאיבי של כמה פיסניקים שנשארו תקועים בשנות ה-70'. כל אזרח ואזרח בישראל נהנה – בין בעקיפין ובין במישרין – מתוצרים כלכליים של הכיבוש.

ועוד מילה אחרונה על המנטרה הישראלית המאוסה, הפטרונית, הקולוניאלית עד לשד עצמותיה: "שיגידו תודה, בטולכרם גם לא היו משלמים להם את המעט הזה". שזו בעצם עוד גרסה למנטרה הקבועה נגד ערביי ישראל (ובשנים האחרונות, ה"סמולנים"): שיגידו תודה. בסוריה מזמן היו שוחטים אותם / בירדן לא היו נותנים להם לפתוח את הפה / במצרים בחיים הם לא היו מקבלים רפואה מודרנית כזאת (מחק את המיותר).

הפועלים ב"ניצני שלום" לא חייבים תודה לאף תעשין ישראלי; ההיפך הוא הנכון. חלק ניכר מן הרווחיות של המפעלים הישראליים במקום ניתן לזקוף לזכות החיתוך הדרסטי בעלויות המעסיק – קרקע כמעט בחינם, משכורות רעב, אי מתן פיצויים ומימון רפואי, אי תשלום ארנונה, אי השקעה באמצעי סינון וניטרול פסולת תעשייתית רעילה, ועוד. הפועלים הפלסטינים ב"ניצני שלום" הגיעו לשם כי ישראל חנקה את הכלכלה הפלסטינית. גדר ההפרדה לא רק שניתקה אותם מעבודתם בישראל אלא גם חמסה מהם קרקעות חקלאיות (ב"מרחב התפר"), ומשטר ההיתרים הדרקוני רושש אותם סופית. בהתבטאויותיהם הפומביות המעטות של בעלי המפעלים באזור הם מקפידים לשבץ פראזות כמו "דו קיום" ו"רקמת יחסים" ומציירים את יחסיהם עם הפועלים כאידיליה מופזת, שרק קומץ אנשים "מבחוץ" (תמיד מבחוץ), מחרחרי-מדון, מבקשים לשבש כל הזמן. באותו דיון בועדת המשנה לנושא מפגעי איכות הסביבה בשנת 2000 השתחררו חרצובות לשונות של בן-ציון גשורי, מייסד המפעל "קשת פרימה":

"את כל חיי הקדשתי לבניית מרקם בריא ביני לבין הערבים. בניתי להם בתים, אני מנשק את נשותיהם, אני מחבק את ילדיהם. אם יש באיזשהו מקום דוגמה לשלום ולאהבה, תבואו אלינו ותראו איך הערבים אוהבים אותנו. אנחנו עוזרים להם להתחתן, אנחנו קונים להם נשים ועושים הכל כדי להיות איתם לכל אורך הדרך, וזה משנת 1967."

בנקודה הזו התערב היו"ר, אחמד טיבי, ושאל (בתדהמה מסוימת, אני משער): "מה אתם קונים להם?". גשורי השיב: "נשים. בחור צעיר צריך כסף כדי להתחתן, אז הוא בא לבעל הבית ומבקש שאעזור לו להתחתן."

כל הנדבנות הזאת, כנראה, נעצרת כשצריך לשלם שכר מינימום. מכל מקום, למה לי לדבר בשם הפועלים? הנה תשובתו התמציתית של אחד מהם כשנשאל בראיון, "אם המפעלים האלה ייסגרו, לא תאבדו את פרנסתכם"? על כך הוא השיב: "אלמלא הכיבוש לא היינו צריכים לעבוד במפעלים כאלה".

הכיבוש ה"נאור", שהואיל בטובו להביא את אזור התעשייה עד פתח ביתם של הפלסטינים (לא לפני שעברו בידוק, חצו חומה, ושמעו את השער ננעל מאחוריהם) – הוא אותו כיבוש ארור שגזל את פרנסתם המקורית. ולמעשה, אותם דחפים קפיטליסטיים שהדריכו את ישראל במשך עשרות שנים במדיניותה בשטחים – הקפאת תהליכי הפיתוח והצמיחה, השארת המשק הפלסטיני בפיגור ובתלות מוחלטת במשק הישראלי – הם גם אלה שהדריכו אותה כששלחה אל אזורי התפר כנופיות של תעשיינים תאבי רווח מהיר וקל. מטרת העל נותרה כשהיתה, רק האמצעים התחלפו.

מילה על התקשורת והעניין הציבורי

לאורך השנים, התקשורת הישראלית התעלמה כמעט לחלוטין מן הנעשה ב"ניצני שלום".

הסריקה שלי העלתה לא מעט חומרים שמקורם בתקשורת זרה ובארגוני זכויות אדם וזכויות עובדים, אבל כמעט כלום מן התקשורת הישראלית. שלוש כתבות בדיוק היו היוצא מן הכלל שמוכיח את הכלל: אחת ב"ואללה" (2007), אחת ב"גלובס" (2009), ואחת בערוץ 2 (2009). עוד כתבה הופיעה ב"הארץ" (2007), אבל היא תורגמה ממקור זר. כל היתר הם אזכורים שוליים שאין בהם לא רקע ולא הקשר שמאפשר להבין במה דברים אמורים.

השתיקה הרועמת הזאת של התקשורת בכל הקשור לניצול עובדים וזיהום הסביבה – ובעקבותיה, הבורות של הציבור בנושא – מופרת רק בתחום אחד: פיגועי טרור. כאן אפשר לסמוך על כל כלי התקשורת שיעניקו לקורא/צופה הישראלי את מלוא זוויות הסיקור האפשריות של הדם הנוטף. באוגוסט 2002 נחטף נהג תובלה שעבד במפעל "ימית", נכפת ונורה בראשו; גופתו התגלתה מחוץ למפעל נטוש באזור התעשייה. באפריל 2008 ירה מחבל במאבטח ובמנהל עבודה באזור התעשייה והרג אותם. הפיגועים האלה מלמדים אולי משהו על התחושות האמיתיות של הפלסטינים כלפי "ניצני שלום"; לבטח הם מלמדים לא פחות מאשר התייצבותם הנרצעת של הפועלים מדי יום ביומו בשער החומה שמוביל אל שטח אזור התעשייה. ואפשר גם להיזכר בשריפת הענק שפרצה במקום בשנת 2000, שאותה ניצלו הפלסטינים לבזוז ולהרוס ציוד במפעלים. ככה נראית כנראה הכרת הטובה של הפועלים שבן-ציון גשורי התרפק עליה.

בנו של בן-ציון, רענן גשורי, מנהל "קשת פרימה", אמר לאחר הפיגוע ב-2008: "את המודל שיצרנו פה צרך לחזק ולהגדיל. אני קורא למקבלי ההחלטות לקחת את המודל הזה ולפתח אותו ולסייע לנו בחיזוקו." לא עלה על דעתו ש"המודל" הוא-הוא העילה לפיגועים. בכך נתן הד לתפיסה הבטחונית המסורתית של ישראל באזורי הספר, שרואה בנוכחות האגרסיבית הישראלית לאורך הגבולות, כולל החדירה מעבר להם, ביבשה ובאוויר, "מודל הגנתי" שיש לחזק כנגד יוזמות הטרור הפלסטיני – ולא מחולל מרכזי של אותו טרור, עצם התקועה בגרונם של הפלסטינים כבר קרוב לחמישה עשורים.

אנחנו שומעים על "ניצני שלום" רק כשחיי ישראלים, או להבדיל, רווחיהם העסקיים, מקופחים. תמונה כל כך סלקטיבית לא מאפשרת להבין את הרקע לאיבה הגוברת והולכת של תושבי טולכרם וסביבתה לאזור התעשייה הזה: הפועלים שנהרגו ללא שום פיצוי, תאונות העבודה, שכר העבדים והטלת האימה על התארגנויות העובדים.

ועוד לא דיברנו על הזיהום והמחלות.

שריפות, עננים רעילים, מי תהום מזוהמים

מתוך דו"ח מבקר המדינה לשנת 2011, עמ' 1691-1692:

"בספטמבר 2010 פירסם קמ"ט איכות הסביבה במנהל האזרחי דו"ח ובו ממצאים שהעלה בסיור שערך צוות ממשרדו באזור תעשייה "מסילה" באוגוסט 2010. בדו"ח הועלו ליקויים,  ובהם: היעדר טיפול בשפכים תעשייתיים בכל אזור התעשייה; הטיפול בשפכים סניטריים נעשה באמצעות בורות ספיגה; ממספר מפעלים עולים מפגעי ריח; מצבורי פסולת פוגעים בנוף ומהווים סכנה של זיהום הקרקע מתשטיפים. במפעלים נמצאו ליקויים כגון: קירור אחד המפעלים הגדולים באזור התעשייה נעשה באמצעות הזרמת מים שפירים על הגג, דבר הגורם לבזבוז כמויות רבות של מים; אחזקת חומרים מסוכנים בשטח פתוח שאינו מגודר ולא בתוך מבנה; זרימת תשטיפים מפסולת המאוחסנת בשטח פתוח, דבר המהווה מפגע חמור מאוד; ומיחזור מכלים ללא טיפול ראוי בשאריות חומרים מסוכנים המצויים בהם.

"בסיור שערך צוות הביקורת באזור התעשייה "מסילה" במאי 2011 נמצא, כי אזור התעשייה מוזנח מאוד: ערימות גדולות של אשפה וגרוטאות פזורות בו, הכביש החוצה אותו משובש, בין המפעלים  כמעט שאין תשתיות פיתוח, כגון כבישים ומדרכות, דבר העלול, בין היתר, לפגוע ביכולתם של רכבי חירום להגיע למקום במקרה של פיגוע או אסון. בקצה המערבי של אזור התעשייה קיימת תעלת ניקוז שהכילה מי ביוב עומדים, ובמקום אחר נצפו מי ביוב זורמים על הקרקע." (כל ההדגשות שלי, ע.ל.)

את תעלת הביוב המורעל שזורם מאזור התעשייה מכירים חקלאי האזור היטב. השפכים שזורמים לשדותיהם מרעילים את היבולים; ערימות האשפה מושכות אלפי עכברושים שגם עושים שמות בגידולי השדה. יותר מ-300 דונם של שטחים חקלאיים סמוכים לאזור התעשייה מזוהמים. למעשה, רוב השדות שגובלים בו ממזרח ננטשו כיוון שיצאו מכלל שימוש.

את כל זה כדאי לזכור כשהצד הישראלי מתגאה בכך שהמפעלים "נותנים פרנסה" לאלפי פלסטינים; בו בזמן, הם מקפחים את פרנסתם המקורית.

בסרטון הבא רואים את התמונות וגם מתוודעים לפרקטיקה מעניינת של בעלי המפעלים. כשנושבת רוח מערבית, המסיעה את ענני העשן והכימיקלים לכיוון טולכרם, המפעלים עובדים כסדרם. אבל כשנושבת רוח מזרחית, לכיוון הישובים היהודים ממערב לגדר, סוגרים את המפעלים. אפרטהייד גם על האדמה וגם באוויר.

חשוב להדגיש שמאחורי כל עבריין סדרתי בישראל ניצבת רשות שלטונית שמתנערת מתפקידה. ההפקרות הסביבתית ב"ניצני שלום" היא חלק מתופעה רחבה יותר: כמחצית מן החוקים הסביבתיים שתקפים בישראל אינם תקפים בגדה המערבית, ביניהם גם חוק אוויר נקי וחלק מחוק המים. למה? כי אלוף הפיקוד לא הוציא צווים שמרחיבים את החוקים הללו מעבר לקו הירוק (רק לאחרונה חלה תזוזה בנושא, שלא במפתיע, ביוזמת מתנחלים שנמאס להם לנשום את האוויר ולשתות את המים המזוהמים שהיו מנת חלקם של הפלסטינים כל השנים). הוסיפו לכך שגם החוקים שתקפים אינם נאכפים בידי קמ"ט איכות הסביבה במנהל האזרחי, כפי שנחשף בדו"ח מבקר המדינה, ותקבלו תוצאה אחת: גן עדן למפעלים מזהמים, גיהנום לתושבים.

בתכנית המתאר החדשה לאזור התעשייה (ראו פירוט בהמשך) כלול נספח סביבתי שמונה רשימה ארוכה ומסמרת שיער של נזקים סביבתיים שמחוללים המפעלים (המסמך הזה "הוזמן" בידי מכיני התכנית ולכן לשונו חלבית ומתעתעת; הוא מדבר על "פוטנציאל למפגעים" ולא על "מפגעים", אבל העובדות מדברות בעד עצמן): הזרמת שפכים סניטאריים ללא טיפול לבור ספיגה, התזה באוויר של חול וסיליקה גבישית (מסרטן ודאי על פי ארגון הבריאות הבינלאומי), החזקת חומצה זרחתית בשטח פתוח, זליגת תשטיפים ממערומי פסולת, החזקת שבבי מתכת בשטח פתוח ועוד.

כפי שהוזכר כבר, שריפות הן עניין של שגרה באזור התעשייה, עדות נוספת להפקרות הבטיחותית ששוררת במקום. בשנת 2000 היתה שרפה, ב-2009 היה פיצוץ ענק במקום, שכתוצאה ממנו כיסו ענני פיח שחורים את טולכרם במשך שלושה ימים; בקרב הילדים בעיירה יש שיעור גבוה במיוחד של חולי אסתמה, וגם דלקות עיניים שכיחות באזור. תסקיר של משרד הבריאות הפלסטיני גילה כי למעלה מ-90% מן התושבים שמתגוררים בסמיכות לאזור התעשייה סובלים ממחלות בדרכי הנשימה, העיניים והעור.

בספטמבר 2013 פרצה שריפת ענק במפעל ניילונים במקום; הדיווח ב-ynet הקפיד לבאר לקוראים ש"אזור התעשייה מסמל את השלום, כפי שמעיד שמו". מה שלא דווח לקוראים הישראלים הוא שבמסגרת המאמצים לסמל את השלום, פוזרו פלסטינים שיצאו מביתם כדי לראות את השריפה באמצעות רימוני גז. מי שלא נחנק מן העשן הכבד, אולי נחנק מן הגז. העשן המחניק המשיך לנשוב מעל טולכרם במשך 10 ימים, עניין שזכה לכיסוי תקשורתי זר אבל כמובן לא בישראל. אחת הסיבות לכך שהשריפות ב"ניצני שלום" אינן מכובות מיידית וגורמות לנזק סביבתי כה ממושך הוא היותו של האזור מובלעת הפקר שאיננה באחריותה של אף רשות מוניציפלית. כך היה לפחות עד שהוכנה לאזור תכנית מתאר חדשה, כפי שיפורט מיד.

זוכרים את רענן גשורי, מנהל מפעל "קשת פרימה"? כשהופנו נגדו טענות על זיהום סביבתי, עוד בשנת 2000, הוא הגיב כך: "אין אצלנו שום חומר שיכול להוות סיכון בריאותי לאף אחד."

ועכשיו, למציאות, כפי שהיא נראית בשכונות המגורים שגובלות במפעל:

בקרב הפלסטינים יש גם חשד שהזיהום הכימי שמפיצים המפעלים אחראי לתחלואת סרטן גבוהה במיוחד בטולכרם. מחקר מקומי שנעשה בשנת 2003 מצא שבטולכרם ובג'נין היה השיעור הגבוה ביותר של סרטן ריאות בגדה המערבית. דו"ח של משרד הבריאות הפלסטיני מ-2012 קבע שטולכרם ניצבת במקום הרביעי בשיעור תחלואת הסרטן הכללית בגדה המערבית. שיעור חולי הסרטן בטולכרם גבוה פי חמש משיעורים בשכם, על פי נתוני משרד הבריאות הפלסטיני. בלי ספק, הקשר הסיבתי בין הזיהום הסביבתי ב"ניצני שלום" לבין תחלואת סרטן צריך להיחקר לעומק בידי ארגוני בריאות בינלאומיים.

העדכון האחרון מן החזית הזאת פורסם לפני חודשים ספורים. מחקר של ארגון "ידידי כדור הארץ" בתעלות הניקוז של אזור התעשייה לאורך כביש 6 מצא שחלה עליה חדה בזיהום מי התהום במקום, שמוגדר על פי רשות המים אזור בעל "רגישות הידרולוגית גבוהה במיוחד". המדידות העלו חריגות של מאות אחוזים מן הערכים המותרים לחומרים רעילים במי השפכים. הרעלים זורמים דרך אפיק נחל תאנים אל נחל אלכסנדר ומסכנים את הדגה באזור וכל מי שניזון ממנה. מי יודע, אולי כשזה יגיע לברז שלנו מישהו יתעורר ויעצור את השערורייה הזאת. מכל מקום, העובדות האלה מטילות אור אירוני מסוים על כך שמפעל "ימית סינון וטיפול במים", השוכן באזור התעשייה המפיץ רעלים לכל עבר, מתגאה במוצריו ה"ידידותיים לסביבה".

והפרס על כל הפרות החוק הוא…

הכשרה והלבנה ומחיקה של כל פשעי העבר, והכנת הקרקע לפשעי העתיד. זה לפחות מה שמדינת ישראל מתכננת.

אחרי שנים של התכתשויות משפטיות בין המפעלים ב"ניצני שלום" לבין המנהל האזרחי – התכתשויות שכזכור לא תורגמו לשום פעולת אכיפה משמעותית – הגיעו הצדדים ב-2008 להסכמה: לאזור תוכן תכנית מתאר חדשה (שבעלי המפעלים ישאו בכמחצית מעלותה) וכך יוסדרו כל הזכויות במקום.

זכויות היהודים, כמובן.

בספטמבר 2013 פירסמה מועצת התכנון העליונה ביו"ש את תכנית 194/1 ל"אזור התעסוקה 'מסילה' בטולכרם" – הוא "ניצני שלום". התכנית כולה מופיעה באתר מנהל התכנון של משרד הפנים (בחרו מחוז "יהודה ושומרון" והקישו 194/1 תחת "מספר").

התכנית נתקלה בהתנגדויות: המועצה האזורית עמק חפר (יחד עם ועד בת חפר) טענו שאין בתכנית כל מענה לסיכונים הסביבתיים שנשקפים מאזור התעשייה; עיריית טולכרם התנגדה לכוונה להגדיל משמעותית את אחוזי הבנייה באזור (עד 6 קומות), שבלי ספק תרחיב את טווח הפגיעה הסביבתית של המפעלים. עמותת "במקום" (ביחד עם נציגי התושבים בטולכרם), עמותת "אדם טבע ודין" וארגון "ידידי כדור הארץ" הגישו חוות דעת מפורטות שמבהירות מעל לכל ספק מדוע התכנית האמורה פסולה מראשיתה. הנה הפגמים העיקריים שבה:

• חלק מן השטח המתוכנן נופל בשטח A, שנמצא באחריות אזרחית מלאה של הפלסטינים. הכללתו בתכנית מנוגדת לחוק ואיננה בסמכות.
• אין הצדקה למקם איזור תעשייה פולט זיהום ופסולת בסמוך לשכונות מגורים.
• המתכננים לא שקלו חלופות: חלופת האפס (פינוי המקום) או העתקת המפעלים לאזורי תעשיה מאושרים קיימים. למשל: אזורי תעשייה ברקן ושחק, שיש בהם שטחים פנויים למכביר, או אזור התעשייה יד-חנה, המרוחק כמה מאות מטרים בלבד מ"ניצני שלום".
• התכנית מעתיקה כמעט את כל הבינוי הקיים ונצמדת לעובדות (הבלתי חוקיות) שנקבעו בשטח. זה לא מפליא, בהתחשב בכך שבעלי המפעלים ב"ניצני שלום" השתתפו בעצמם במימון הכנתה של תכנית המתאר, בעלות של 400 אלף שקל.
• אין בתכנית כל מענה ממשי לבעית השפכים התעשייתיים של "ניצני שלום".
• התכנית מציעה מנהלת פיקוח לאזור התעשייה שיהיה בה רוב – הפתעה! – לנציגי המפעלים ולא לרשויות התכנון או לציבור.

בהתנגדויות המקוריות הצביעו העמותות גם על האנומליה בתכנון אזור תעשייה בתוך השטח המוניציפלי של טולכרם ללא הליך תכנוני כולל לעיר – צעד שנוגד את החוק הירדני, אשר מכוחו נעשה התכנון בשטחי הגדה. אבל אז התברר שבמקביל לפרסום התכנית, הוצא צו אלוף שמעביר את אזור "ניצני שלום" בשלמותו לתחום השיפוט של המועצה האזורית שומרון. הצו הזה לא הובא לידיעת עיריית טולכרם (שוו בנפשכם ששר הפנים מוציא אזור תעשייה משטח השיפוט של עיריית כפר סבא מבלי ליידע אותה), ויש להבינו כהקדמת תרופה למכה: תכנית מתאר חייבת להיכלל בשטח שיפוט עירוני והזיקה לטולכרם רק מעמיסה על המנהל האזרחי חובות תכנוניות שאינן לפי רוחו כלל וכלל (אף כי הן-הן עילת קיומו המקורית). כך, בהנף קולמוס, יכול הריבון הצבאי לבצע ב"ניצני שלום" שיגור גיאוגרפי-וירטואלי מן המיקום הפיזי הממשי שלו אל מועצה אזורית מרוחקת.

אבל ההתנגדות העקרונית מכולן היא זו: אף מפעל באזור התעשייה לא הוקם בהיתר. נגד כל המפעלים באזור הוצאו צווי הריסה – 35 במספר. מתוכם בוצע רק צו אחד נגד מבנה נייח. בשנות ה-90' נדרשו המפעלים להכין תסקיר השפעה על הסביבה ולהסדיר את מערכת השפכים במקום כתנאי לאישור תכנית המתאר. דבר מזה לא נעשה, כך שאישור התכנית הנוכחית יהיה בבחינת פרס לעבריינות סדרתית, שאפילו אינו יכול לחסות תחת "צרכי ציבור" מאחר שכל עילתו היא כלכלית טהורה – להגן על רווחי המפעלים באזור.

מצב העניינים כעת הוא שמועצת התכנון העליונה קיבלה לידיה את ההתנגדויות ואמורה להחליט, במועד לא ידוע, על גורלו הסופי של אזור התעשייה. ניסיון העבר אינו מעודד – בשטחי הגדה אין כמעט אכיפה נגד עברייני בנייה יהודים (שדווקא יכולים לבנות כחוק בתחומי ההתנחלויות) בעוד שיש אכיפה דרקונית ממש נגד פלסטינים שאנוסים להפר את החוק כיוון שהמדינה מסרבת לתכנן את ישוביהם. וכשהעניינים מגיעים לבג"ץ, עמדת המדינה זוכה ליתרון אוטומטי, אפילו כשהעוול זועק לשמיים.

את אזור התעשייה "ניצני שלום" צריך לסגור. להרוס הכל, לפנות היטב את כל הפסולת והשפכים, ולהחזיר אותו נקי וחלק לידי הפלסטינים, שעל אדמותיהם הפרטיות ממילא נבנתה מחצית מן השיקוץ הזה. ולצרף אליו כמה מילות סליחה: על הפועלים שנהרגו ונפצעו ללא פיצוי, על משכורות הרעב והיחס המחפיר לעובדים במשך שנים, על מאות ואלפי הקורבנות שחלו במחלות נשימה ועור ועיניים וסרטן. ואז צריך לחזור מבויישים אל הגבול, אל הקו הירוק. ולהחליף את הדיסקט הקולוניאלי בדיסקט של שכנות ושוויון.

אחרי הכל, מהם הפלסטינים המתגוררים בסמיכות לישובים יהודיים בגדה? על פי קצין אג"מ בפיקוד מרכז, הם "יבליות" שצומחות כל אימת שהמדינה זונחת את תפקידה – לרמוס ולעקור. ומהם תושבי טולכרם בשביל בעלי המפעלים ב"ניצני שלום", בשביל פקידי המנהל האזרחי? מהם בשביל שופטי בג"ץ? ובשבילכם – מה הם?

בערך הויקיפדיה של "יבלית" כתוב: "צמח זה הוא בעל יכולת שרידה גבוהה והדברתו קשה ביותר". אבל גננים מנוסים יעידו: אי אפשר להדביר לחלוטין יבלית. לא בכל מקום ולא לתמיד. מי יתן וייקברו ניצני השלום הרקובים מתחת למרבד מוריק של יבלית.

[תודתי לאלון כהן-ליפשיץ מ"במקום", לתגריד שביטה מ"קו לעובד" ולאסף אדיב מ"מען"]

בשבוע שעבר שוב הוצת בית כנסת ביהודה ושומרון. אלמונים הסתננו אחרי חצות להתנחלות איתמר, שפכו דלק בבית הכנסת והציתו אותו. המראות מוכרים: קירות מפויחים ספרי תורה חרוכים, וכתובות "תג מחיר" על הקירות: "יהודים החוצה" ו"היטלר צדק". זהו בית הכנסת ה-13 שהוצת בחמש השנים האחרונות ביהודה ושומרון. רשויות החוק ניצבות חסרות אונים מול התופעה שרק הולכת ומתגברת.

אה, סליחה.

מסגד, לא בית כנסת.
"ערבים החוצה", לא "יהודים החוצה".
"כהנא צדק", לא "היטלר צדק".
מסרבות לחקור, לא "ניצבות חסרות אונים".

את המסגד בעקרבה שהוצת בשבוע שעבר, הציבור היהודי כבר הספיק לשכוח; כמו הרבה עוולות אחרות שספגה עקרבה, וזכורות שם היטב, גם העוול הזה טבע בים של אדישות. 12 המסגדים שהוצתו בשטחים לפניו (ואחרים שהוצתו ביישובים ערבים ישראליים) לא מזיזים כנראה לאיש, אחרת אי אפשר להבין איך לא הוגש אפילו כתב אישום אחד (!) נגד חשודים; במרבית המקרים אפילו לא נעצרו חשודים. בזמן שהפה היהודי מלהג גינויים מקיר לקיר, האוזן הערבית שומעת בבירור מסר אחד, שעולה מתוך האדישות הזאת של רשויות החוק: אתם והמסגדים שלכם על הזין שלנו.

רק שוו בנפשכם מה היתה התגובה לו הוצת בית כנסת אחד (מעצרים המוניים, השתוללות של "תג מחיר").

הנה דבריו החסודים של נשיא המדינה:

"שריפת מקומות קדושים היא טרור… איננו יכולים להמשיך להתייחס לתופעות כאלה כתופעות שוליים, יש לעקור אותן מהשורש. אם לא נפעל בנחרצות, נשלם, כולנו, את תג המחיר".

אהה. אז זאת הסיבה שיש לפעול בנחרצות. שלא "נשלם כולנו" את תג המחיר. לתומי חשבתי שכבר יש מי שמשלם אותו – הכפרים הערביים שמסגדיהם הוצתו. אבל לא, הסכנה האמיתית היא ש"כולנו" (כלומר, כל מי שזה עדיין לא מזיז לו, ובקיצור, עמישראל) נשלם. זה קצת נשמע לי כמו "צריך לכבות את האיש הבוער הזה כי אנחנו עלולים להיפגע מהגיצים".

הנה דבריו החסודים של שר הביטחון:

"עלינו להוקיע תופעות כאלה, עלינו להמשיך ולחנך את הדור הצעיר לדעת להתייחס אל האחר. עלינו להמשיך להיות בני אדם, לנצח ולהישאר בני אדם".

תמשיכו להוקיע. תמשיכו לנצח. תמשיכו לא לעשות כלום. הרי רק לפני 3 חודשים הוצת דיר בעקרבה, עוד פעולת "תג מחיר" שאף אחד לא ספר, ובעצם למי היה פנאי, חטיבות שלמות בצה"ל עסקו בעצמן בביצוע "תג מחיר" קולקטיבי (ובכינויו המוכר, מבצע "שובו אחים") בכל אוכלוסיית הגדה המערבית.

הגינויים האלה נשמעים חלולים לא רק על רקע ההצתות הקודמות, אלא על רקע הסטוריה ארוכה של התנכלות ממוסדת. עקרבה היא מקרה מעניין, שההסטוריה שלו מלמדת על מנגנוני הכיבוש הרבה יותר מן הקרקס התקשורתי השגרתי שמתנהל סביב פעולות "תג מחיר". חשוב להכיר את ההסטוריה הזאת כדי למקם את מעשי ההצתות על הרצף העמוק שאליו הן שייכות; רצף שמדינת ישראל עצמה חוללה, במודע ובמזיד. כך אולי נבין את "אוזלת היד" בטיפול ב"תג מחיר", אוזלת יד רצונית ומכוונת. נערי הגבעות מדובללי השיער, המדלגים בזריזות עם פחי דלק ומיכלי ריסוס מכפר ערבי אחד למשנהו, אינם אלא עושי דברם השימושיים להפליא של פקידי המנהל, פוליטיקאים ושרים בממשלה. בין השר ש"מוקיע" בחריפות לבין הצעירים שהציתו את המסגד שוררת ברית אמיצה.

בעקרבה מבינים את האמת הפשוטה הזאת. בישראל נדרש מאמץ ניכר כדי להבחין בה.

עקרבה: ההתחלה

עקרבה היא עיירה בגב ההר בשומרון, בת כ-9,000 תושבים, 18 ק"מ דרומית-מזרחית לשכם. על אף שהיא נמצאת בשטח B, רצועת גב ההר כולה מהווה נדבך בסיסי בתפיסת ההתיישבות הישראלית בגדה המערבית עוד מימי "תכנית אלון". על כן לטשה מדינת ישראל עיניים חמדניות לקרקעות עקרבה – 142 אלף דונם לפי סקר הכפרים של 1945 – מיד עם תום מלחמת ששת הימים.

עקרבה החזיקה בקרקעות חקלאיות רבות ממזרחה לה ועד לבקעת הירדן. אלה נגזלו מיד; באוגוסט 1967 הוכרזו יותר ממחצית מקרקעות הכפר, כ-76 אלף דונם, שטחים צבאיים סגורים (שטחי אש 900 ו-904א). בפועל, כפי שנראה בהמשך, חלקם עמדו ללא כל שימוש צבאי והועברו לשימוש מאחזים יהודיים.

מקור: "בצלם"

עם התגבשות תכנית ההתנחלות בגב ההר, סימנה מדינת ישראל גם את הקרקעות הקרובות יותר לעקרבה כראויות להתנחלות יהודית. היו אלה הימים הראשונים של הכיבוש, ימים שבהם המותר והאסור התערבבו בלי משים, כמעט ברישול, והמנהל האזרחי ניסה בזו אחר זו שיטות שונות להעביר קרקעות ערביות לידיים יהודיות. "תפיסה צבאית" היתה הכלי היעיל מכל (עד לבג"ץ אלון מורה ב-1979); מי יכול להתנגד להפקעת קרקע לצורך בטחוני דוחק, באותם ימים שבהם הגדה המערבית כולה רחשה "חבלנים"? השקר היה צעיר, אך כבר אז התחיל להבאיש, להירקב, להתפורר, ותחתיו נחשפה תאוות ההתפשטות הישראלית הגולמית.

השמדת היבולים

על פי עדויות תושבי עקרבה, במהלך שנת 1971 הגיעו אליהם נציגי המנהל וניסו לשדל אותם למכור להם שטח של 6,000 דונם. התושבים סירבו. באורח פלא, ממש באותה שנה הודיע המנהל לעיירה על תפיסה צבאית חדשה, של 5,000 דונם בשטח ששימש לחקלאות אינטנסיבית, רובו קרקעות פרטיות של תושבי עקרבה. בסוף ינואר 1972, אחרי שהשדות כבר נזרעו, סימנו השלטונות את גבולות השטח. במרץ כבר צמחה התבואה.

צה"ל לא אהב את מראה היבולים הצומחים על השטח שזה עתה נתפס. באפריל 1972 נשלחו מטוסי ריסוס להשמיד את היבולים; כ-2,000 דונם של תבואה הושמדו כך, צעד שהיה חסר תקדים בתולדות המאבק של השלטון היהודי בישראל באוכלוסיה הערבית. לעומת זאת, האיפול התקשורתי שהוטל על האירוע היה מוכר בהחלט, דפוס משת"פי קבוע ביחסי התקשורת עם השלטון בישראל; המעשה הברברי הזה לא דווח כלל בעיתונות בארץ, ורק ביולי באותה שנה, שלושה חודשים מאוחר יותר, דלף דרך דיווחים בעיתונות הצרפתית. או-אז פרצה סערה-זוטא.

סיעות האופוזיציה משמאל תקפו בחריפות את תפיסת האדמות בעקרבה והצביעו על כך שמטרתה אינה צבאית אלא הקמת התנחלות יהודית. שר של מפ"ם, ויקטור שם-טוב, דרש שמעשים כאלה לא יישנו במדינת ישראל. עיתונאי בכיר ב"דבר", דוד זכאי, כתב: "למעשה שנעשה בשדות עקרבה אין כפרה". נזכור ש"דבר" היה העיתון הרשמי של מפא"י, מפלגת השלטון, אותו שלטון שהשמיד את שדות עקרבה. דיווחיו של הכתב הצעיר נחום ברנע על הפרשה הם מעשה לוליינות מפותל בין פליאה מרוסנת על האופן שבו משתלטת ישראל על אדמות ערבים לבין הגנה כבדת-ראש על ההצדקות למעשיה.

ערבים החוצה, יהודים פנימה

מה שדקר במיוחד את העין בפרשת עקרבה היה לא רק השמדת היבולים אלא העובדה שהתבררה תוך שבועות ספורים מהתפוצצות הפרשה: התפיסה הצבאית של האדמות נועדה להעבירן לידיים יהודיות – התנחלות נח"ל גיתית מדרום מזרח לעקרבה, על גבול השומרון והבקעה. שימו לב לכלים השלובים: כיוון שהתפיסה היא צבאית, אפשר לעשות בה שימוש "צבאי" – כמו הקמת היאחזות נח"ל.

השקר היה גלוי. ב-2 ביולי 1972 משרד הביטחון הכריז: "לא יוקמו יישובים באדמות עקרבה בשומרון", והשטח ישמש לאימוני צה"ל. אבל כבר בסוף אוגוסט עלתה על הקרקע התנחלות נח"ל גיתית, במבצע חשאי שעליו ניצח אלוף פיקוד המרכז, רחבעם זאבי, במה שבישר את שיטת הפעולה הקלאסית של מפעל ההתנחלויות: לפעול "מאחורי גב" השלטון – בעידודו הנמרץ של השלטון. אדמותיה של גיתית הן בדיוק אותן אדמות שנתפסו בצו הצבאי מתושבי עקרבה – כך על פי מסמך רשמי של מדינת ישראל, דו"ח שפיגל. על פי חוקר ההתנחלויות דרור אטקס, כ-3,200 דונם מאדמות עקרבה הועברו כך לגיתית ב-1972. בפברואר 1973 נחום ברנע אוזר עוז וכותב: "מלחמת הצבא בערבים שניסו להיכנס לשטח (מלחמה שהגיעה לשיאה בריסוס המפורסם) נעשתה גם מתוך הכרה שהשטח נועד להתיישבות יהודית". בדצמבר 1974 אוזרחה גיתית. המהלך הושלם (עוד על שלל השיטות לנישול פלסטינים מאדמתם בבקעת הירדן, ראו כאן וכאן).

גם הצד השני של המפה הפוליטית הבין את השיטה. צבי אילן, עיתונאי וארכיאולוג שראה בזכויות היהודים בגדה המערבית עניין מובן מאליו, הצדיק כך את הגזל:

"אין להשתמט ולהכחיש – גיתית תל-טל תקבל חלק מאדמות עקרבה, שהופקעו לצרכי ביטחון. הנך נאלץ להתייחס ולהביע עמדה – האם זה הומאני, האם זה צודק? תשובתי אני חיובית. בקעות, חמרה, כור, גיתית, מעלה-אפרים – יישובים אלה שהוקמו במדבר שומרון – מסמנים את הגבול המערבי של תחום "תכנית אלון" בבקעת-הירדן. הם גובלים בשטחי הכפרים של במת-ההר עצמה, אדמותיהם זיבורית יותר ומקבלות פחות מים. ובכן, "תכנית אלון" היא פשרה נוראה, שהולכים לעשותה בלב דואב, אך גבולותיה נחשבים גבולות הבטחון שמהם אין לסגת. אם מחייב הדבר להפקיע קרקעות כפרים ערביים – הרי זה הכרח לא יגונה".

ובכן, מכל טוב יש כאן. ראשית, "תכנית אלון" היא פשרה נוראה; ליהודים, כמובן, לא לערבים. שנית, העירוב המוחלט בין התיישבות ל"בטחון" – גבולות הבטחון חופפים במדויק לתכנית ההתנחלות, גם אם ברור לכל שיישוב דל-אוכלוסין בשולי בקעת הירדן לא מקנה שום יתרון אסטרטגי אלא להיפך – מטיל מעמסה נוספת על מערכת ההגנה. ושלישית, החשוב מכל: צריך להגדיר את המעשה כ"הומאני", כי אנחנו ציונים והציונות היא עסק הומאני.

אם הכל נכון וצודק והומאני, מדוע שיקר משרד הבטחון ביחס למטרת התפיסה הצבאית של אדמות עקרבה? ובתרגום לימינו: אם הכל נכון וצודק והומאני, מדוע מסתיר משרד השיכון את מכרזי הבנייה בהתנחלויות? מדוע מסתיר צה"ל את ממדי הפגיעה באזרחים בעזה? מדוע מי שמעז פשוט לדווח על האמת מוגדר כ"בוגד"?

אם המשטר בארץ הזאת בוהק למרחקים מרוב הומאניות, מדוע הוא עסוק כבר עשרות שנים בהסתרה והכחשה של הדברים שהוא מעולל לערבים?

המחאה ודעיכתה

פרשת עקרבה הפיחה רוח חיים בשמאל החוץ-פרלמנטרי. יחד עם הגירוש הכפוי של אלפי בדואים מפיתחת רפיח בינואר 1972 לצורך הקמת העיר ימית, סימנה השמדת היבולים בעקרבה קו פרשת מים שצעירים רבים בקיבוץ הארצי וגם בקמפוסים בתל אביב ובירושלים לא הסכימו לחצות. בעקרבה הפגינו חברי שי"ח (שמאל ישראלי חדש), שאף נשפטו ונקנסו על כך. הוויכוחים בעד ונגד פעילי שי"ח והיחס הראוי אליהם האפילו על הוויכוחים בעד ונגד עצם המעשה שעליו מחו – גזל אדמות מערבים ומסירתן ליהודים. גם זהו דפוס שהשתרש עד ימינו בשמאל הישראלי: דיונים על מקומו של השמאל בחברה דוחקים לשוליים דיונים על מדיניות המשטר כלפי מיעוטים משוללי זכויות.

בכתבה מעניינת מ-2011 חשפה ניבה לניר, שהיתה אז פעילה בשי"ח, כמה הבטים מעניינים של פרשת עקרבה. לניר אירגנה בזמנו עצומה פומבית נגד נבלת עקרבה, ופנתה לפרופ' מיכאל ברונו – לימים נגיד בנק ישראל – בבקשה לצרף את שמו לעצומה. ברונו נשא אז בתפקיד ממשלתי רגיש – ראש צוות "ליישוב הפליטים ופיתוח השטחים המוחזקים". הוא הסכים, אך באורח פלא, עוד לפני שראתה המודעה אור, זומן לשיחת "נזיפה" אצל ראש הממשלה, גולדה מאיר. מסתבר שהשב"כ פרץ למשרדי שי"ח והחרים את רשימת החותמים. כך או כך העצומה התפרסמה, ובה התנוסס גם שמו של ברונו. הפרופסור הגדיל לעשות ואף פירסם מאמר במרץ 1973, שכותרתו "לאן מובילה הדרך מעקרבה", ובו מחה על כך שמעשה הנבלה חלף ללא הפקת לקחים וללא ענישת האחראים. "חלק מן השטח שהופקע", כתב ברונו, "נמסר בסופו של דבר ולמרבה האירוניה לידיהם של מתיישבים חקלאיים ישראלים".

ושוב, הניגון מוכר, וגם "האירוניה" מוכרת. מה שלא מוכר, ומחמיץ את הלב מקנאה, הוא עוז רוחו של הפרופסור לכלכלה, אדם שמעורבותו בשלטון לא סימאה את עיניו מלדעת טוב מרע. כאלה כבר אין בשלטון הישראלי של ימינו.

במשך שנה געשה העיתונות העברית סביב פרשת עקרבה, ואז, כמעט באחת, חדלה ממנה. בין קיץ 1972 לקיץ 1973 הוזכרה עקרבה בנשימה אחת עם איקרית ובירעם; היא היתה לסמל של ברוטליות קולוניאלית ישראלית. והנה, היא נשכחה כך כך מהר, כל כך ביסודיות, עד ששמה לא אומר דבר לרוב הישראלים כיום. הגל האדיר של ההתנחלויות בלע אותה ולא הותיר ממנה זכר. יהודים מחסלים פרנסה של ערבים בגדה המערבית? יהודים תופסים קרקעות של ערבים? פיהוק.

שנות האלפיים: עקרבה בצבת איתמר-תפוח

הצצה קלה במפה תגלה שעקרבה עטופה ממערב בחגורה של התנחלויות האגרוף של שומרון – איתמר-יצהר-תפוח. מכיוון שכל אדמותיהם במזרח נגזלו, עיקר החקלאות של תושבי עקרבה מתרכז ממערב לעיירה. הקירבה להתנחלויות האגרוף פירושה חיים תחת אלימות והתנכלויות קבועים. כל יציאה למסיק או למרעה עלולה להסתיים בפציעה או מוות.

באוקטובר 2002 יצאה קבוצת פלסטינים מעקרבה למסוק זיתים בחלקה שנמצאת קילומטר וחצי דרומית לאיתמר. קבוצה של מתנחלים מאיתמר ומגבעה 777 (גדעונים) ירדה לכיוונם והחלה לירות לעבר המוסקים. שני פלסטינים נפצעו, ואז הגיעו קרובי משפחתם מכפר עקרבה. הרוצח האלמוני כיוון וירה שוב, הפעם כדור קטלני, לעבר האני בני מניה, בן 24. הוא מת מאיבוד דם. ככל הידוע, לא נעצרו חשודים והרוצח מסתובב חופשי (כמו עוד רוצחים שיצאו מאיתמר). התקפות כאלה, שמותירות אחריהן כבשים מתות ותושבים פצועים, הן עניין של שגרה.

"תג מחיר" ליד שכם, אוקטובר 2013. צילום: אי-פי

צפונית לעקרבה נמצא כפר יאנון, כפר-בת של העיירה, בשטח C. יאנון מוקף משלושת עבריו – מערב צפון ומזרח – במאחזים לא חוקיים, שלוחות של איתמר: גבעה 777, גבעה 836, וגבעות עולם. גבעות עולם הוא משכנו של אברי רן, האב המייסד של המאחזים והסיבה העיקרית לכך שרוב תושבי יאנון, כ-270 איש, נטשו את כפרם, עברו "טרנספר מרצון" אחרי סדרת התנכלויות אלימות ארוכה ואכזרית. ב-2011 ירד מספר התושבים במקום ל-35 איש, ומאז הוא מטפס באיטיות חזרה (ראו כאן חוברת שלמה שכתבו מתנדבים בינלאומיים על שגרת החיים בכפר תחת הכיבוש הישראלי).

רן התמקם באזור בשנות ה-90' והשתלט על אדמות של יאנון. מהר מאד החלו הנערים שהתקבצו סביבו למרר את חיי התושבים: יריות לעבר הכפר, הפניית זרקור מאיים אל בתי הכפר בלילה, מניעת גישה לשדות, ניתוק זרם החשמל לכפר, ריקון מכלי מים ורחצה במאגר המים של יאנון. רשויות החוק, שקיבלו לידיהן את התלונות והראיות, לא עשו דבר.

אברי רן עצמו תקף כמה פעילי שמאל ואף התעלל בתושבי יאנון. הנה קטע מעדותו של ר'סאן חדר סולימאן מ-2001, שנמסרה ל"בצלם", על אירוע שבו הוא ועוד ארבעה תושבים נחטפו בידי רן ואנשיו:

"הם הבחינו בכך שאנו מתכוונים לעזוב ושלושה מהם התחילו לירות לעברנו ולכיוון עדר הצאן. הסתתרנו מאחרי סלעים שהיו במקום והתחלנו להתרחק בזחילה לאחור. לפתע ראיתי שחמישה מהמתנחלים רצים לעברנו מהכיוון הנגדי. חמשת המתנחלים הצליחו להשיג אותי. זיהיתי אחד מהם, גבר בשם אברי, בערך בן חמישים. אברי כיוון את נשקו לראשי ודרש ממני לבוא איתו להתנחלות. הסברתי לו שלא עשינו דבר ואנחנו בסך הכל רועים את הצאן. הוא הכה אותי בראש בקת האקדח שברשותו ודרש שאבוא עמו. אמרתי לו שלא אעלה להתנחלות גם אם יירה בי. אברי הורה לארבעת המתנחלים האחרים לירות בנו אם אני אמשיך לסרב לעלות איתו להתנחלות. הם עשו עיגול מסביבנו והתחילו לירות ברובים לכיוון הקרקע, בסמוך לרגלינו. התחלנו לבכות ולצעוק למרות שלא נפגענו מהירי. החלטתי שנלך איתם.

הם הובילו את חמישתנו בטור. הלכתי בסוף הטור ואברי תפס אותי כל הזמן בשיערותי כאשר אקדחו מכוון לראשי. הלכנו בערך 300 מטר עד שהגענו לגדר. הם הורו לנו לשכב על הקרקע כאשר פנינו מופנות כלפי מטה. ארבעת הצעירים נשכבו ואני סירבתי כי פחדתי שיירו בנו ויהרגו אותנו בזמן שאנחנו שוכבים. הם התחילו לבעוט ולהכות אותי בכתות הנשקים שברשותם. בכיתי והתחננתי בפני אברי שיעזוב אותנו, אבל תחנוני לא הועילו…

בשלב מסוים הבחנתי בכך שאברי שם את האקדח מאחורי גבו, התרחק בערך שלושה מטרים, לקח אבן גדולה שמשקלה עולה על עשרים ק"ג והתחיל להתקדם לעברי. קמתי בבהלה והוא זרק את האבן על הרצפה והחל לקלל. הוא קרא לשאר המתנחלים והם הכו אותי בכל גופי. רוב המכות היו בחזי, בפני ובאזור האשכים.

דם רב התחיל לרדת מפני וגופי התחיל להכחיל. הרגשתי סחרחר ואז הבחנתי בהגעתו של ג'יפ אזרחי נוסף. מהרכב ירד מתנחל ובידו מקל ארוך. המתנחל הכה אותי במקל בעוד יתר המתנחלים צוחקים בקול רם. קמתי בבהלה, דחפתי את המתנחל שאחז במקל, והתחלתי לרוץ. אני לא יודע מאיפה שאבתי את הכוח. אברי, שעמד והביט כיצד מכים אותנו, לקח את אקדחו וירה לעברי כשהייתי במרחק של כשני מטר ממנו. תיארתי לעצמי שינסו לירות בי אבל העדפתי למות כך ולא למות מעינויים. לא הרגשתי שנפגעתי והמשכתי לברוח".

המשטרה הפלסטינית הזעיקה את המשטרה הישראלית, שהגיעה לגבעות עולם ושחררה את יתר החטופים. סולימאן עצמו נלקח לבית חולים ושם הוצא מרגלו הקליע שירה רן.

מתוך כ-150 משפחות, נותרו בכפר יאנון תושבים בודדים, בעיקר זקנים. היתר נטשו מאימת מתנחלי המאחזים שמסביב. אברי רן, עבריין שגורר אחריו מספר הרשעות בעבירות תקיפה ומרמה, הספיק מאז להסתכסך עם כל שותפיו לשעבר באזור המאחזים, שספגו את נחת זרועו האלימה. רק אז הם נזכרו לפתוח עליו את הפה, בריונים שחשו לפתע נבגדים כשמצאו עצמם מן הצד הלא מוכר של האגרוף.

מסכת ההתעמרות ממשיכה: מטלפי המתנחלים לטלפי הצבא ובחזרה

מה שניתן לעשות ביאנון הקטן – טרנספר מרצון – לא ניתן לעשות בעקרבה בת אלפי התושבים. אבל שגרה היא שגרה, ולמרר את חיי התושבים צריך. באפריל 2004 פשט כוח צה"ל על בית בעקרבה ותוך כדי ירי לעבר חלונות הבית קרא לבעלים לצאת החוצה. בעל הבית, מוחמד דירייה, פתח את הדלת ונורה למוות במקום. מאוחר יותר הסתבר שצה"ל רצח את האדם הלא נכון; אחיו של מוחמד, איברהים, שגר בבית הסמוך, היה המבוקש שחיפשו אחריו. בצה"ל מסרו ש"הוסקו מסקנות"; ענישת האחראים, מן הסתם, איננה אחת מהן.

ביולי 2012 אירעו במקום התרחשויות שלא ניתן לכנותן אלא התנכלויות משותפות של חיילים ומתנחלים בתושבי עקרבה. באירוע אחד ירדו מתנחלים מאיתמר ומגבעה 777 למעיין שסמוך לשדות עקרבה והחלו לטבוח בכבשים. פלסטיני שניסה לעצור בעדם הוכה בידי חייל, ואחר נכבל ואחר כך הוכה בעודו כבול – קודם בידי חיילים, ואז בידי מתנחל שהחזיק גרזן בידו, עד לאובדן הכרה. לכל אורך האירוע תקפו החיילים את הפלסטינים שניסו לגונן על הכבשים ועל השדות שלהם.

רועה צאן מא-טאווייל לצד כבשים חרוכות; מתנחלים מהסביבה ריכזו 17 כבשים מן הצאן שלו והבעירו מעגל של אש סביבן. צילום: The Land Research Center

האזור שבו התרחשו התקריות האלה היה כלול בשטח אש 904א, שהוכרז ב-1967 אך בפועל לא נעשה בו שימוש צבאי מראשית שנות ה-80'. בתחילת 2012, עם התגברות ההתנכלויות של מתנחלי המאחזים בחקלאי עקרבה, ריענן צה"ל את איסור הכניסה לאזור. תרגום: איסור כניסה לערבים בלבד. מתנחלי גבעה 777, שנמצאת גם היא בתוך שטח האש, המשיכו לנוע בו בחופשיות ולעבד את האדמות שנגזלו מעקרבה. המאחז הזה, אגב, כמו כל המאחזים, הוקם בניגוד לחוק, מה שלא מנע ממשרד השיכון להזרים לו 800 אלף שקל לתשתיות ומבני ציבור. למעשה גבעה 777, בעצמו מאחז-בת של איתמר, הוציא כבר מאחז-בת משלו – מתנחל בשם קובי שרועה את צאנו בשדות החיטה של עקרבה.

נסכם: ב-1967 נסגרים עשרות אלפי דונם משטחי עקרבה בשטח אש, שלאחר 15 שנה הצבא זונח אותו; ב-1972 נתפסים עוד 5,000 דונם משטחי העיירה בתפיסה צבאית. 3,200 דונם מן השטח שנתפס מוקצים מיד להתנחלות גיתית, ולאחר 30 שנה, כאלף דונם מן השטח שהוגדר "שטח אש" עוברים לשליטת מאחז "גבעה 777". הבעלים המקוריים של הקרקע נזרקים החוצה ונאסר עליהם לשוב לאדמתם. הפולשים – בין ברשות החוק ובין בקריצתו – מקבלים יד חופשית להשתלט על שדותיהם. הנה לכם, בתמצית, הצדק שכוננה ישראל בשטחים, תחת המטריה הנוחה כל כך של "צרכי ביטחון", "אימונים" ו"שטחי אש".

ראוי להזכיר שגם האמתלה שצה"ל סיפק – השדות נחסמים לגישת הפלסטינים כדי להגן עליהם מפני המתנחלים – נדחתה בבג"ץ בשנת 2006 (הרי זו "כמדיניות המצווה על אדם שלא להיכנס לביתו על מנת להגן עליו מפני שודד האורב לו שם על-מנת לתקפו", קבע בג"ץ). אותה פסיקה הטילה גם על הרשויות חובה להגן על שלומם ורכושם של חקלאים המבקשים לעבד את אדמתם בשטחי הגדה – חובה שהצבא והמשטרה, כידוע, רואים עצמם פטורים ממנה.

(במאמר מוסגר נזכיר שמתנחלים משתלטים על אדמות פלסטיניות פרטיות גם ללא החסות של "שטחי אש"; זה מתאפשר לאור מגבלות התנועה על פלסטינים, שמונעות מהם להגיע באופן סדיר לשדות בסמוך להתנחלויות. מאז 2006 השתלטו המתנחלים על כ-6,000 דונם כאלה).

בל יהיה ספק בליבכם: לו יכלו הרשויות להרוס את כל עקרבה על 9,000 תושביה, היו עושות כן. הראיה – כשהמבצע בר-ביצוע, אין לבטים מוסריים. לעקרבה יש אדמות בצפון בקעת הירדן, אותן מעבדות 9 חודשים בשנה 3 משפחות שמונות 25 נפשות. גם השטח הזה, הנקרא ח'רבת עין כרזיליה, נמצא בתחומי שטח אש 904 – אותו שטח אש שעד לפני שנתיים צה"ל שכח מקיומו. במשך עשר שנים ניהלה מדינת ישראל מאבק משפטי נגד קהילת הרועים הענייה והנידחת הזאת, עד שבינואר השנה הובס האויב האימתני: ח'רבת עין כרזיליה נהרסה כליל, וצינור המים שלה נותק. בבקעת הירדן הטרנספר נטול מעצורים.

כאן המקום להעיר שגרגרנות הקרקע הישראלית כל כך מופרזת בבקעת הירדן, עד שהיא יוצרת פרדוקסים מביכים. רוב מושבי הבקעה, חרף אוכלוסייתם הדלה, חולשים על שטחים עצומים שהוקצו להם לאחר שהופקעו מאוכלוסית הבקעה הילידית בדרכים שונות. אבל המושבים אינם יכולים לעבד שטחים גדולים כל כך; על כן הם מחכירים אותם לפלסטינים, שיישוביהם סובלים מן הבעיה ההפוכה – מצוקת קרקעות חקלאיות ועודף ידיים עובדות. מין עסקה סיבובית מסריחה ונצלנית, ולמעשה גם לא חוקית: כללי הקצאת הקרקע של המועצה האזורית בקעת הירדן והחטיבה היהודית להתיישבות בהסתדרות הציונית אוסרים להחכיר קרקע למי שאינו אזרח המדינה (רבאק, בשביל מה הפקענו את זה?!?). על פי דו"ח "כרם נבות", אלפי דונמים של יהודים מוחכרים כך בגדה המערבית לידיים ערביות, ויש גם מתווכים שגוזרים קופון באמצע. גם מושב גיתית נוהג כך בקרקעות שנתפסו מעקרבה.

הפרק האחרון במסכת ההרס של עקרבה וסביבתה נרשם לפני חודש: דחפורים של המנהל האזרחי הגיעו לח'רבת א-טוואייל, כפר קטן בין עקרבה ליאנון, והרסו את כל תשתית החשמל שבו (80 עמודים), שנתרמה בידי ממשלת בלגיה. מעל הכפר העתיק הזה מרחפת חרב ההריסה מאז תחילת השנה, ואם לשפוט על פי גורלם של אל-חדידייה וח'רבת טאנה שבבקעה, החרב הזאת תבשר אחריה עוד ועוד מחזורי חורבן והרס. בינתיים יש כמה ישראלים יקרים שמנסים לשמור על שביב של תקווה במקום.

בישראל זה נראה מובן מאליו שאנשים שחיים עשרות שנים על אדמתם חייבים לעוף ממנה כדי "לאפשר לצה"ל להתאמן"; אך להנמקה הזאת אין שחר, לא מוסרי ולא משפטי. הנה תזכורת מן הדיווח של "בצלם":

"גירוש תושבים מבתיהם בשטח כבוש כדי לאפשר לצבא הכיבוש להתאמן בשטחם אינו חוקי. על פי המשפט ההומניטארי הבינלאומי, גירוש כזה יהיה מותר רק בנסיבות חריגות, כאשר הדבר נחוץ לצורך צבאי דחוף או לצורך שמירה על בטחון האוכלוסייה המקומית. גם אז – על הגירוש להיות זמני, במהלכו יש לספק להם, ככל שאפשר, דיור חלופי בתנאים סבירים."

לפעמים אפילו בצה"ל נשכח הבולשיט הבטחוני לשניה, ובין קריצה אחת למשנהה מסתנן רגע יקר מפז של אמת. כך קרה בדיון של ועדת המשנה של ועדת החוץ והביטחון לנושא איו"ש במאי האחרון. אל"מ עינב שלו, קצין אג"מ בפיקוד מרכז, הודה בדיון שהרצון לפעול נגד תופעת הבב"חים (בנייה בלתי חוקית של קהילות פלסטיניות אשר – חובה תמיד להזכיר – אין להן שום אופציה חוקית לבנות על אדמתן) הוא אחת הסיבות המרכזיות שצה"ל מגביר בתקופה האחרונה את האימונים בבקעת הירדן. בהקשר הזה הוא ציין: "אחד ההליכים הטובים שיכולים לחמוק בין האצבעות הם חזרה של שטחי אש למקום שבו הם אמורים להיות והם עדיין לא שם." תרגום: החייאת שטחי אש היא מכשיר מצוין ל"ניקוי" השטח מערבים. יידע כל חייל עברי שמתאמן בבקעה ותדע גם אימו לשם מה הוא מתאמן.

סיכום: דג הטרור היהודי מסריח מהראש

אחת ההצלחות המסחררות של מפעל ההתנחלות הישראלי, מעבר למציאות הבלתי הפיכה שהוא יצר בשטחים, הוא התקבעותה של תמונת מציאות כוזבת בתודעתם של מרבית הישראלים. על פי התמונה הזאת, את מפעל ההתנחלויות הוביל בהתחלה מיעוט זעום ומשיחי, שעם השנים אומנם גדל, אבל הוא עדיין מיעוט. בדרכי עורמה וכחש המיעוט הזה מצליח להפיל בפח ממשלה אחר ממשלה, כולל ממשלות "מתונות", ולגרור את ישראל עמוק יותר אל ביצת הכיבוש, נגד רצונם וטובתם של מרבית האזרחים. על פי אותה תמונה, מדינה שלמה על זרועותיה השלטוניות – הצבא, משרדי הפנים והתשתיות, המנהל האזרחי, מערכת המשפט ועוד – מוחזקת בת ערובה בידיו של מיעוט לאומני שעושה בה כרצונו. אחיזתו של הדימוי הזה כה חזקה עד שלא רק השמאל מאמין בו אלא גם קיצוני הימין, "נוער הגבעות" שמורד במלכות בזעם אדולוסנטי, כאילו היה שורד על מקומו יום אחד ללא תמיכתה המוצקה של אותה מלכות.

התמונה הזאת מופרכת מן היסוד. יש הר עצום של ראיות לכך שהמדינה עצמה מתמסרת ברצון לאותו "מיעוט", ולפעמים אף קובעת לו מראש את יעדיו. מציתי המסגד בעקרבה של 2014 הם יורשיהם של מרססי השדות של עקרבה ב-1972, עובדי מדינה בתשלום. אלה גם אלה צועדים שלוב-ידיים עם הפקידים שחתמו על צווי התפיסה הצבאית ושטחי האש מסביב לעקרבה. היד אותה יד, האגרוף אותו אגרוף, הקורבן אותו קורבן. כשנשיא המדינה מכריז שיש "לעקור את התופעות האלה מן השורש", קשה שלא לשמוע בדבריו משמעות הפוכה, נחבטת כמו ציפור כלואה; את מי לעקור מן השורש? את הילידים או את הטרור היהודי? אבל שורשיו של הטרור היהודי, כבוד הנשיא, הם משכן הכנסת והממשלה, אלה שאסרו מלחמה על האוכלוסיה הפלסטינית הכבושה ב-1967 וגמרו אומר לנשלה מכל נכסיה החומריים. הפורעים שמציתים מסגדים הם הקצף על פני המים, והמים עכורים ועמוקים מאד.

במערך הפוליטי הזה יש שלוש צלעות: השלטון, המתנחלים, והציבור הרחב. לכל אחד מהם סיבות משלו להמשיך ולטפח את התמונה השקרית של "מיעוט קיצוני שגורר מדינה שלמה בשערותיה". המתנחלים רואים בכך עדות מוחצת לעוצמה הפוטנטית של הזיק המשיחי בהסטוריה היהודית, נצחון הרוח על החומר והתממשות דבר ה' במציאות; השלטון מטפח אותה באדיקות כדי להתנער מאחריותו לתוצאות האסוניות של מפעל ההתנחלויות; בעודו מוקיע את הקצף שעל פני המים הוא יכול להמשיך, ללא מפרע, להעמיק ולהשחיר את המים. והציבור הרחב, גם הוא מוצא רווחה נפשית גדולה באשליה שאין לו יד ורגל בעוולות שמתרחשות מתחת לאפו; אנחנו תינוקות שנשבו, כספינו וחיילינו הטובים נשבו גם הם, ולא נותר לנו אלא להתבונן מן הצד איך חבורה מופרעת מחרבת לנו את המפעל הציוני.

הסיפור הבדיוני הזה נוח מאד, כמובן, והוא התשובה האמיתית למי שתוהה עדיין כיצד יכול המפעל הזה להמשיך בהצלחה כזאת כל כך הרבה שנים. לא די בכך שהמפעל מייצר רווחים נאים, אלא שגם הפסולת והזוהמה שהוא מפיץ מיוחסות לכמה עובדים סוררים במחלקת התברואה ש"מכתימים" את כולנו. פעם קראתי לזה גמביט "והיה מחננו טהור". המחנה אכן נותר טהור, אבל במחיר נוראי: הוא הופך מציבור מעורב פוליטית לבצק חסר צורה, חומר נוח ללישה בידי תועמלנים ודמגוגים, מסה של אדישות קהת חושים. וככל שהוא מתרחק מן הבחירה הראשונית שלו להפוך לכזה, כך הוא מתרחק מן ההבנה שהוא זה שבחר, הוא זה שהכריע.

ורק הוא יכול לבחור גם אחרת.

[תודה לדרור אטקס]

[ותודה לתורמים לבלוג]

המהומות בסילואן, עיסאוויה ושכונות אחרות במזרח ירושלים תפסו את הישראלים, כמו תמיד, בהפתעה. התקשורת והפרשנים מתחרים ביניהם מי סופר יותר בקבוקי תבערה ואבנים, נקודת מבט מצומצמת ושטחית להחריד, שמעידה על אמנזיה קשה (אך רצונית ונשלטת). ההשכחה וההדחקה עמוקות במיוחד במקרה של סילואן, מורסה מרוכזת של עוולות תכנוניות ומוניציפליות מזה 30 שנה. אי אפשר להבין שום דבר מן האירועים הנוכחיים מבלי להבין את מציאות חייהם של תושבי סילואן בעשורים האחרונים. אבל אי אפשר להבין את המציאות הזאת מכלי התקשורת, ששוב מתפקדים – כפי שקורה יותר ויותר בזמן האחרון – כשופרות תעמולה; מנגנוני מיסוך וטישטוש שמשאירים את תודעת הציבור במצב של בורות יסודית כל כך שכל דבר שטות יכול להיקלט בה בנוחיות ולהכות שורש. גם כשפותחים מיקרופון לתושבים הערבים, מלעיטים אותנו ב"תחושות", "חרדות" ו"איומים", כאילו מדובר כאן במערבולת רגשית בסדרת טלוויזיה לבני נוער, שאין מאחוריה נתונים קשים על פשעים מתמשכים של המדינה נגד תושביה.

איך מועלת התקשורת בתפקידה? (הדברים נכונים לכל כלי התקשורת להוציא את "הארץ", שממילא פחות מ-5% מצרכני החדשות נחשפים אליו). למשל, בכך שבכל מהלך הסיקור הנוכחי היא מתעלמת לחלוטין מן הפיל שבחדר – "מתחם קדם" המפלצתי שעומד לקום בשטח חניון גבעתי, במרחק 20 מטר מחומות העיר העתיקה, מפלצת תכנונית של פלדה וזכוכית בת 7 קומות ו-16,600 מ"ר בנוי; בכך שאינה חוקרת כיצד ומדוע צמח שטח הבנייה של הפרויקט פי 3 ממה שאושר בוועדת השימור העירונית; וכיצד בכלל התגלגל חניון גבעתי לידיה של עמותת אלע"ד – על אף שהוא נמצא מחוץ לשטח הגן הלאומי "עיר דוד" שבו קיבלה העמותה סמכויות ניהול. התקשורת ממשיכה לפמפם את המיתוס הארכיאולוגי של "עיר דוד" – מיתוס שמושך חצי מיליון מבקרים בשנה והשתפכויות מרטיטות של מנהיגים ואישי ציבור – מבלי להזכיר שעד כה, אחרי 150 שנות חפירה בתל המכונה "עיר דוד", לא נמצא במקום ממצא ארכיאולוגי אחד שמעיד על מלכות דוד או שלמה (כמו כן, מרבית העדויות לנוכחות יהודית במקום הם מן המאות 7-9 לפנה"ס ולא מתקופת דוד ושלמה, המאה ה-10 לפנה"ס).

על פרוייקט קדם וחניון גבעתי פרסמתי תחקיר נרחב לפני שנתיים ו-9 חודשים; מעבר לחמסנות המוכרת של אלע"ד, נחשפה בתחקיר גם מערכת המשפט הישראלית, ובכללה בג"ץ, בערוותה; עשרה קבין של עצימת עיניים והיתממות ירדו על בית המשפט הישראלי בשבתו בדין זכויות הפלסטינים, ותשעה מהם נטל בג"ץ בפרשת חניון גבעתי. השאלות הפתוחות והמטרידות שהועלו שם – עודן פתוחות. כל השתלשלות האירועים הזאת היתה ראויה מאד להתערבות של מבקר המדינה, או לפחות, לתחקיר עיתונאי ראוי לשמו. דבר מזה לא נעשה, ועכשיו צווחים כולם על הפלסטינים ש"מפירים את הסדר".

התקשורת גם אינה מזכירה את השתלטות אלע"ד על מעיין הגיחון שבסילואן ב-1995, חסימת הגישה לתושבים המקומיים בתואנה של "אתר ארכיאולוגי", ו-17 שנים מאוחר יותר, פתיחתו במקום של "מקווה טהרה" למבקרים היהודים ב"עיר דוד" (בור טבילה קטן ששימש אמתלה להקמת מבנה גדול נוסף). ואת תפקידה של רשות הטבע והגנים בכל התועבה הזאת – הס מלהזכיר.

על תולדות ההתנחלות בסילואן כתבתי ארבעה פוסטים ארוכים במהלך השנים. לא אנסה לסכם אותם כאן, כי מדובר בהרבה מאד חומר. בראשי פרקים:

סילואן (1)
כל הסטורית ההתנחלות והגזל בסילואן, הארכיאולוגיה הפוליטית והאבטחה המופרטת

סילואן (2)
הרדיפות הפוליטיות, הניסיון להפרטת הגן הלאומי, מניפולציות ברשות העתיקות, השתלטות תת-קרקעית

סילואן (3)
ההשתלטות על חניון גבעתי ותכנון מתחם קדם, בהכשר בג"ץ

סילואן (4) (וגם עיסאוויה וא-טור)
פועלה של רשות הטבע והגנים כזרוע לנישול ערבים

האם אפשר לצפות שאזרח מן השורה יקרא ויתעמק בכל אלפי המילים האלה ביום אחד או יומיים? לא. אבל השאלה היא אחרת: מדוע אותו אזרח הגיע למצב כזה של בורות שרוב המידע שנמצא בטקסטים האלה יהיה לו חדש ובלתי מוכר? מי הביאו למצב הזה, מי במשך שנים מנע ממנו את הידיעה וההבנה, ומי ממשיך להחזיק אותו באפלה? חזרנו לתקשורת. אם רשויות המדינה וזרועות הביצוע שלה אחראיות על ניקוי שכונות מזרח ירושלים מערבים, התקשורת אחראית על ניקוי התודעה היהודית ממה שקורה לערבים. האחד ניזון מן השני ומאפשר אותו בו זמנית.

מה הפיתרון? כמו שכתבתי מזמן, הפתרון מחוץ למסגרת ולא בתוכה. טיפוח והרחבה של המדיה האלטרנטיבית, הפצת מידע ודיווחים במסלולים "עוקפי-מיינסטרים", ובמקביל, דילול דרסטי ברמת הצריכה של הלהג התעמולתי ששוטף אותנו מכלי התקשורת – בייחוד בזמני משבר שכאלה – ומתגדר בכינוי חסר השחר, "דיווח עיתונאי". אם לא יועיל, לא יזיק.

[מילה לציניקנים: כן, הרבה יודעים ולא אכפת להם. כן, הרבה לא יודעים ולא אכפת להם שהם לא יודעים. אבל לא, לא כולם כאלה. אני כותב אל ועל אלה שלא יודעים וכן אכפת להם. גם הם הרבה, אפילו שאף אחד לא סופר אותם].

חג חירות שמח ל-31 תושבי ח'ירבת עין כרזליה (בהם 16 קטינים) בצפון בקעת הירדן, שצה"ל החריב את כל המבנים בכפרם לפני חודש, זאת הפעם הרביעית, והפקיר אותם לסופות החורף, באמתלה שהם פלשו לשטח אש, אף כי במשך 30 שנה לא התקיימו בו אימונים, וממילא צה"ל לא נוגע במאחז הבלתי החוקי שהוקם בתוך שטח האש, בידי יהודים, שעושים עם הצבא יד אחת להתעמר בחקלאים פלסטיניים במרחב עקרבה.

חג חירות שמח לפועלים הפלסטיניים של בית הדפוס "פלפוט" בקרני שומרון, שהדפיסו מיליוני פתקי הצבעה למערכת בחירות שבה אין להם זכות להשתתף, עבור ישראלים שיחליטו במקומם על גורלם, ואילו הם, הפלסטינים, יסתפקו בבחירת מי שיפנה את אשפה מרחובותיהם.

חג חירות שמח למשפחת אבו-ריאלה מעזה, האבלה עדיין על תאופיק הדייג, שיצא עם סירתו לדוג לפני חודש, והקפיד שלא לחרוג מטווח 6 המיילים שצה"ל קבע לדייגי עזה, מגבלה שרק היא לבדה צימקה את ענף הדיג בעזה לכשליש מגודלו, יותר מ-6,000 דייגים פרשו מהמקצוע, ובכל זאת נורה למוות בידי כוח של חיל הים, מכיוון שסירתו נעה "מהר מדי", ירו והרגו ותיחקרו וטיהרו ועברו הלאה.

חג חירות שמח למשפחת מוהתאסב ולמשפחת אל-רחמן ולמשפחת דנדיס, תושבי רחוב השוהדא בחברון, שדלתות ביתם נעולות ומרותכות ומרפסותיהם מגודרות מכל עבר כיוון שמתנחלי חברון ממטירים עליהם אבנים דרך קבע, שבכל כניסה ויציאה מביתם עוברים דרך מחסום של צה"ל, שנאסר עליהם להזמין אורחים לביתם, כל זאת בחסות הצבא כבר יותר מ-20 שנה, העונש שקיבלו תושבי חברון על הטבח שביצע בהם גולדשטיין.

חג חירות שמח לאלפי הבדואים שבתיהם נהרסו בשנה החולפת (859 מבנים הרסה המדינה ב-2014), מתוכם יותר ממחצית ביישובים מוכרים, בתים שנבנו בלית ברירה ללא תכניות מתאר, שכן המדינה ההורסת היא גם המדינה המסרבת לתכנן, ובמיוחד לתושבי כפר אל-עראקיב, שנהרס ונבנה מחדש כבר 82 פעמים, לתושבי תל-ערד שהמדינה הרסה את מסגדם, ולעשרות הבדואים מכפר סעווה וממשפחת א-נבארי שבתיהם נהרסו בידי הדחפורים של רשות מינהל ישראל.

חג חירות שמח לכ-2,300 תושבי הכפר אל-ולאג'ה, בין בית-לחם לירושלים, שכנים לא רצויים להתנחלויות גילה והר גילה, שגדר ההפרדה זוחלת סביבם בעקביות עד שתקיפם 360 מעלות, לפרקים עוברת ממש בחצר הבתים, וגם פניה, פני יאנוס של אפרטהייד, אבן דקורטיבית ליהודים ובטון חשוף לערבים, גדר שניתקה את הכפר מיותר ממחצית אדמותיו החקלאיות ועתודות הקרקע לבנייה שלו, תוואי "בטחוני" בהכשר בג"ץ כמובן, שרמס גם את נוף הטראסות בן מאות השנים, ובאופן מופלא קיבל גם את תמיכת רשות הטבע והגנים, זאת שאמורה היתה להגן על הטראסות, אלא שהיא הכריזה על 1,000 דונם מקרקעות אל-ולאג'ה "גן לאומי" "לרווחת תושבי ירושלים", למעט תושבי הכפר כמובן, שישקיפו עליו מעברה השני של החומה, על רקע רעש הבולדוזרים של עיריית ירושלים שבאים להרוס, כמובן להרוס, עשרות בתים כבר, אין תכנית מתאר לאל-ולאג'ה, כמובן שהעירייה לא מתכננת, כמובן שהיא גם דוחה את תכניות התושבים, ממול לעומת זאת נמשכת הבנייה, קדחתנית כתמיד, בהתנחלות הר גילה, לרווחת תושבי ירושלים.

חג חירות שמח לתושבי הכפר הלא מוכר היחידי במרכז הארץ, דהמש, 800 איש שחרב הגירוש מרחפת מעליהם כבר יותר מעשור, ולאחרונה קרבה יותר ויותר, 800 איש בלי תשתית מים, כבישים, חשמל, מדרכות, בלי כלום, שלא גזלו את אדמתם מאיש, ורק המדינה מסרבת להכיר בקיומם, והרשויות המקומיות מסביבן יורקות עליהם בבוז, והם באים ויוצאים מבתי משפט כבר שנים, ובפיהם רק בקשה אחת, שייתנו להם לחיות כבני אדם על אדמתם.

חג חירות שמח לבני משפחת חיג'ו מסילואן, שנדחקו מחוץ לביתם בעורמתה המשפטית של עמותת הנישול אלע"ד, שבשנה האחרונה כובשת עוד ועוד מאחזים בלב הכפר הפלסטיני, בתמיכה מסיבית של המדינה.

חג חירות שמח לכ-1,500 פליטים ומבקשי המקלט המוחזקים במשך חודשים ארוכים במתקן הכליאה "חולות", שקפאו בו בחורף, שאינם רשאים לעזבו בלילה, שנמקים בו בחוסר מעש, שיודעים כי חבריהם ש"עזבו מרצון" לסודאן כבר נלכדו ועברו עינויים, ובכל זאת ישראל מסרבת להכיר בהם כפליטים, למעשה הכירה ב-0.07% בלבד מיוצאי אריתריאה ככאלה, בעוד שבשאר העולם מוכרים כפליטים 84% מהם, ומעכשיו הם צפויים לגירוש בכפייה, ובכל זאת הם תולים בנו עיניים כלות, וזוכרים מה שאנחנו שכחנו על יציאה מעבדות לחירות.

חג חירות שמח לכ-500 הפועלים הפלסטיניים באזור התעשייה "ניצני שלום" ליד טולכרם, צמיתים מודרניים הנתונים בצבת שבין מעסיקים חמדנים ונטולי מעצורים ושלטון שהתנער מחובותיו, משתכרים אל צרור נקוב ונושמים אדי אמוניה ונפצעים ללא ציוד מגן ונבעטים החוצה ללא פיצויים, הפנים האמיתיות של "השלום הכלכלי" בחזון אוסלו.

חג חירות שמח לכ-450 עצירים מנהליים פלסטיניים בישראל, אנשים שכלואים חודשים ואף שנים בלי לראות את כתב האישום נגדם או את חומר הראיות, ביניהם 26 חברי המועצה המחוקקת הפלסטינית (אסירים פוליטיים פר אקסלנס), אנשים שהמערכת וגם הציבור הישראלי ויתרו מזמן אף על מראית עין מינימלית של עשיית צדק איתם, שהשב"כ מענה דרך שיגרה ללא מורא חקירה והעמדה לדין, ובכלל זה ילדים בני 13 ו-14, וכשמתחשק לצבא, הוא יכול גם להכפיל את מספרם בגל מעצרים סיטוני, בן לילה, "עד תום ההליכים" או עד שימות שובת הרעב הראשון.

חג חירות שמח לג'נא אבו ג'בר, בת שנתיים וחצי, ויאמן אבו ג'בר, בן שלוש וחצי, ששרדו הפצצה ישראלית (ללא כל הזהרה) על ביתם באל-בורייג' בעזה לפני חצי שנה, אבל איבדו את הוריהם, את אחותם בת ה-4, ועוד 14 בני משפחה, ויש לפניהם עוד שנים ארוכות לצפות שצה"ל יחקור כיצד ולמה הפכו ליתומים בגיל כה צעיר, הם ועוד עשרות ילדים כמותם, אבל הוא לא יחקור.

חג חירות שמח ל-250 תושבי הכפר נבי סמואל, הסגור מכל עבריו בידי הצבא הישראלי, כלוב לערבים רק קילומטר משכונות היהודים בירושלים, שרשות הטבע והגנים הכריזה על שטחו וסביבותיו "גן לאומי", אפס אישורי בנייה ואפס פיתוח כבר עשרות שנים, כל דיר נהרס, כל מיכל מים מוחרם, ומעבר למחסום – אתר ארכיאולוגי משגשג להנאת היהודים, גם הוא על חורבות בתיהם של תושבי הכפר.

וכמו לפני 6 שנים, חג חירות שמח לכל מי שהמדינה, תודה לאל, עדיין לא שמה בכלא, אבל הוא או היא חיים בכלא פנימי, וטרם התנערו מן האיסורים והחרמות שכובלים כל אדם אל המוכר מדי והצפוי מדי והמובן מאליו, וטרם פתחו עליהם באש ויצאו לדרך חדשה.

כשאדם קם / דוד אבידן

כשאדם קם בבוקר אדם לובש
את מכנסיו ופותח מיד באש
על מטתו ועל מרפסתו ועל ספריו
ועל אלומות המים הדולקות אחריו
אדם מנומנם קם בבוקר ולא חושש
ללבוש מכנסיים ולפתוח מיד באש

[ציורים: פרנסיס בייקון]

מקורות:
– דיווח "בצלם", 7.6.2015
– ספר שמואל א', פרק כ"ה

* * *

חם היה בחול המועד פסח, חם מאד היה בדרום הר חברון, "ויאמר דוד לנערים עלו כרמלה", זאת כרמל המקראית כמובן, היום נמצא שם הכפר הפלסטיני אל-כרמל, ומדוע הזכרנו את החום הכבד, זאת על שום הבריכה הנאה שהותקנה שם, עיריית יטא שיפצה אותה בלב פארק ציבורי, בריכה שבמימיה הקרירים נוהגות משפחות פלסטיניות מכפרי הסביבה לרחוץ להנאתן, מוזר, גם להם יש הנאות קטנות, ומה פתאום הם עושים להם פארק שם אתם תוהים, ובכן, מדובר בשטח A, כידוע השטח המצומצם שבו "הסכימה" ישראל להעניק לרשות הפלסטינית סמכויות מלאות, בטחוניות ואזרחיות, וכך הרהיבה עיריית יטא לשפץ את הבריכה וסביבותיה במסגרת אותן סמכויות אזרחיות, וסברה לפי תומה שהיא עמלה על רווחתם של תושביה ולא על רווחתם של מתנחלי האזור.

ובכן, דוד קרא והנערים עלו כרמלה, זה היה בחול המועד פסח, הרבה נערים ונערות היו שם, עם גדול ורב, וגם רב, כן, הרב הצבאי הראשי היה שם בערבוב הלא-מורגש כבר בין המתנחלים לצבא, על פי הדיווחים כאלף תיירים ישראלים צבאו על האתר, "תהלוכה חגיגית בשילוב שחקני רחוב בבריכת כרמל המקראית", צוין שם בהתרגשות השמורה לעיתוני החג, סיכומי הטיולים ומראות הארץ המרהיבים, "לצד טבילה במי הבריכה הקרירים", מוסיף העיתון, "הבריכה, המוזכרת בתנ"ך בסיפורי דוד ואביגיל, נמצאת בפאתי הכפר הערבי כירמיל ומהווה אטרקציה תיירותית בכל מועד", ובכן, גוזמאות חביבות של עיתונאי נוצה, שום בריכה לא מוזכרת ב"סיפורי דוד ואביגיל", בעצם רק סיפור אחד עליהם יש בתנ"ך, לא בריכה ולא שלולית, אף כי בסופו של הסיפור עוזבת אביגיל את ביתו של בעלה המת והופכת לאשתו-שפחתו הנרצעת של דוד, "הנה אמתך לשפחה לרחוץ רגלי עבדי אדוני", ואולי דימו להם המתנחלים שרחצה את רגליו בבריכת כרמל, אקט סמלי של מחילה ופיוס, אלא שלא לשם מחילה וודאי לא לשם פיוס הגיעו אלה בהמוניהם לבריכה, ולראיה עשרות שוטרי מג"ב ואנשי המנהל האזרחי שהתלוו אליהם, חמושים ונחושים ובפיהם שתי מילים בלבד לרוחצים הפלסטינים שבבריכה: צאו מכאן.

"המתנחלים התלוננו שנכנסנו ושלושה מתנחלים צעירים התחילו לשחות לכיוון שלנו. כמה חיילים התערבו וביקשו משלושת המתנחלים להתרחק מאתנו. אחרי שהם התרחקו הורה לנו אחד החיילים לצאת מהמים. לא הסכמתי לצאת ונעמדתי ליד קצה הבריכה. חייל אחר התקרב אליי, כיוון עליי את הנשק שלו וצעק עלי לצאת מהמים מהר", כך העיד איבראהים בן ה-15, מבלי להבין שפלש לאחוזתו של נבל הכרמלי, "איש קשה ורב מעללים", למה אחוזתו, איך אחוזתו, הלא מדובר בשטח A, בפארק של עיריית יטא, ואם כבר מתעקשים המוני המתנחלים להתרחץ שם, מדוע ובאיזו זכות לגרש את הרוחצים בבריכה, שלא התגרו בהם, למעשה הגירוש תוכנן מראש, לשם כך הצטיידו במג"ב מבעוד מועד, אף כי מארגני הסיור הקפידו להשמיט את כל אלה מן התיאור הקסום שהפיצו, "גברים נשים ילדים וטף", הם ותו לא, התנ"ך הגון יותר, אינו מסתיר את מעטה האלימות, "ויחגרו איש את חרבו, ויחגור גם דוד את חרבו ויעלו אחרי דוד כארבע מאות איש ומאתיים ישבו על הכלים", ומי עוד לא מוזכר בתיאור של "מרכז לימוד וסיור סוסיא", הרוחצים הפלסטינים שהוצאו באיומים מהבריכה כמובן, ורוכזו בפינת הפארק עד שיסיימו המתנחלים לרחוץ בשלווה במים שנוקו מנוכחותם המזהמת, המתנחלים התלוננו והמקומיים גורשו, שהרי "היום רבו העבדים מתפרצים איש מפני אדוניו", קשה להאמין כמה רבו העבדים ואיך הם מחציפים פנים ומעיזים להתפרץ כך, מול אדוניהם.

"והנה לו משתה בביתו כמשתה המלך ולב נבל טוב עליו". צילום: יאיר עמיחי

ובסך הכל הדברים מובנים מאליהם וטבעיים, הסיור הזה יוצא מדי שנה בחגים, זאת כבר שגרה, מתחילים באתר הארכיאולוגי של סוסיא העתיקה, אתר שהוקם על אדמות פרטיות של תושבי ח'רבת סוסיא הפלסטינית, קהילת רועי צאן מרודים שהמדינה גמרה אומר לטאטא לכל רוח, ומתעמרת בהם כבר 30 שנה, וכשאנחנו אומרים מדינה אנחנו מתכוונים במיוחד לבג"ץ, שאישר את העקירה והנישול, בג"ץ "כשמו כן הוא, נבל שמו ונבלה עמו", הכל כאן טבעי ומוכר, ואם כבר הפקיעו, והרסו ואטמו בורות מים, מה הרבותא בכך שגם את מי הבריכה חמדו, "ולקחתי את לחמי ואת מימי ואת טבחתי", אמנם נבל לקח את מימיו שלו והמתנחלים לקחו את מימיהם של הפלסטינים, הבדל קטן לטובת נבל, קמצן קמצן אבל לא גזלן, ואם נותרה עוד תמיהה אחרונה בכל העניין הזה, הרי היא כיצד התאפשר לאלף ישראלים להיכנס כך בחופשיות לשטח A, שכידוע אסור בכניסה לישראלים, ובכן התשובה לכך גם היא מובנת וטבעית, מסתמן כי רשויות הצבא כלל לא ידעו על הסיור, ורק לאחר מכן טענו שהוא תואם מראש, כלומר היהודים תיאמו בינם לבין עצמם פלישה המונית לשטח פלסטיני ריבוני, בסך הכל דפוס פעולה מוכר בשטחים, היהודים קובעים עובדות בשטח והחוק מתאים את עצמו אליהם, עם ערבים זה כמובן הפוך, החוק כותב את עצמו נגדם, החוק כידוע הוא עניין גמיש, מי כמו דוד המלך ידע זאת.

סוף רשע לתליה, כך על כל פנים בתנ"ך, גורלו של נבל איש הבליעל היה רע ומר, "וימת לבו בקרבו והוא היה לאבן", עונש נורא אך הולם למי שליבו היה קר וקפוץ, אבל לא עוד עונש בימינו, למי שליבו כבר אבן בחייו.